איתי ברק הופיע פתאום מולה ממש בפתח המשרד, כאילו עמד שם כל היום וחיכה. נועה לוי, אשתו, הרגע יצאה, מיישרת את רצועת התיק על הכתף. הערב היה חמים, והיא חשבה על תה עם לימון ועל שקט. ובמקום שקט קיבלה בעל עם פנים מאבן.
— שלום, — אמרה. — איזו רוח נשבה? אתה לא אוהב לחכות לי.
— תקשיבי טוב, — איתי אפילו לא ענה לשלום. — מחר את כותבת מכתב התפטרות. מתפטרת. ונוסעת להורים שלי במושב. תהיי שם ותטפלי.
— במי? — נועה הטתה ראש הצידה, כאילו לא שמעה טוב.
— בהורים שלי. הם נחלשים, את מבינה. צריך מישהו בבית. הוחלט.
היא שתקה והביטה בו כאילו על מצחו רצה שורת חדשות. הוחלט. לא “בוא נדבר”, לא “אני מבקש”. הוחלט, כמו חותמת על מסמך.
— מעניין, — משכה נועה. — אף אחד לא חשב לשאול אותי?
— מה יש לשאול? — איתי משך בכתף. — את אשתי. זה עניין משפחתי. פה לא שואלים, פה עושים.
— משפחתי, — חזרה בה עניין. — כלומר המשפחה שלי עכשיו היא מזוודה ולוח אוטובוסים.
— אל תתחכמי, — הוא העווה פרצוף כמו מאכל חמוץ. — את תמיד מתחילה לשחק במילים. אמרתי כמו בן אדם. נוסעת — ודי.
נועה אחזה בתיק בנוחות. בפנים הכול רתח, אבל מבחוץ היא שמרה על אינטונציה רגועה, כמעט עדינה. סבלנות היא דבר יקר, והיא לא רצתה לבזבז אותה על המדרגות.
— איתי, בוא לא נדבר ברחוב, — אמרה ברכות. — תיכנס הביתה, נדבר ברוגע. נשתה תה. אתה בכלל אכלת?
— אין לי זמן לתה, — הוא כבר הביט בטלפון, בשעון, לאנשהו מעבר לה. — יש לי עניינים. אמרתי לך את העיקר, שמעת. אני חוזר לקראת ערב.
— ופרטים? — היא חייכה. — כתובת, למשל. אף פעם לא הייתי אצל ההורים שלך.
— אחר כך, אחר כך, — הוא הניף יד והלך, לא מסתובב, כאילו סגר את העניין לנצח.
נועה נשארה לעמוד ולהביט אחריו. לא כעס, אפילו פליאה. איך אדם שחי איתה תחת קורת גג אחת כמה שנים יכול לחשוב שהחיים שלה הם חפץ שאפשר להעביר ממדף למדף.
— נו, באמת, — אמרה בקול לעצמה. — “נוסעת — ודי”.
היא נאנחה והלכה לסופר. לחם, גבינה, משהו לתה. הראש דרש פעולות פשוטות וברורות, שבהן את בוחרת בעצמך כיכר לחם.
במחלקת הירקות היא נתקלה ביעל — הן ישבו באותו חדר, גב אל גב, וידעו אחת על השנייה אפילו מה שלא רצו לדעת.
— אוי, את מי אני רואה! — יעל דחפה עגלה עמוסה עד למעלה, כאילו מתכוננת למצור. — נועה, תצילי אותי, אני עומדת לשכב פה בין הקישואים.
— מה קרה?
— מה קרה, — נחרה יעל. — בבית קרה. מכונת הכביסה מטפטפת כבר שלושה ימים, הילד הביא נזלת מהגן, והבעל יושב ותוהה למה הארוחה לא מבשלת את עצמה. אני כמו סנאי בגלגל, רק שהגלגל הזה גם מרובע.
— אני מזדהה, — חייכה נועה. — גם לי יש חדשות. טריות, חמות.
— נו, ספרי.
— איתי חיכה לי ליד המשרד. הורה לי להתפטר ולנסוע למושב. לטפל בהורים שלו.
יעל עצרה את העגלה כל כך בפתאומיות שקופסת אפונה כמעט קפצה החוצה.
— רגע. הורה? ממש הורה?
— ישר. “נוסעת — ודי”.
— ואת מה אמרת לו?
— אני? כלום, — משכה נועה בכתפיים. — עמדתי ונהניתי איך אדם במשפט אחד מוחק לי את החיים.
— רגע, תעצרי, — יעל צמצמה עיניים. — ולהורים שלו אין אף אחד אחר? יש עוד ילדים?
— יש. יש לו אחות. שירה.
— אחות-ה, — משכה יעל במילה עם פרצוף כאילו נגלה לה סוד היקום. — כלומר להורים שלו יש בת. ולמה דווקא כלתם צריכה לטפל? נכון הבנתי את החלוקה?
— לגמרי הבנת.
— נועה, הוא תלה עליך בעיה של מישהו אחר כמו תיק על הכתף! — יעל פרשה ידיים. — אלה אפילו לא ההורים שלך. הם שלו. ושל האחות. והקרבן — את. הסתדרו נוח.
— נוח, — הסכימה נועה. — גם אני חשבתי: כמה נחמד כשהאהבה להורים נגמרת בדיוק במקום שבו מתחילה הנוחות האישית.
— אוי, את יודעת לנסח, — צחקקה יעל. — תשמעי, ואת באמת תיסעי?
— מה, את חושבת שאני נראית לך כמו מזוודה בלי ידית?
— לא.
— גם אני חושבת שלא, — שמה נועה שקית לימונים בעגלה. — אני אסע רק בשביל תה. ואחזור.
בבית היה שקט ונעים, עד שהטלפון צלצל. על המסך הופיע השם של הגיסה. נועה הביטה בו שנייה, ואז בכל זאת ענתה — הסקרנות ניצחה.
— נועה’לה! — הקול של שירה זרם דבש, עד שהשיניים כאבו. — אוי, כמה אני שמחה! איתי’לה סיפר לי הכול! את אצלנו זהב!
— שלום, שירה. ובמה אני זהב?
— נו, איך! את נוסעת להורים, עוזרת! נשמתי לרווחה, את לא מבינה כמה. יש לי ילדים, עבודה, בית, אני נקרעת לגזרים.
— רגע, — קטעה נועה ברכות. — איתי אמר לך שאני כבר נוסעת?
— בטח שאמר! הוא אמר, הכול הוחלט, מחר את מתפטרת ומתארגנת. נועה’לה, את כל כך אחראית, לא כמו איזו.
— שירה, — היא כמעט חייכה. — לא נעים לי להרגיז אותך בערב כל כך יפה. אבל אני לא נוסעת לשום מקום.
בצד השני נוצרה דממה.
— איך… איך לא נוסעת? — הקול של הגיסה התייבש. — אבל איתי אמר…
— בעלי אומר הרבה דברים. הוא, למשל, הבטיח בשנה שעברה לתלות מדף. אין מדף עד היום. ככה גם כאן.
— נועה’לה, נו, מה את אומרת! — שירה החלה למהר. — אלה ההורים! הם צריכים עזרה! מי, אם לא את?
— אכן, מי, — אמרה נועה מהורהרת. — הנה, למשל, הבת שלהם. לא עלה לך לראש?
— אני?! יש לי משפחה! יש לי ילדים! כל הבית עלי!
— ולי, מסתבר, אין משפחה, אין בית, אין עניינים. נוחה לי, שירה. מתנה אמיתית.
— את מסלפת!
— אני רק מקשיבה ומספרת מחדש, — ענתה בשלווה. — טוב, לא אעכב אותך. חיבוק להורים. מרחוק.
היא ניתקה ונשמה. במנעול הסתובב מפתח — איתי הגיע. נכנס למטבח, נפל על כיסא, משך אליו צלחת שהיא השאירה לעצמה.
— יש מה לאכול? — מלמל, וכבר דקר במזלג.
— כבר הונח לך, כמו שאתה רואה.
הוא אכל בתאווה, מהר, מפיל פירורים, לא מביט בה. אחר כך הרחיק את הצלחת, ניגב את הפה בגב היד, ולמרבה הפליאה שלה, קם והלך לחדר השינה. נועה שמעה חריקה של דלתות ארון.
— איתי? — היא הציצה לחדר. — מה אתה עושה?
— עוזר, — הוא שלף את הסוודרים שלה וקיפל אותם למזוודה פתוחה על המיטה. — את צריכה להתארגן. אני בעל טוב, אורז לך דברים. תעריכי.
— תעריכי, — הדהדה נועה ונשענה על המשקוף. — לא אמרתי שום דבר על לנסוע.
— מה יש לומר? — הוא לא הסתובב, המשיך לדחוס סוודרים. — העניין סגור. כבר אמרתי לכולם. לאמא אמרתי. לשירה אמרתי. עכשיו לא יפה לחזור בך, לאכזב אנשים.
— אנשים, — חזרה בשקט. — אותי, אם כבר, לאכזב זה בסדר.
— אל תתחילי, — הוא סוף סוף הסתובב, ובידיו הצעיף האהוב עליה. — את תמיד עושה דרמה. מה כבר קרה? תחיי שם, תטפלי. לא קשה לך, ולאנשים זו עזרה.
— את יודעת, — נועה שלבה ידיים והביטה בערימת הדברים ההולכת וגדלה. — ככל שאתה אורז יותר, ככה יותר מעניין לי.
— רואה, — הוא קרן, פירש הכול בדרכו. — כבר מעניין לה. אמרתי לך שתתפכחי.
בדלת צלצלו. על הסף עמד אורי — חבר של איתי, אדם רגוע, עם מבט כבד וקשוב. הוא נכנס, ראה מזוודה פתוחה וקמט את מצחו.
— אתם נוסעים? — שאל. — לטיול, או מה?
— לא ניחשת, — אמר איתי ויצא למסדרון וטפח על כתפו של החבר. — נועה נוסעת להורים שלי. למושב. לטפל.
אורי העביר מבט לנועה. היא עמדה רגועה, חיוך קל על השפתיים.
— זה נכון? — שאל אותה.
— זו התוכנית של איתי, — ענתה נועה. — אני בתוכנית הזאת, כמו שאתה רואה, רק מזוודה. לא נתתי הסכמה. לא במילה, לא בהנהון, לא במצמוץ.
אורי הסתובב באיטיות לחבר.
— איתי. בוא נדבר.
הם יצאו למטבח. נועה לא התחבאה — עמדה בקרבת מקום, היה לה אפילו מעניין.
— מה אתה עושה? — התחיל החבר בקול נמוך. — אלה ההורים שלך. ושל אחותך. למה שאשתך תסחוב הכול?
— על מי עוד? — איתי פרש ידיים. — שירה עסוקה, יש לה ילדים. אני עובד. נועה היא האדם הפנוי היחיד.
— פנוי, — אורי הניד ראש. — היא לא פנויה, היא אצלך הקרבן. אני מדבר איתך כאדם שסחב משפחה מילדות: אסור ככה. גידלתי אח ואחות, אני יודע מה זה דאגה. דאגה לא פוקדים עליה. דאגה לוקחים על עצמך.
— אוי, התחיל הצדיק, — העווה איתי פרצוף. — לכל אחד החיים שלו. אני אומר — נוסעת, אז נוסעת.
— אלה ההורים שלך, איתי, — חזר אורי בתקיפות. — הדם שלך. רוצה לעזור — שב ועזור בעצמך. או תחלקו עם אחותך. אל תעבירו למישהי שבאה מהצד.
— היא אשתי! — איתי הרים קול. — אישה זה לא מהצד! זה משפחה! איפה שלקחתי — שם היא צריכה לסחוב!
— איפה שלקחתי, — אמרה נועה מהורהרת מהמסדרון. — איתי, אני לא סוס שצריך לרתום. ואני לא שואב אבק שעומד בפינה עד שיצטרכו אותי.
— שתוק! — צרח. — נסתדר בלעדייך.
אורי הביט בו.
— אתה טיפש, איתי, — אמר בפשטות. — ואין לך תרופה. — וניד בראשו לנועה ויצא.
כשהדלת נסגרה, נועה נכנסה לחדר וחייגה לגיסה. פתאום באמת היה לה מעניין לרדת לעומק העניין.
— שירה, שלום שוב. יש לי שאלה. אם כל כך אכפת לכם מההורים, תגידי, את בעצמך מוכנה לעשות בשבילם מה?
— אני? — שירה שוב נזהרה. — אני אשלח כסף. בקביעות. זו גם דאגה, ולא קטנה.
— נפלא, — התעוררה נועה. — וכמה?
— שלושת אלפים, — הכריזה שירה בגאווה. — כל חודש. זה, את יודעת, לא כל אחד יכול.
נועה לא עצרה את עצמה ופרצה בצחוק — צלול וכנה.
— שלושת אלפים, — חזרה מבעד לצחוק. — שירה, את רצינית? שלושת אלפים בחודש תמורת זה שאזרוק הכול ואעבור לגור בבית של מישהו אחר? חליפין מפוארים. נדיבות מלכותית ממש.
— ומה מצחיק?! — התפרצה שירה. — כסף לא צומח על עצים!
— בדיוק, — אמרה נועה, אחרי שפסקה לצחוק. — גם השנים שלי לא צומחות על עצים. תודה, שירה, עזרת לי מאוד. עכשיו אני יודעת בדיוק מה המחיר של הדאגה שלכם. בדיוק שלושת אלפים.
היא ניתקה. איתי עמד בפתח, מרוצה מעצמו.
— נו, — הוא הצביע על המזוודה. — הכול נכנס. מזוודה גדולה, נוחה. אני גאון.
— אתה גאון, — הנהנה נועה. ופתאום נכנסה למחסן, שלפה משם שתי תיקים גדולים והחלה לדחוס אליהם במיומנות את הדברים שנשארו.
— למה כל כך הרבה? — התפלא איתי. — את עוברת לשם לתמיד?
— ומה חשבת? — השיבה בלי להסתובב. — אם כבר נוסעים, אז בגדול.
ובתוכו חם היה: היא הסכימה. אשתו הסכימה. הוא הרי ידע — תקיפות תמיד מנצחת. הוא הביט בה דוחסת את התיקים וטיפח לעצמו על הראש.
*
בבוקר התעורר איתי במצב רוח מצוין. הוא נמתח, הלך בדירה כמו אדון החיים, והציץ שוב ושוב על הדברים הארוזים ליד הדלת.
— אל תשכחי, — אמר בין לגימות קפה. — אמא כבר מחכה לך. עשתה לך מיטה, נפרדת. התאמצה. תתקשרי אליה ותודו.
— אתקשר, — הנהנה נועה, ובאמת חייגה לחמותה.
— שלום, — אמרה בקול יציב. — זו נועה. תודה לך על המיטה שהכנתם. מאוד קשוב מצדכם.
— אוי, יקירתי, — שמחה החמות. — כבר ניקיתי את החדר, פיניתי מקום. בואי, בואי. עזרה מאוד נצרכת. רצפות, גינה, עבודות בית.
— אני מבינה, — אמרה נועה. — שוב, תודה על המיטה.
— אז מתי מחכים לך?
— תודה על המיטה, — חזרה נועה בחיוך ונפרדה.
החמות נשארה מרוצה — הודו לה, אז היא נוסעת. איתי, ששמע את השיחה, קרן.
— רואה, מה טוב? — אמר. — כולם מרוצים. אמרתי לך.
— כולם, — הסכימה נועה. — ממש חג.
היא הזמינה מונית. איתי, שנדיב ברגע, סחב בעצמו את המזוודה והתיקים למטה. התנשף, אבל סחב — במראה של אדם שעושה מעשה טוב. העמיס הכול לתא המטען, סגר את הדלת.
— נו, — אמר, מנקה ידיים. — בהצלחה. תתקשרי כשתגיעי.
נועה נכנסה למונית, הניפה לו יד ונסעה. איתי עמד ליד הכניסה וליווה את המונית במבט, גאה בעצמו עד בלי די.
ורק כשהמכונית נעלמה מאחורי העיקול, הוא הרגיש דחיפה. כתובת. הוא לא נתן לה כתובת. נועה הרי אף פעם לא הייתה אצל ההורים שלו — אמא תמיד באה אליהם.
— אוי ואבוי, — מלמל ותפס את הטלפון.
הוא חייג לנועה. צלצולים ארוכים. שוב. צלצולים. ניתק. הוא מיהר לשלוח סמס עם הכתובת והוסיף: “אל תלכי לאיבוד, כשתגיעי תתקשרי”. שלח. עמד עוד קצת והרגיע את עצמו: היא תקרא את הסמס, תגיע, הכול בסדר. האישה הרי נסעה. היא עצמה נכנסה למונית. עצמה.
היום עבר בעניינים. לקראת ערב, איתי אפילו שכח מהחרדה — בטוח שהכול מתנהל לפי התוכנית. ואז צלצל הטלפון, אמא.
— איתי, — הקול שלה היה מהוסס. — ואיפה נועה’לה? אף אחד לא הגיע. חיכיתי כל היום, ערכתי את המיטה, התחלתי עוגה. אין אותה.
— איך אין? — התקרר איתי. — היא נסעה בבוקר. במונית. אני עצמי העמסתי.
— אין אף אחד, בני. לא מונית ולא נועה. אולי היא הלכה לאיבוד?
— אני אטפל, — קטע וניתק.
הוא התחיל לחייג לאשתו. פעם. פעמיים. חמש. צלצולים, ואז — מכובה. ההודעות לא נשלחו. הוא עמד באמצע החדר, ולאט, בכבדות, הבין: נועה לא נסעה לשום מקום. כל הדברים שלה, המזוודה, התיקים — הם נסעו לאנשהו לא ידוע, רק לא לאמא.
— אוי, את כזאת, — נשף. בתוכו עלה כעס, אפל ומחניק. — רימית אותי. רימית אותי מכל הכיוונים.
הוא נסער בדירה, חייג שוב ושוב, השאיר הודעות קוליות: קודם דרש, אחר כך צרח אל הריק. לא הייתה תשובה. בלילה הוא ישן רע.
בבוקר נסע למשרד שלה. חיכה. נועה יצאה — רגועה, נחה, כאילו אתמול לא הייתה שום דרמה.
— איפה היית?! — קפץ עליה ממש ליד המדרגות. — איפה הדברים?! אמא חיכתה כל היום! מה עשית?!
— בוקר טוב, איתי, — אמרה נועה בלי להתרגש. — לא נסעתי לשום מקום. ואם כבר לומר אמת, גם לא התכוונתי. מההתחלה.
— איך לא התכוונת?! — נשם עמוק. — את נכנסת למונית! ארזת!
— ארזת אתה, — תיקנה אותו. — בהתלהבות גדולה, אגב. והמונית הסיעה אותי ואת התיקים שלי למקום אחר. שבו לא מחשיבים אותי כרהיט.
— את… את צוחקת עלי! — מילים ניתזו, הפנים התכסו בכתמים. — אני מדבר איתך כמו בן אדם! ואת!
— כמו בן אדם — זה כששואלים, איתי. לא כשבא ואומר “נוסעת — ודי”, — היא יישרה את התיק. — ואגב, אל תשכח. ביום שישי צריך לשלם דמי שכירות על הדירה. אני כבר לא גרה שם, אז מעכשיו זה לגמרי עליך. הגיוני, נכון?
— את תחזרי הביתה והיום תסעי לאמא! — צרח, לא שומע אותה. — אמרתי — נוסעת! די להתחכם!
נועה הביטה בו בלי צל של חיוך. קולה נעשה אחיד וקר.
— איתי. תקשיב טוב. אם תיתן לי עוד הוראה אחת — ממש כאן, בלי לזוז מהמדרגה הזאת — אני אפתח את הטלפון ואגיש תביעת גירושין. בבית הדין הרבני. בשלוש הקשות. רוצה לנסות?
הוא השתתק. פתח פה — ולא מצא מילים.
— אני לא מאיימת, — הוסיפה בשלווה. — אני רק מודיעה על התנאים. כמו שאתה אוהב. הוחלט.
והלכה — בצעד קל, לא מסתובבת. היא לא אמרה מתי תחזור. ואם תחזור.
איתי נשאר לעמוד. הכעס התפוגג, ובמקומו נכנס פחד דביק ולא נעים. פתאום הוא הבין שהיא באמת עזבה — עם מזוודה, עם תיקים, שהוא בעצמו, במו ידיו, ארז בשבילה. כאילו הוציא אותה מהדלת. כאילו גירש. והוא אהב אותה. והוא לא חשב, לא האמין, שהיא מסוגלת ככה — בתקיפות, בשלווה, פשוט לקום וללכת ממנו.
הטלפון צלצל. שירה.
— איתי, מה עם ההורים?! — פצחה האחות. — מתי נועה סוף סוף מגיעה?
— לעולם לא, — צעק. — היא לא נוסעת. בא לך — את בעצמך תשבי על אוטובוס ותסעי לאמא.
— איך אתה מרשה לעצמך לדבר אלי ככה?! — התפרצה.
— ואת שלושת האלפים שלך, — קטע, — תכניסי עמוק לארנק.
והוא שמע צפצופים קצרים. שירה ניתקה.
הוא ישב על המדרכה ליד המדרגות. לא הלך לשום מקום. החליט לחכות לערב. לחכות לנועה. ולדבר איתה. בלי “הוחלט”. בלי “נוסעת”. רק לדבר. אם היא עוד תרצה לשמוע אותו.
הוא ישב וחשב שהתקיפות שבה כל כך התגאה התבררה כעקשנות רגילה. ושאדם שלצידו הוא לקח כמו חפץ שאפשר להזיז. והחפץ קם והלך. על הרגליים של עצמו. עם המזוודה שהכין במו ידיו.
