Author: Hazel Tang
שבועיים לפני הנסיעה, נועם ארז ואני, שירה ארז, רבנו. חזק. כל כך חזק שהחתול ביסלי, ליתר ביטחון, התחבא איפה שלא תראה אותו, שלא ייכנס מתחת ליד חמה.
“– איך זה שאנחנו לא היורשים? אין שום קרוב משפחה אחר! – קראה הבת, מנופפת בידיה, עד שראתה את המסמך הרשמי… הסיפור הזה התחיל הרבה לפני שהמסמכים
התחתנתי בגיל 16, אבל למחרת בבוקר דניאל סיפר לכולם שאני לא בתולה, ועזב. קוראים לי נועה גולן, וזה הסיפור שלי. בגיל 16 הלבישו אותי בלבן ואמרו לי שאני ראויה למזל. “
זה קרה לפני כמה שנים, אבל אני עדיין זוכר את זה כאילו היה אתמול. מאחורי הגדר הירוקה והגבוהה של הכלבייה העירונית היה תמיד רעש. כלבים נבחו בשמחה כשראו אנשים חדשים.
נועה ברק העבירה אצבע על מסך הסמארטפון ובדקה את היתרה בכרטיס האשראי. הסכום באפליקציה גרם לה לעצום עיניים ולספור לאט עד עשר. – עומרי, – קראה לבעלה עומר ברק
הבוקר שאחרי חתונתם של תמר אלון ואיתי ברק נמלא בריח של פרחים טריים, בושם יקר וקפה שהתקרר מעט. קרני השמש חדרו דרך הווילונות הכבדים של חדר המלון, נשכבו על
“החלטתי, בשבת אני נוסע לאמא. לחודשיים-שלושה, בטח.” המילים נפלו על השולחן, בין הצלחת עם תפוחי האדמה המטוגנים לסלט. נפלו בקלילות, כמו פירורי לחם.
אני נועה ברק, ואני זוכרת היטב את המכולת הקטנה במושב, שכולם קראו לה פשוט “המכולת”. הילדים מהשכונה נכנסו לשם לקנות סוכריות או עוגיות.
קולו של איתי ברקת, קצת צרוד משנה, נשמע מחדר השינה ונמרח במטבח הקטן כמו דבש חם: “שירה, תכיני קפה שחור וחזק, טוב? כזה שיעיר אותי.”
לפני שנים, במושב, נמצא אליהו מזרחי בבוקר, ורעם, כלבו, יילל מאז כבר ערב קודם. נוגה אלון שמעה את היללה מבעד לשתי גדרות, אבל לא יצאה. רעם יילל לעתים קרובות









