כעבור עשור, בתוך ערפל כבד שבו הזמן נמתח כמו גומי, חזרה תמר רון אל הבית שפעם היה שלה וביקשה עזרה כלכלית. שנים קודם לכן עזבה את עידן ברק ואת שתי בנותיו הקטנות, כי סירבה להפוך לסיעודית שלו אחרי שנכלא בכיסא גלגלים. עכשיו, אחרי שבעלה השני עזב אותה והותיר אותה על סף קריסה מוחלטת, היא עמדה בפתח, שחוקה מעול השנים, והדלת נפתחה לאט כמו בחלום כבד.
עידן, שגידל לבד את גפן ואת נגה, הכניס אותה בחוסר רצון, והאוויר שקק מתח לא פתור. הבנות, בנות שלוש-עשרה ועשר, עמדו לצד אביהן, קרות ושקטות כצללים. הארוחה הוגשה, אבל הייתה למבחן עגום, מלא בשיחות מהודקות ובריקנות שצבטה: תמר ישבה בבית הבנוי על זיכרונות שלא הייתה חלק מהם, והילדות, שידעו בעל פה את שגרת החיים עם עידן, הגיבו אליה בנימוס מרוחק. התמונה הייתה חדה: היא זרה בנוף שפעם קרא לו בית.
אחרי הארוחה הוציא עידן ספר אגדות ישן, מרופט, מוחזק בנייר דבק, ושמו “הרפתקאות השועל הקטן”. זה לא היה ספר ילדים בלבד; בשוליו נצבעו בכתב ידו ציוני דרך, הישגים וקשיים של הבנות — כל השנים שתמר נעדרה. הוא חייב אותה לקרוא אותו לילדות, וכך הכריח אותה לפגוש את מלוא המשקל של חיי היומיום ואת המטען הרגשי של ילדות שבחרה לנטוש. כשהחלה לקרוא, קולה רעד האותיות ריחפו מולה כמו חלומות, והילדות הביטו באישה שהכירו עד כה רק מתמונות ישנות.
הרגע הזה נגע בהן עד דמעות, והשיחה שפרצה אחר כך אפשרה להן לשאול שאלות כואבות. לא נותרו תירוצים. תמר נאלצה להביט באמת: היא לא הייתה שם בימי הולדת, לא חלקה פחדים, חוויות ורגעי גדילה. היא ישבה ושילמה במבטה את מחיר העבר.
בסוף נתן עידן לתמר מספיק שקלים כדי שתוכל לעמוד על רגליה, אבל הבהיר שאין בכך מחילה ואין בכך מחיקה. הוא נתן לה את הספר, כדי שתסיים סוף סוף את הסיפור שהשאירה באמצע, ולימד את הבנות שחמלה אינה חייבת להכחיש את הכאב. כשיצאה והדלת נסגרה מאחוריה, פתחה המשפחה עמוד חדש, והניחה את הסיפור הישן והכואב לצד נרטיב שהתחיל להיכתב מחדש.
