אוגוסט 1997 היום אני חוגג שלושים לחיי, ואין לי עדיין אישה או ילדים. אני גר בדירה קטנה שכירה ברמת גן, ועוזר בכיתת תיכון במקצוע מדעי המחשב. הכיתה מלאה בחלומות של תלמידים חוץ משלי.
אולי אפשר היה לתאר את המצב בצילום חתונה אין שם, אין חופה, רק דמיון.
באחד הערבים הגשומים, שמעתי חששן של המורים על שלושה ילדים אורלי, שיר וליוול שהוריהם תמרו בתאונת דרכים. הם היו בני עשר, שמונה ושש.
«אולי יסתיימו בבית יתום», אמר אחד. «אף הורה לא ירצה אותם יקרים מדי, בעיות רבות».
הייתי שקט, ולילה ההוא לא מצא לי מנוח.
הבוקר שלמחרת ראיתי את שלושת הילדים עומדים על מדרגות בית הספר רטובים, רעבים וקפואים. אף אחד לא בא לאסוף אותם.
בסוף השבוע לקחתי על עצמי מה שמעולם לא העזו אחרים חתמתי בעצמי על טפסי האימוץ.
הקהל סביבי צחק וקרא לי:
«מטורף!», «אתה לבד, כבר יש לך בעיות עם הטיפול בעצמך», «שלחו אותם לבית יתום הם יהיו טובים שם».
אבל לא שמעתי.
הכנתי להם ארוחות, תיקן את בגדיהם ועזרתי להם במטלות הבית עד לשעות הקטנות של הלילה. השכר שלי היה צנוע כמה אלפי שקלים בחודש והחיים קשים, אך הבית שלי תמיד היה מלא צחוק.
הזמנים חלפו. הילדים גדלו.
אורלי הפכה לרופאת ילדים, שיר מנתחת, וליוול עורך דין מוערך שמגן על זכויות הילדים.
בבוגרי בית הספר, שלושתנו עלו לבמה ואמרו במקביל:
לא היה לנו הורים, אבל היה לנו מורה שלעולם לא ויתר.
עשרים שנה אחרי אותו ערב גשום, ישבתי על המדרגות של ביתי, שערי נצחיים, עם שיער לבן אך חיוך שליו. השכנים, שהיו צוחקים עלי בעבר, קיבלו כעת אותי בכבוד. קרובי המשפחה שהסתתרו מאחורי הילדים חזרו פתאום, מתנהגים כאילו הם מתעניינים.
אבל לא חשבתי עליהם. הסתכלתי רק על שלושתם, שהקריאו לי אבא, והבנתי שהאהבה נתנה לי משפחה שמעולם לא חשבתי שאקבל.
—
ינואר 2007 אחרי שהשיגו הצלחה בקריירה, שלושת הילדים רצו להפתיע אותי במשהו שימלא את הלב ולא יוכל לקנותו כסף.
ביום שמשי, לקחו אותי לשיטור בכביש שעובר בין יערות הר הכרמל. כאשר נעצרנו, נחשפתי למבנה לבן מבריק שעמד על גבעה, מוקף בפרחים ושלט חורז: **בית אבירי**.
הקמתי עיניים, נדהמתי:
מה מה זה?, הלכתי.
ליוול חיבק אותי:
זה ביתך, אבא. נתת לנו הכל. עכשיו הגיע תורך לקבל משהו יפה.
מסרו לי מפתחות לא רק של הבית, אלא גם של רכב כסוף יוקרתי שחיכה בחוץ.
צחקתי בטיפות דמעות והנהטתי:
לא הייתי צריך אין לי צורך בכל זה.
שיר חייכה בעדינות:
אבל חייבים לתת לך. בזכותך למדנו מהי משפחה אמיתית.
החלק הראשון של השנה ההיא לקח אותי למסע ראשון בחו”ל פריז, לונדון והאלפים השוויצריים. מעולם לא עזבתי את ערבי, והעולם נפתח בפניי בעיניים של ילד. שלחתי גלויות לחברים לשעבר במכללה, חותם תמיד: מת תומר אבירי אבא גאה של שלושה ילדים.
בזמן שהסתכלתי על שקיעי השמש בחופי הים, הבנתי אמת עמוקה:
פעם שלוש ילדים נצלו מהבדידות
ואכן, הם אלו שהצילו אותי.
—
**לקח אישי:**
במקום לחפש שלמות בחוץ, למדתי שהמשפחה נבנית מהעוזרים והאוהבים שמסביבנו. אהבה ונתינה הם המפתחות לבית אמיתי, ולא הכסף או ההצלחה החיצונית.
