אני כבר לא אוהב אותך, רותם, הכריז בטון חם אורי. חשבתי הרבה, שקלתי את כל ה״טוב״ וה״רע״, והבנתי שאין לי אהבה.
אורי ודנה (רותם) מדברו במטבח, יושבים סביב השולחן. רותם עומדת ליד החלון, מסתכלת החוצה.
זה כבר מזמן שמתי לב, יוסי, אומרת רותם ונושמת באכזבה.
מזמן? תמהה אורי. באמת?
זה מפתיע אותך? פותחת רותם את החלון, נושמת אוויר של גן העיר, מחייכת וסוגרת אותו שוב.
לא, אבל חשבתי שלא ידעת, חייך בעצב אורי. אם כך, רותם, העניינים נעשים פשוטים. הגיע הזמן להיפרד.
אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? שואלת רותם. אתה חושב שזה צודק? אחרי כל השנים, אחרי הנישואין והילד.
אני מוכן לשלם מזונות, וכל השאר, אומר אורי. ואני אמשיך לעזור לכם. אין לי צורך במשהו ממך, רותם.
במה זאת? אתה אומר שאין צורך במשהו ממני? מבולבלת רותם.
לא מתכוון לתבוע את הדירה או לחלק את הרכוש, מסביר אורי, מביט על השולחן הריק.
את מתכוונת לדירה ולאחוזת נופך בקיבוץ, שרכשתי לפני שנישאנו? שואלת רותם. לא תחלק אותם?
כן, רותם, כן, משיב אורי, כי אני גבוה מזה. אם הייתי אדם פחות נאמן, לא הייתי משאיר לכם כלום. אבל אני נשאר עם לב גבורה, נשאר עם נפש צלולה.
מה זאת אומרת כלום? מבקשת רותם.
כלום, רותם, כלום, אומר אורי. הייתי משאיר אותך ואת הבת עם כלום, אבל לא אני. הכל לכם, קחו. לי אין צורך. כך אני, נשמה שקופה.
תודה, יוסי, אומרת רותם. אתה גבר אמיתי. לא כמו אחרים.
אחרים? מתבלבל אורי, מרים את ראשו ופונה למקרר.
אחרים, הם שאין להם נפש נקייה כמוך, מסבירה רותם.
אה, הם, מבין אורי, ומביט בכיור שבו ערמת הכלים הלא נשטפים. נכון, יש עדיין הרבה גברים שמבזבזים שם את הכבוד. אתה לא תיאמיני, רותם, כמה מקרים נדירים יש! איך האדמה משאירה כאלה?
רותם מחייכת, ממשיכה לעמוד ליד החלון ולביט על הגשם שהחל לרדת.
אוהבת כשמתקשרת גשם, והבית שקט, חם, רגוע, חשבה היא.
הארץ, יוסי, היא שמפזרת את כולם. והגברים הם שונים, מוסיפה רותם.
הרי, רותם, כמה שונים, צועק שמח אורי, שוב נוגה במבטו אל השולחן. אספר לך סיפור. במשרד שלנו עובד בחור, ואני אומר לך, זה טיפוס אחר. תדמייני, כשאישה שלו עזבה
פעם אחרת תספר, יוסי, מתייגרת רותם. אין לי זמן עכשיו. עוד משהו לומר עלינו? או הכל נגמר?
כן, כן, בטח, משיב אורי. עלינו עוד משהו. יש לי בקשה אחת.
בקשה?
האם תוכל לתת לי חמש מאות אלף שקלים? מסביר אורי. אני משלים, מילה על המילה.
חמש מאות אלף? מתפלאת רותם. בטוח שזה מספיק לך?
בטוח, רותם, משיב אורי. כבר חשבתי את הכל.
חשבת? מתלגלת רותם בחיוך. באמת?
את צוחקת, רותם, אבל בטעות. זו סכום לא גדול לארבע השנים האחרונות שנישאנו. ואני לא תובעני.
לא, אומרת רותם. זה הרבה מידי. לא אתן לך חמש מאות אלף.
איך לא תיתן? תמהה אורי. חמש מאות אלף לא תיתן?
חמש מאות אלף לא אתן.
זה מוזר, חשב אורי. איך זה קורה? הוא בטוח שהסכום הזה לא גדול, אבל היא לא מבינה את הסיכון.
כמה תיתן? שאל אורי, מביט במקרר הישן והמזוהם.
כלום לא אתן, ענתה רותם.
היא נעה מהחלון ומתיישבת לשולחן.
כך זה מתפתח!, חשב אורי. היא לא תיתן כלום. מה עכשיו? אני נשאר עם כלום? ומה אגיד לנדב?
שלוש מאות אלף, רותם?
אף שקל לא אתן.
איך זה? תוהה אורי. פשוט לא אתנה?
פשוט לא, משיבה רותם.
חשבתי שזה לא הסכום, אבל אם אתה מתעקש אם שלוש מאות אלף זה הרבה, אז חמישים אלף?
מאד מעייף, אורי, אומרת רותם.
טוב, עונה אורי אחרי הפסקה קצרה. אם את מקבעת כך, אחפש מקום אחר לשמור על זכויותיי.
כמה שהיית רוצה, אומרת רותם. שמור על זכויותיך, הם אוהבים כשמתגוננים. במיוחד כשזה נעשה במקום אחר.
מי יגיש תביעה, את או אני? שואל בחומרה אורי.
על איזו תביעה, אורי? תתעורר, מגיבה רותם. כבר שנים שהפרדנו.
איך? מתפלא אורי. למה לא ידעתי?
שלוש שנים לפני יצאת מהבית, התקשרת שלוש פעמים בלבד. פעם ראשונה אמרת שלא לדאוג, פעמיים שוחחת על בעיות רציניות, והפעם השלישית רק כדי לומר שלא אוהב אותי ולבקש חמש מאות אלף.
הייתי צריך זמן לחשוב, רותם, משיב אורי. ניסיתי לשמור על המשפחה. איך אפשר להתגרש בלי נוכחותי? לא מבין.
שלחו לך זימונים, אורי, למקום מגוריך, אבל לא הגעת.
בכוונה לא הלכתי, מזכיר אורי. חשבתי אם לא אבוא, לא יגרשו אותנו. ואז? נגרשנו.
נגרשנו, אורי.
איך זה אפשרי? מזעיק אורי. לגרש אדם מבת וילד בלי להיות שם!
אם אתה לא רוצה להיות, אז מי אז האשם? משיבה רותם. רק אתה.
איך יכולתי להיות שם, רותם, כשאת יודעת שאני שונא כל הליך משפטי? אומר אורי. אינך מבינה את השטויות האלה.
היא הבינה, היא הפרידה אותנו.
מי היא?
האם אתה זוכר? משיבה רותם, בחיוך אירוני. השופט, בטח.
אה, נכון, השופט, מבין אורי.
האם הגיעו אליך שמיעתנו שמ כבר לא אנחנו זוג? שואל רותם.
הגעתי, מתנשם בקושי אורי. אז זהו, זהו.
זהו.
טוב, אז זהו. אומר אורי. עברו ימים, כמו שאומרים. איך היה זה באמת?
טוב, איך היה בתהליך? שואלת רותם.
הכל היה טוב, בלי עדים זרים. רק ידועים.
הידועים זה טוב. אני לא אוהב כשזרים יודעים על הבעיות שלנו. אם כולם ידועים, זה נורמלי. איך הייתה השופטית? חמורה?
לא, היא הייתה רגועה, אפילו הזכירה אותי מדי פעם.
באמת?
כן.
מה היא אמרה?
היא רק שאלה איפה אתה.
ואתה?
אני? אין לי תשובה.
היא?
היא?
היא כעסה שבא לי לא היה שם?
לא כעסה, היא קיבלה זאת בשלווה.
אולי הפעם הראשונה שלא הייתי שם היא הייתה רגועה, אבל בפעמים הבאות? אולי דאגה?
לא דאגה ולא כעסה. אפשר לכעס עליך, אורי?
כן, אני ככה. אבל מה היא אמרה?
היא אמרה שאין צורך בו. הפעם אפשר בלי. ולבסוף היא הפרידה אותנו. למה חמש מאות אלף?
חשבתי לשפץ את הדירה שלי, משיב אורי. חשבתי שהכל טוב עם נדב, שהיא גם נפרדה לפני כמה זמן. לא סיפרתי לך על נדב?
לא.
זה אומר שיש לנו שתי בנות, אומרת רותם.
למה שתי? מתפלא אורי. זה אה, אז כן, יש לי שתי בנות. הדירה ישנה, צריך לשפץ. תשתיים, חימום, חיווט. שלוש חדרים ומטבח, כמו דירות הישנות של שנות ה70.
אני יודע.
נדב הציעה לקבל כסף מהמשפחה כדי לממן את השיפוץ. אחרת נצטרך לקחת עוד.
היא נבהלה כך?
כן, אבל נדב אישה טובה. עכשיו אנחנו במצב קשה ואין לנו איפה לקחת את הכסף.
אל תמהר עם השיפוץ, אורי, ממליצה רותם.
למה לא למהר, רותם?
כי הדירה שלושה חדרים ברחוב אלנבי נרכשה בנישואינו, ולכן חצי ממנה שלי. כך פסק בית המשפט.
את לא מתכוונת להוריד מחירי, משיב אורי. אחרי שאמרתי שאת מקבלת את הכל, איך אפשר להציע לי בתמורה דירת חדר אחד בקומה הראשונה של בניין בעמק הצפוני, עם שיפוץ יפה? את בוחרת.
זה כל מה שאת מציעה? צועק אורי. רק זה? לנו יש ילד, חשבת עליו? רותם, לא ידעתי שאת כזו
אם תמשיך להתנהג בחוסר כבוד, אגרור את החלק שלי למישהו אחר, אומרת רותם. תצא לחיות במקלט עם נדב והילד.
אורי מתבונן בצלחות הלא שטופות, במקרר הכושל, בתקרת המפרידים, ברצפה המודבק, בחלונות הישנים של ימי השלטון. נזכר בטלוויזיה השבורה, במקלחת ובשירותים, מרגיש דמעות עולות.
הסכמתי, אמר אורי בקול שקט.
מקור הסיפור: משאבים כיצד להיות מאושר.
