יומן אישי 12 ביוני 2026
היום הצטרפתי לזיכרונותיי של היום שבו בית המשפט בתל אביב הפך למראה של צדק אמיתי. כמעט כל תושב העיר מכיר את המשפט של השופט יעקב קפרי, והחדר שבו יושב הוא מלא בקולות של צחוק, בכי ובתקווה.
ביום שני חם, נכנסה לחדרו של השופט יעקב גברת צעירה, לבושה במעיל כחול, ולצידה ריקוד של כלב גולדן רטריבר לבן. שמו של הכלב רקס, והוא לבוש ברצועה משוריינת. היא נחשפה אליי בשם תמר אליהו והחזיקה בידיה קב״ק לבן. תמר היא עיוורת מלידה.
לפני השופט מונחות היו שש קנסות על חנייה. כולם ניתנו באותו השבוע, על חנייה במקומות המיועדים לנכים. תמר פנתה אל השופט בשלווה:
מעולם לא נהגתי ברכב. המשטרה ראתה אותי יורדת מאובר עם רקס וחשבה שאני הנהגית.
השופט קפרי הזיז גבותיו ואמר: את אומרת שנשים עיוורות עם כלב מדריך קיבלו קנסות על חנייה?
תמר הנהנה בראש, השיבה: שוטרת אחת טענה שאני נעה בחוכמה יתר על המידה בשביל עיוורת, ושכלבה הוא רק אביזר. החדר נותר דומם. השופט קרא מייד נציג של הוועדה לנכים, אשר אישר שתמר עיוורת מלידה ורקס הוא כלב מדריך מוסמך.
בהזמנת השופט, הראתה תמר כיצד רקס מסייע לה. רקס, מצא את הדלת, קראה. הכלב הוביל אותה בבטחה אל היציאה, ובחזרה לשופט. הקהל החל לחייך ולקולאפל. הוא העיניים שלי, היא אמרה.
השופט קרא לשוטר האחראי, אברהם כהן, שהוציא שלושה קנסות. לא ראיתי שהיא עיוורת, טען. לא הייתה משקפיים, הייתה טלפון».
השופט השיב: כאשר מישהו מודיע על מוגבלות בריאותית, אין לך זכות לשפוט אם הוא נראה מספיק מוגבל. זה קונספציה קדומה.״
החל בחקירה. בשנה האחרונה ניתנו בתל אביב 247 קנסות לאנשים עם נכויות, מתוכם 89 לקורבנות עיוורון. השופט קפרי הכריז: זה נגמר היום.
כל שישה הקנסות בוטלו, העיר הצעידה בהתנצלות פומבית לתמר. השוטר כהן נדרש לעבור קורס על נגישות, ולכתוב מכתב התנצלות אישי. אני לא מחפשת רחמים, אמרה תמר. אני מחפשת הבנה.
האירוע הוביל לרפורמות: לא יינתנו קנסות לנסענים ללא תיעוד נהיגה, כל עובדי המשטרה חייבים בקורס על נגישות, ותהליך ערעור חדש נבנה. בחצי שנה חלה ירידה של 94% בקנסות השגויים.
בכלי התקשורת פורסמו כותרות: הכלב שהפך את העיר. רקס קיבל פרס כלב שירות מצטיין, ותמר הקימה עמותה בשם עיוורון ללא סטריאוטיפים שמחנכת שוטרים והציבור.
בכנס TED משכה קולה של תמר את הקהל במילים שיזכרו לעד:
אם ראיתם אותי הולכת בביטחון וחשבתם שאין לי מקום להיות עיוורת, זה לא המגבלה שלי זאת המגבלה שלכם.
היום תלוי במשרד של השופט קפרי מסגרת של אחת הקנסות, עם הכיתוב:
נדחה מפחדים גדולים מהקושי עצמו.
תמר ממשיכה לחיות בתל אביב, נשואה לרקס, ובכל פנייה ברחובות היא מחייכת ואומרת:
העולם לא צריך לראות אותי, הוא רק צריך לפתוח עיניים.מאחורי הצליל של פסנתר רחוב, רקס משחרר נשימה עמוקה, והקצב של צעדי תמר מתמזג עם קצב הלב של העיר. היא עוברת ליד קיר גרפיטי שבו נכתב במולבז: העיניים הן רק שער למחשבות. בחומרה של קו זה, תמר מברכת את העוברי דרך, ומזמינה אותם להציץ מתחת למשטח למקומות שבהם החסימות נמסות והקול של חירות נשמע ברורה.
באותו הערב, במרכז הקהילתי של שכונת פלורנטין, נפתח דלתות בית הקהילתי החדש של הארגון עיוורון ללא סטריאוטיפים. קירותיו מצוירים בתמונות של רקס במרחב העירוני, לצד קולות של ילדים שמספרים על ההבנות החדשות של היום שכל אחד, ללא קשר למבנה הגוף, יכול להיות מנחה של הדרך.
תמר עומדת על הבמה, מתבוננת במבט של קהל שמחייך, וקולו של רקס מתרומם ברקע, מביע נתרון של אהבה בלתי נמתחת. היא משיבה:
זה לא רק על חקיקה או על קנסות שבוטלו. זה על השקט שצומח כשאנחנו מקשיבים, על השיר שמתחיל כשאנחנו מאמינים שהקול של אחרים הוא גם קולה של הלב.
הקהל מתפזר, והאור של פנסי הרחוב משקף על פניהם של אנשים שמתחילים לראות לא בעיניים, אלא ברגשות. רקס, עם ראשו מורם, מתקרב לתמר, משען על רגליו, ושם על הלב שלו חותמת של זהב קטנה: האמון.
בחשיכה המתפשטת, תמר לוחצת על ידו של רקס, והם יחד צועדים אל פינת הרחוב, שם עומד שלט חדש:
העיניים של העיר נפתחות כשאנו נושמים יחד.
והשיר של העיר ממשיך, מתנגן ברגעים הקטנים ברחש של רגליים, ברחת של רוחות, ובקול של כלב שמוביל את האמת אל הלב של כל מי שמאזין.
כך, בתל אביב של היום, כל צעד של תמר ורקס הוא פסקה של תקווה, והעולם ממשיך לפתוח עיניים, לא לראות אלא לחוש.
