לפני שנתיים היה לאורן הכול: משפחה, אישה, תוכניות לעתיד ותקוות. היום אין יותר שום דבר. הוא לא מצליח לחיות ולשאת את הכאב של האובדן. אילו יכול לשמור על אותו היום האיום, הוא היה עושה כל שביכולתו כדי שמנה יקרה לא תתרחש. אם…
פעם ראשונה בעד שני השנים האחרונות, אורן ממהר אל השקט הכבד של הבית הריק. עכשיו, סוף סוף, הוא מתכנן לנקם במוות של אשתו. הוא מתכנן לעצור ברכבת הקו של הקודקוד ולקנות וודקה, אך משנה דעתו. הגיע זמן הנקמה. הראש שלו צריך להישאר צלול. אורן שוכב למנוחת לילה מוקדם וירד לתשומת לבו במהירות. לאחר כשעתיים מתעורר, לבו פועם בחוזקה, והוא מושך אוויר בעזרת פיו. בחלום הוא רואה את תמר, נשימתה קרובה אליו. הוא מקשיב, מקווה שהעיניים ייפתחו ויראה אותה לצידו, אך אין. הכרית איננה נדחסת. הוא חוזר לשינה.
אורן מגלגל את כף ידו על מצעת המיטה. היא מתחממת מידו, מה שנותן תחושה מטעה שתמר עדיין שוכבת שם ברגע שלפני שהתעורר. הוא אינו מצליח לחזור לישון. הוא נשאר מבוהל, מביט בתקרה הלבנה בחושך. הוא נזכר. שני שנים של ציפייה לנקמה, של עצבות. האויב חזר. אורן יודע זאת בוודאות.
באותו יום גורלי, תמר קיבלה חופש מוקדם מהעבודה. היא הלכה לקליניקה לנשים כדי לעשות אולטרסאונד. הייתה לה איחור. היא כבר לא סמכה על בדיקות הריון. כמה שנים הם חיכו, קיוו, רצו מאוד שלדבר על ילד.
תמר עומדת על קצה המדרכה. בצד השני של הרחוב נדלק רמזור ירוק, והיא צועדת ראשונה על המסילה. היא אינה רואה את הרכב המתקרב במהירות, מנסה לחרוג מהקהל המולך במעבר. הרכב היה חוצה אם לא היה האופנוען שמחפז משמאל. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת, אך הנהג סובב את ההגה ימינה, השולח את הרכב לעבר תמר. היא מתה במקום.
הנהג מקבל שני שנות מאסר. ותמר אינה חוזרת. האופנוען מקבל רק חבשי כחול. הרופאים קובעים שתמר לא הייתה בהריון.
האויב חזר, הוא ימשיך לחיות עם האישה והבן שלו. לאורן אין אף אחד, אין שום דבר, אין תקווה. הוא מחליט מזמן שיהרוג את אויבו. הוא מתכנן להכות אותו בעוצמת המנוע. הוא רוצה שמשפחתו תשרוד את מה שהוא עבר. אורן מחליט שלא יתמקד, שלא ברחף. אפילו אם ימות. הוא מת, יחד עם אשתו לפני שנתיים. אין אפשרות לקרוא לזה חיים זמן ההמתנה לנקמה הוא חוסר משמעות.
לפעמים הוא נוסע אל הצומת שבו תמר מתה. הוא קונה פרחים ומניחם על הקצה של המדרכה. עוברים על פניו הולכי רגל, מבינים ומתעלמים. אורן עומד ומנסה לדמיין מה הייתה מרגישה תמר ברגע האחרון של חייה. כנראה היא קיוותה לשמוע חדשות משמחות. היא לנקה נשימה אחרונה והגיעה למארג.
הוא מבקר בקבר, הולך לבית הכנסת, אבל שום מקום לא מביא לו הקלה. רק אחרי שנקם באויב הוא ימצא חירות.
כאשר הוא מתעייף מכאבים ללא שינה, אורן קם, מתרחץ, מגלח בקפידה. לאט הוא אוכל כריך ושותה תה, מביט בטיחת הקיר. תמר תכננה להחליף נייר טקסטיל. הוא אינו עושה זאת. הטיח הוא חלק מזכרונותיה של תמר. הוא לובש חולצה נקייה. לפני שיוצא הוא נזכר בחדר, מביט בפעם האחרונה. האם יחזור?
בהתחלה הוא מסתובב בעיר, מתמלא בזבז זמן. מוקדם מדי. אויבו עדיין מתרפא על מצעים לבנים לצד אשתו. או שכבר קם, מתמתח, הולך לשירותים ומגרד רגל מתחת לתחתונים. הוא משלים את הצרכים הקטנים, פותח עיניים. אחר כך מתרחץ. אשתו כבר מכינה ארוחת בוקר. הוא יוצא מהמקלחת, מריח ג’ל מרפא, נוהג לנשק את אשתו ולשבת מול בנו לשולחן זה מספיק, הוא מונה. הניסיון של האויב נראה טוב מידי. רוצח אשתו אינו יכול להיות כה נאה.
עכשיו הוא מדמיין שהאויב בערב שלפני הלילה שתה יותר מדי, משלים את שני השנים שהפסיד. הוא מתעורר בבוקר עם כאב ראש חזק וצמא אינסופי. הוא שופך על פניו כוס מים, שותה מיד מהברז, כמו במאסר. הוא אינו מתגלה. הוא יושב במכנסיים ובחולצה קלה על השולחן זה עכשיו נכון. כך צריך להיות האויב. אין צורך לחסוך.
אורן הופך את הרכב ונסע אל בית האויב. בחצר הוא חונה כך שיוכל לראות את הכניסה. על מגרש הילדים משחקים שני ילדים. אורן מתכונן לחכות. מוקדם או מאוחר האויב ייצא מהבית. לבד או עם המשפחה לא משנה. היום לא, בפעם הבאה הנקמה תגיע.
בימים האחרונים של אפריל הצמחים על השיחים והעצים, במיוחד בצד השמשי של החצר, מתחילים לצמוח עלים צעירים. האספלט עדיין רטוב אחרי גשם לילה. השמיים מכוסים בעננים, קריר.
פתאום יוצא משער הכניסה ילד בגיל שש. הוא רץ למגרש אל הילדים האחרים, אך מבחין ברכב שטח של אורן שמתקרב באיטיות. אולי הילד הוא בן האויב? אולי. אורן מוריד את החלון.
מה שלומך, הילד?
אין דבר, הוא מביט באורן בעיניים פתוחות, לא מפחד ולא רץ. לרכב של אבי היה רכב, לא מרהיב כמו שלך.
ואז איפה הוא? מכרת? אורן מתרגש כשמגלה כמה קל לקבל מידע על האויב.
אה. נפל בתאונה ולא קנה חדשות.
אורן מנסה להתבונן בילד, לחפש קווי דמיון עם האויב. לא מצליח. אולי הוא מזכיר את אמו. הוא לא זוכר אותה. אך פני האויב חקוקים בזיכרון. טיפות הגשם נדגמות על הזכוכית הקדמית של השטח.
רוצה לשבת ברכב? תעלה, אל תתרגש. אורן מעקם את עצמו ופותח את הדלת מהצד של מושב הנוסעים.
הילד מהסס שנייה. הגשם מתחזק. הוא עולה למושב הגבוה, סוגר את הדלת. רעש הגשם במרכב כמעט ולא נשמע. הילד מביט בחושן עם עיניים בוערות.
יש חימום במושבים? הרבה בנזין נשרף? הילד שואל בקול בוגר.
אורן משיב בחיוך, מנסה לענות על כל השאלות שלו. הוא חושב שזה מסוכן לעמוד במרחק של חצר עם ילד.
אולי ניסע? הגשם ממשיך.
הילד מביט באורן בחשדנות.
טוב, אם לא רוצה, נשב כאן, אומר אורן בקול רם.
ולו מכיר את עצמו: בחור אמיץ וחד.
אמא תצעק, אני מבין.
הילד מביט שוב באורן.
היא לא תדאג לי. רק כמה דקות.
אורן יוצא מהחצר, תוהה אם מישהו ראה אותו. הילדים לא נחשבים. הם לא מבינים במותגים של מכוניות, ולא זוכרים במקורות מספרים.
בזיכרונו עולה משפט שמישהו אמר: הנקמה הטובה ביותר היא להרוג את מי שאוהב את האויב. החלטה מתהפכת ברגע.
איך קוראים לך?
אור, משיב הילד בהתלהבות.
מה זה? אנחנו אותו שם! קוראים לי גם אורן.
לא ארצח, לא אצליח. הילד לא אשמה. האויב הוא אחד, הילד הוא אחר אפילו אם הוא בן האויב שלי. אקח אותו למרחק ואשליך. הוא לא יימלט. הוא יחפש את בנו וייסב.
הקול של אורן נקטף על ידי הילד.
מה? שואל אורן.
אמרתי שהאבא לא פגע באותה האישה. אמא נהגה. האבא היה יושב לצידה.
איזו אישה? קפאון חודר בעמוד השדרה של אורן.
האם האישה שנקראה תמר נפטרה על ידי האויב או על ידי אשתו? אורן מצהיר בקול רם מבלי לשים לב.
כן. האבא לקח על עצמו את האשמה. אמא לא הייתה יכולה לשאת במאסר. היא חולה, יושבת בבתי חולים הרבה.
מאיפה אתה יודע?
אני לא קטן. שמתי לב להורים מדברים, וגם אמא סיפרה בעצמה.
אורן מרגיש חום בגופו. כפות ידיו הרטובות לוחצות בחוזקה את ההגה.
למה סיפרת לי זאת? אולי אזן אל המשטרה?
אוריק מביט בו.
האבא כבר שרף. האם אפשר להיענש פעמיים על פשע אחד?
כנראה שלא. זה מה שהבנתי, אומר אורן בחיוך מתוח.
הוא לא מבחין איך הוא נוסע מחוץ לעיר. אוריק מביט בחזית עם עיניים פתוחות לרווחה. האספלט הרטוב, מתוח עם קווים לבנים, נמשך מתחת לגלגלים.
לאן אנחנו נוסעים? שואל אוריק.
קול הילד מתפרץ עם פחד קל.
מתלבט. אורן מפסיק על קצה הדרך, מוריד את החלון, נושם אוויר רטוב. רעש הרכבים העוברים מתגבר.
אתם חולים? קולם של הילד מלא דאגה, מבטו מביע הבנה, ומחזיר אורן לחום פנימי.
האם הוא מבין? מרגיש? ילדים ובעלי חיים לא ניתנים להונאה. מה אני עושה? אורן מסובב את הרכב וחוזר לעיר.
לא ניתן להחזיר את תמר. האויב לא פגע בה. הוא לקח על עצמו את אשמת האישה. הוא שרף. למי נוקם עכשיו? לה? היא עצמה נגדה? היא עומדת למות בקרוב. מה אומר אוריק? היא סובלת מכשלת כליה יחידה. מה איתי? החלטתי לנקום לילד החף מפשע
עם מי היית כשאמא הייתה בבתי החולים? שואל אורן.
עם סבתא. היא חולה בלב, אינה אוהבת את אמא.
אורן מביט ברצועת האספלט המולצת אל עברו. הגשם מפסיק.
כמה אתה? שואל אוריק.
שבע. באספקט באוגוסט אל בית הספר. ויש לכם ילדים? שואל אורן, מרעיד. איך לומר לילד שהוא רוצה בן?
הם מגיעים לדף החצר. הילדים נכנסים הביתה מהגשם. אף אחד לא רץ במורד החצר בבכי ובצעקות. אוריק פותח את הדלת.
למי באת? שואל אורן.
למה? אה אל…בידי…ביקשתי לחברים, אך הם לא היו בבית.
אוריק קופץ על האספלט.
תחזרו? שואל אורן.
נראה. אם אחזור, תרכוב איתי? אין לי בן ולא בת. הוא משתק. אם אביך יקנה רכב חדש, זה יהיה טוב. הוא ייקח אותו, לא יתאכזב.
תודה. להתראות. קול רך מתמזג עם צליל הדלת הסגורה.
להתראות, אומר אורן בחיוך דק וקוצר.
אוריק עומד ליד הכניסה, מסתכל סביב. אורן מרים ידו, יוצא מהחצר, קונה חנות קרובה בקבוק וודקה. על שפת נהר הוא מתיישב על דשא רטוב צעיר, שותה מהבקבוק בקצב, חזהו נשרף באש. הוא נוטה אחורה, מביט לשמיים. העננים נפרצו וחשף כחול.
היי, דוד, לא תתקרר? נשמע קול חנוק.
אורן פותח עיניים. שני נערים עומדים מעלה. הוא היה ישן. הוא קם במהירות, רץ למכונית.
היי, דוד, נשתה וודקה? קורא נער אחד.
עוד מוקדם לכם לשתות, משיב אורן, מרימה כמעט בקבוק מלא מהקרקע.
מאחורי גבו נשמע שפה נוקבת. אורן אינו פונה.
הוא עולה למכונית, נוסע הביתה. בפעם הראשונה מזה שנתיים הוא מרגיש חופשי.
אלוהים, כמעט פגעתי במשהו. תודה שהצלת אותי. הלוואי והיה לי בן כזה לחישה, והדרך לפניו מתפרקת מדמעות שהזזו מבעד לעיניים.
הנקמה היא חיים שמוקדשים למישהו שנאחר אותך. כשאתה נוקם, אתה למעשה מבזבז את החיים היחידים והבלתי חוזרים שלך בשביל מישהו אחר אפילו אם זה האויב. תפספס, גם אם תנצח!הוא מניח את בקבוק הוודקה על משקפת הישבן של המושב, מנענע את הראש באיטיות, והביט ברוח שנשבה בין עצי האורן המושללים סביבו. הילדים שהיו רק צללים בחלום שלו חיברו את קו הזמן בשקט, והפכו למראה של עצמו שבחר להמשיך לחיות. הוא זוכר את המילים של תמר תזכרי, אהבה היא לא משימת חיסול, היא ניצול עצמי והן חודרות לתוך היסוד שלו כמו קרן שמש שבורק דרך עננים כבדים.
הוא נפתח את דלת האוטו, צעד לעבר העץ הגדול שמאחורי הבית, וראה שם קופסה קטנה של עץ אלון מושלמת. באחת הפינות כתוב: לזיכרון של מי שלא חזר, אך תמיד יהיה איתנו. הוא פותח את הקופסה, ומצא בתוכה מכתב ישן מתמר, כתוב בכתב יד רך:
אל תתן לשטן של הכאב לשבור אותך. תן לי להיות האור שמנחה אותך דרך החשכה, ולמלא את חייך באהבה חדשה.
הדמעות נופלו ללא הרף, ולפעם הראשונה מאז המוות היא לא הייתה רק תחושת כאב היא הייתה הרגשה של נחת. הוא קם, קיבל את המכתב בלב, והעזה להרים את הראש. הוא הלך אל הבית של האויב, אך במקום להביא איתו נשק או זעם, הוא לקח איתו שלושה פרחים לבנים, ושאל ברכה של שלום. כשהוא הגיע לדלת, הוא הקפיץ את המפתח במבואה של פעמון הדלת, והפך לשמע דלת פתוחה.
בפנים, המשפחה שהייתה פעם חיה במאהב של תחושה של קיום, הביטה בו במבט של הפתעה, ולאחר כמה רגעים של שתיקה, האבא קם, נגע בכתף של האורן, ולחץ לו יד בכוח של מציאות משותפת. תודה, אמר באמוניה, שאתה כאן ולא באת לשבור. הם ישבו יחד סביב השולחן, חיברו קפה, ושתפו סיפורים של חיי יום-יום, חיברו את תמר אל הרגעים הקטנים כמו ריח הלילה בו היא קראה ספר לפני השינה, או צחוק של ילד קטן שגר במרכז השכונה.
באותו ערב, אחרי שהשמש שקעה והאור היה חצי-אחורי, אורן חזר אל קבר של תמר, הכניס למגרש של פרח שלישי פרח של תקווה. הוא הרים קערת חול, ומזג את האדמה סביב הקבר, כאילו היה משקה של החיים שמזכיר לו שההתחדשות תמיד אפשרית. הוא חשב על הילד שהפגש במרפסת, הילד שחי במקביל בחייו, והבין שהקשר האמיתי אינו בנקמה אלא ביצירת משמעות משותפת.
הרחוב התפזר עם צחוק של ילדים, והדלתות הפתוחות של בתים הפכו למקומות של קבלה. אורן הלך לאט, תחושה של משקל נעלמה, והקול של תמר בחלום פנה למנגינה של פעמונים קטנים, שזמרו:
החיים אינם משמרים של צללים, אלא של אור שזז חזק יותר מכל סערה.
הוא עמד על קצה הרחוב, מביט למעלה, והצפנה של השמים נפתחה לרגע של שלווה מלאה. הוא חשב לעצמו, היום אני לא מחזיק בנקמתי, אני מחזיק בחיים. עם צעד אחד אחר, הוא הלך לעבר העתיד, עם לב שמלא באהבה, עם ידים שמוכנות לבנות, ולא להפיל. והקול של תמר לוחש בחייו: ההתחלה היא תמיד כאן, כשאתה מוכן לשחרר.
