Author: Hazel Tang
– הים מתבטל, – אמר יותם, בלי להרים עיניים מהטלפון. – אמא שלי באה. עמדתי באמצע חדר השינה עם מזוודה פתוחה. בידיים – בגד ים חדש, עם תווית. הראשון מזה שבע שנים.
תמיד חשבתי שהיכרויות אחרי גיל חמישים הן נחלתם של אנשים עם דעות מגובשות, ניסיון חיים, ולפחות הבנה בסיסית בנימוס. כבר מזמן אין לי אשליות על נסיכים על סוסים לבנים.
– או שאתה לוקח אותו היום, או שאני פשוט קושר אותו ליד הכביש המהיר, – אמר האיש בזעף, לבוש במעיל יקר, ודחף את הרצועה מעבר לדלפק. נועה הרימה את עיניה ממגזין
— איתן, מי אלה? מאיפה כל האנשים האלה? — קולה של יעל רעד, והיא לחצה חזק יותר על המרפק של בנה. בראש שלה עבר: “מכר. מכר את בית הקיץ בלי לשאול, ואלה
נפגשנו במרפאה, בתור לרופא. באתי בגלל לחץ דם קופץ, והוא חיכה לתוצאות בדיקות. התחלנו לדבר. איתן היה אדם רגוע, איטי. שמונה שנים עברו מאז הגירושים.
בנכד שלה מלאו עשרים, וכל עשרים השנים האלה חנה ברק ידעה: הוא לא הנכד שלה. לא הבן של הבן שלה. ילד זר שכלתה הציגה בתור בנה. בעוד שלושה ימים היא תמלא שבעים
בגיל 68 הפכתי לבלתי נראית בעיני המשפחה שלי. ואז הם נזכרו בי. בעלי נפטר כשהייתי בת חמישים ושלוש. לא ממחלה, לא מתאונה. מעייפות. ככה הרופא הסביר לי.
ניצן יוצאת מבית המרקחת וחושבת רק על דבר אחד – להגיע הביתה בלי תקלות. מקל. צעד. מקל. צעד. הרגל נגררת, השקית עם התרופות חותכת בכף היד. נובמבר השנה היה אכזרי
– לא יכולתי עוד לחיות עם גמלאית, – טען בן 55. כשנה לאחר מכן, האישה החדשה שלו ערכה לו «רפורמת פנסיה».
יומן — 3 יוני 2026 היום, אחרי שלושים ושתיים שנים של נישואין, נאלצתי לומר במותו של קוֹזְבִּי מה שראשי כבר מזמן רוקד בראשי: **“לא יכולה עוד לחיות עם פנסיונרית.
— הים מתבטל, — אמרתי, מבלי להרים עין מהטלפון. — אמא שלי באה. עמדתי במרכז החדר עם המזוודה פתוחה. לידיי חלקת ים חדשה עם תווית. הראשונה ב‑שבע שנים. — איך מתבטל?









