– הים מתבטל, – אמר יותם, בלי להרים עיניים מהטלפון. – אמא שלי באה.
עמדתי באמצע חדר השינה עם מזוודה פתוחה. בידיים – בגד ים חדש, עם תווית. הראשון מזה שבע שנים.
– איך מתבטל? – הנחתי בעדינות את בגד הים על המיטה. – כרטיסים קנויים. לא ניתנים להחזרה. עשרת אלפים וחמש מאות שקל, יותם.
הוא שפשף את גשר אפו והתיישב על קצה הספה. ככה הוא עשה בכל פעם שהשיחה לא הלכה לכיוון שרצה.
– נו, מה אעשה? היא כבר קנתה כרטיס לרכבת. מחרתיים היא תהיה. לא אומר לה – תסתובבי ותסעי חזרה.
שבע שנים אנחנו נשואים. ובשבע השנים האלה לא יצאתי לחופשה אפילו פעם אחת. לא לים, לא למרפאת ספא, לא לעיר אחרת בסוף שבוע. לשום מקום. השנה הראשונה – ירח דבש באילת, שלושה ימים, כי רות התקשרה ואמרה שלה יש לחץ דם. חזרנו. לחץ הדם היה מאה ושלושים על שמונים – תקין לגילה. ידעתי את זה בוודאות, כי אני רוקחת ורואה מספרים כאלה על מרשמים כל יום.
מאז – לא טיול אחד. בכל פעם שתכננו חופשה, הופיעה רות. פעם רביעית בשבע שנים. כמו לפי שעון.
– יותם, – התיישבתי לידו, מנסה לדבר בשקט. – חסכנו לחופשה הזאת ארבעה חודשים. לקחתי משמרות נוספות. שתים עשרה שעות. ראית איך הגעתי.
– אני רואה, – הוא עדיין הביט בטלפון. – אבל אמא חשובה יותר.
תיקנתי את המשקפיים. האצבעות החליקו – הידיים היו יבשות, סדוקות מחומרי חיטוי. שמונה שנים בבית המרקחת – העור כמו נייר זכוכית.
– חשובה יותר ממה? – שאלתי.
– חשובה יותר מהים, דנה, – הוא סוף סוף הסתכל עליי. – אמא לבדה. היא בת שבעים וארבע. את לא מבינה?
הבנתי. הבנתי שרות גרה בחיפה, בדירת שלושה חדרים, עם חברה-שכנה שבאה לבקר אותה כל יום. שהיא בעצמה נוסעת לשוק, בעצמה סוחבת שקיות, בעצמה עושה צנצנות לחורף – עשרים צנצנות. ושכל “ביקור” שלה מתחיל באותה שיחה ליותם: “בני, התגעגעתי, אבוא לשבוע”.
“השבוע” נמשך לשבועיים. אחר כך לשלושה. פעם אחת רות גרה אצלנו חודש ועזבה רק כי השכנה התקשרה ואמרה שבבית שלה פרץ צינור.
– אני לא מבטלת, – אמרתי. – סע לבד. קבל את אמא שלך. ואני טסה.
יותם הרים את הראש. כאילו הצעתי משהו לא מוסרי.
– לאן את טסה? לבד? בלי בעל?
– עם נועה.
– לא, – הוא קם. – לא, דנה. אנחנו משפחה. או ביחד, או בכלל לא.
ונכנעתי. כמו ארבע פעמים לפני זה. שמתי את בגד הים חזרה בארון, סגרתי את המזוודה והנחתי אותה על המדף העליון.
עשרת אלפים וחמש מאות שקל נשרפו. לא ניתנים להחזרה.
וכעבור יומיים, במסדרון עמדה רות עם תיק מרובע כבד ושקית של מלפפונים ביתיים.
– נו, תראו מה יש לכם כאן, – אמרה, מביטה במסדרון. – טפטים, הגיע הזמן להחליף. יותם, אתה והאישה שלך בכלל לא מטפלים בדירה?
***
רות גרה אצלנו שלושה שבועות.
ביומיים הראשונים היא סידרה מחדש את כל המטבח. סירים – לארון אחר. תבלינים – למדף אחר. קרשי חיתוך – מתחת לכיור, “כי ככה יותר היגייני”. עבדתי שתים עשרה שעות וחזרתי לדירה שבה לא יכולתי למצוא כלום.
– רות, – אמרתי ביום השלישי, פותחת ארון בחיפוש אחר מחבת. – אני רגילה לסדר מסוים. נוח לי כשהכל במקום.
היא הביטה בי מעל המשקפיים. מבט כבד מלמעלה למטה – למרות שהייתי גבוהה ממנה בחצי ראש.
– את, דנה, רגילה לבלגן. זה לא סדר, זה תוהו. מי שם מחבת ליד קטניות?
– נוח לי ככה, – אמרתי.
– ולי – לא. וגם ליותם. נכון, יותם?
יותם ישב ליד השולחן עם טלפון ושתק. כתפיו שמוטות, כמו תמיד כשאמא פנתה אליו.
– אמא, – אמר. – נו, בסדר.
“נו, בסדר” – זה כל מה ששמעתי. לא “דנה צודקת” ולא “אמא, זה המטבח שלה”. “נו, בסדר”.
ביום החמישי רות התפנתה לוילונות. קניתי אותם בשנה שעברה – פשתן, צבע חרדל, חיפשתי שבועיים כי הם התאימו לריפוד הכורסה ולכריות. שמונה מאות שקל.
אני חוזרת מהעבודה – הוילונות מונחים על הכורסה, מגולגלים. על החלונות – וילון תחרה לבן שרות הביאה איתה.
– מה זה? – שאלתי.
– אלה וילונות נורמליים, – אמרה, טפחה באצבע על השולחן. – לא סמרטוטים. חרדל – זה צבע לבית חולים, לא לבית.
שתקתי שלוש שניות. אחר כך הורדתי את הוילון התחרה שלה, קיפלתי והנחתי על השרפרף. הוצאתי את הוילונות שלי והתחלתי לתלות.
הידיים לא רעדו. הפעם – לא.
– מה את עושה? – הקול של רות ירד.
– תולה את הוילונות שלי, – אמרתי בלי להסתובב. – אני אוהבת את הוילונות שלי. זה הבית שלי. ואת צבע הוילונות אני בוחרת.
דממה נמשכה חמש שניות. אחר כך רות קמה מהשולחן ויצאה מהחדר. שמעתי אותה מחייגת במסדרון. קול – עמום, אבל אפשר היה להבחין במילים: “יותם, אשתך מתחצפת אליי. אני לא רגילה ליחס כזה”.
יותם חזר מהעבודה מוקדם מהרגיל. הדלת נטרקה כך שנועה בחדרה נרתעה.
– מה עשית? – שאל מהפתח.
– תליתי את הוילונות שלי.
– אמא נפגעה! היא הביאה לנו, השקיעה, ואת אפילו לא אמרת תודה!
הבטתי בו. בכתפיו הרחבות, שבאותו רגע היו זקופות כי אמא לא הייתה בחדר אלא מאחורי הקיר. כשהיא בסביבה הוא התכופף. כשהיא לא – הוא יישר גב.
– יותם, – אמרתי. – אמרתי “תודה” על המלפפונים. על הריבה. על הבגטים. אבל וילונות בבית שלי אני אבחר.
– זה הבית שלנו!
– אז למה אמא שלך מחליטה?
הוא לא ענה. שפשף את גשר אפו, הסתובב והלך לאמא.
בערב נועה ניגשה אליי במטבח. שקטה, עם ספר לימוד בידיים, כאילו נכנסה למים.
– אמא, – אמרה. – הוא מתקשר אליה בכל פעם. לפני כל חופשה. שמעתי.
– מה שמעת?
– הוא אומר: “אמא, אנחנו מתכננים לנסוע בתאריך כזה וכזה”. והיא באה. כל פעם.
הנחתי את הקומקום על הכיריים ועמדתי, מקשיבה למים רותחים. אז זה לא מקרי. לא צירוף מקרים. ארבע פעמים ברצף – זו שיטה.
נועה עמדה לידי, מחליפה רגל לרגל.
– אמא, את בסדר?
– כן, – אמרתי. – לכי תעשי שיעורים.
אבל לא הייתי בסדר. שלפתי את הטלפון, פתחתי יומן וחישב. פעם ראשונה – ירח דבש, חבילה לשלושה, כארבעת אלפים שקל. שניה – קפריסין, לפני שנתיים, כשבעת אלפים שקל. שלישית – אילת, באביב שעבר, כרטיסים ומלון באלפיים שקל. רביעית – העשרת אלפים וחמש מאות האלה.
עשרים וארבעה אלף שקל. בשבע שנים. הכל נשרף.
יותם באותה תקופה לקח את אמא פעמיים לים המלח. חבילות ספא. שתי הפעמים – מכסף משותף.
סגרתי את היומן, שמתי את הטלפון ומזגתי לי תה. הידיים היו רגועות. ההחלטה עוד לא הבשילה, אבל משהו בפנים כבר זז.
חודש אחרי שרות עזבה, הזמנתי חברה לארוחת ערב. יעל עבדה איתי בבית המרקחת, הכרנו תשע שנים.
יותם הלך לחבר לראות כדורגל. נועה ישבה אצלה. אני ויעל פתחנו יין, חתכנו גבינה, התיישבנו במטבח. ערב רגיל ראשון מזה הרבה זמן.
– נו, מה שלומך? – שאלה יעל. – לאן הקיץ?
– לשום מקום, – אמרתי וחייכתי. כבר התרגלתי לשאלה הזאת.
– שוב?
– שוב.
יעל הנידה בראשה. היא ידעה. כולם ידעו.
ופתאום צלצול בדלת. פתחתי – על הסף עמדה רות. עם תיק ושקית.
– יותם אמר, תעברי, את לבד בבית, – אמרה. – החלטתי לבקר אותך. כי כבר מזמן לא התראינו.
חודש. חודש עבר. ו”מזמן”.
היא נכנסה, ראתה את יעל, התיישבה ליד השולחן. מזגתי לה תה, כי רות לא שתתה יין ולא אישרה.
עשר דקות השיחה התנהלה רגיל. ואז יעל שאלה:
– רות, את מטיילת?
והתחיל.
– בטח! – רות התרוממה בכיסא. – יותם לקח אותי לים המלח. פעמיים. אמבטיות גופרית, עיסויים, הרים. יופי!
היא פנתה אליי.
– ואת, דנה, איפה היית לאחרונה? לא ראיתי ממך שום תמונה. בכלל לא בשום מקום?
תיקנתי את המשקפיים.
– לא, – אמרתי. – בשום מקום.
– רואים, – רות פנתה ליעל, כאילו מסבירה משהו מובן מאליו. – צעירה, בריאה, ולא נוסעת לשום מקום. יותם מציע לה – היא מסרבת. היא אשמה. בגילה אני כבר טיילתי בכל הארץ.
יעל הביטה בי. ראיתי איך היא כיווצה שפתיים.
– רות, – אמרה יעל. – דנה לא נוסעת לא כי היא לא רוצה.
– אז למה?
יעל שתקה. הביטה בי – שאלה במבט רשות.
ואני עניתי בעצמי.
– כי בכל פעם שאנחנו קונים כרטיסים, את באה, – אמרתי. הקול היה שטוח. לא צרחתי. פשוט מניתי. – ארבע פעמים בשבע שנים. ירח דבש – התקשרת וחזרנו. קפריסין – באת יום לפני הטיסה. אילת – אותו דבר. השנה – הים. עשרת אלפים וחמש מאות שקל לא ניתנים להחזרה. סה”כ – עשרים וארבעה אלף שקל. חישבתי.
רות הפסיקה לטפוח באצבע על השולחן. ידה קפאה בדרך לכוס.
– מה את מקשקשת?
– אני אומרת מספרים, – עניתי. – לא תלונות. מספרים. תאריכים אני יכולה לתת אם צריך.
דממה.
יעל קמה, אמרה שהגיע זמנה ללכת. ליוויתי אותה לדלת. כשחזרתי למטבח, רות כבר חייגה ליותם.
כעבור עשרים דקות הוא פרץ לדירה.
– למה ביישת את אמא מול זרים? – הוא עמד במסדרון, בלי להוריד נעליים.
– לא ביישתי. ציינתי סכומים.
– איזה סכומים? על מה את מדברת?
– על עשרים וארבעה אלף שקל שאיבדנו בחופשות שבוטלו. בכל שנות הנישואים שלנו.
יותם הביט באמא. רות עמדה בפתח המטבח, ידיים שלובות.
– בני, – אמרה. – או אני, או זו.
– אמא, – יותם שפשף את גשר אפו.
– היא צריכה להתנצל, – חתכה רות.
יותם פנה אליי.
– דנה. תתנצלי בפני אמא.
הורדתי את המשקפיים, ניגבתי אותם בקצה החולצה. בלעדיהם הכל היה קצת מטושטש – גם יותם, גם אמא שלו, גם המסדרון עם הנעליים שלהם.
– לא, – אמרתי. – לא אתנצל.
– אז אני נוסע לאמא, – אמר. – עד שתתעשתי.
– בסדר, – עניתי.
הוא חיכה לתשובה אחרת. ראיתי את זה בלסת שהתעוותה. אבל שתקתי, וגם הוא שתק. אחר כך לקח את המעיל ויצא. רות הלכה אחריו. את שקית המלפפונים השאירה במסדרון.
התיישבתי על השרפרף במטבח הריק. הרגליים זמזמו אחרי משמרת. שתים עשרה שעות מאחורי הדלפק, ואחר כך את זה. אבל בפנים היה ברור – כמו שמיים אחרי סופה.
הוא חזר אחרי שלושה ימים. בלי התנצלות. בלי שיחה. פשוט נכנס, תלה את המעיל והתיישב לאכול ערב. רות נסעה חזרה לחיפה.
אבל כעבור שבוע יותם התחיל לדבר איתי במשפטים קצרים. “ארוחת ערב מוכנה?”, “איפה החולצה?”, “קחי את נועה”. והבנתי שהוא מעניש אותי בשתיקה. על שלא התנצלתי.
וכעבור עוד שבוע התחלתי לחסוך כסף. בחשבון נפרד. שהוא לא ידע עליו.
שנה עברה מהר. נועה מלאו לה שש עשרה, ואני הוצאתי לה דרכון בעצמי. יותם חתם על הסכמה, אפילו לא שאל למה. היה לו לא אכפת, כל עוד אמא לא התקשרה.
במאי קניתי כרטיסים. שתיים – אני ונועה. אילת, מלון שלושה כוכבים, תשעה לילות. שילמתי מהחשבון שלי – אותו חשבון שיותם לא ידע עליו. ארבעת אלפים וחמש מאות שקל מהמשכורת חסכתי כל חודש. תוך שנה הצטבר מספיק.
הכרטיסים היו ניתנים להחזרה. הפעם למדתי מהניסיון.
ואמרתי ליותם:
– בוא ניסע כולנו ביחד. ביוני. מצאתי אפשרות טובה.
הוא הביט בי כאילו דיברתי בשפה אחרת. אחר כך הנהן.
– בסדר. בוא ננסה.
שבועיים חיכיתי. ארזתי מזוודות. קניתי לנועה סנדלים חדשים וכובע. לעצמי – קרם הגנה, שבבית המרקחת שלנו עלה עשרים אחוז פחות כי היו הנחות לעובדים.
ארבעה ימים לפני הטיסה יותם חזר מהעבודה מאוחר מהרגיל. התיישב ליד השולחן, הניח את הטלפון עם המסך למטה. כבר הכרתי את המחווה הזאת. טלפון עם מסך למטה – זה אומר שדיבר עם אמא. או שהיא דיברה איתו.
– דנה, – התחיל.
והרגשתי איך האצבעות מתכווצות. ציפורניים ננעצו בכפות הידיים. לא מכעס – מציפייה. כי ידעתי מה הוא עומד להגיד. ידעתי ארבעה ימים מראש.
– אמא באה. צריך לקבל אותה.
– מתי? – שאלתי, למרות שידעתי את התשובה.
– מחרתיים.
מחרתיים. יומיים לפני הטיסה.
– יותם, – אמרתי. – התקשרת אליה?
– מה?
– התקשרת אליה וסיפרת שאנחנו טסים?
הוא הסיט מבט. שפשף את גשר אפו. והבנתי – כן. התקשר. כמו ארבע פעמים לפני זה. סיפר תאריך, סיפר מסלול, ורות מיד קנתה כרטיס רכבת. כמו לפי שעון.
– היא התגעגעה, – אמר יותם. – היא בת שבעים וחמש השנה.
– שבעים וארבע, – תיקנתי. – בנובמבר תהיה שבעים וחמש.
הוא הניד בידו.
– מה זה משנה. אמא לבדה. אנחנו היחידים שלה. הים לא הולך לשום מקום.
ופתאום נזכרתי. כל שבע השנים. כל “הים לא הולך לשום מקום”. כל בגד ים עם תווית. כל מזוודה שהוצאתי והחזרתי. עשרים וארבעה אלף שקל. ארבע חופשות מבוטלות. משמרות של שתים עשרה שעות, שמהן העור על הידיים נסדק.
– בסדר, – אמרתי.
יותם נשם. נרגע. חשב שנכנעתי שוב.
– חכמה, – אמר. – אני אתקשר לאמא ואומר לה שתביא מצעים משלה, כי אין לנו מספיק פנויים.
הנהנתי. יצאתי מהמטבח. נכנסתי לחדר של נועה.
– תתארגני, – אמרתי. – אנחנו טסות מחרתיים.
נועה הרימה עיניים מהטלפון.
– אמא, הוא אמר ש–
– אני יודעת מה הוא אמר. תארזי מזוודה. בגד ים, ספרים, מטען. הדרכון אצלי.
נועה הביטה בי שלוש שניות. אחר כך חייכה – בפעם הראשונה מזה חודש – ושלפה תיק גב.
חזרתי למטבח. יותם ישב ליד השולחן עם טלפון, כבר דן עם רות איזה סדינים להביא.
– יותם, – אמרתי. – אני לא מבטלת את הכרטיסים.
הוא הרים ראש.
– מה זאת אומרת?
– פשוט. אני טסה עם נועה. אתה נשאר. קבל את אמא.
הטלפון השתתק. רות בצד השני, כנראה, גם השתתקה.
– את רצינית? – שאל.
– שבע שנים, יותם. שבע שנים לא יצאתי לחופשה. ארבע פעמים איבדנו כסף. אני עובדת שישה ימים בשבוע, שתים עשרה שעות, והידיים שלי סדוקות מחומרי חיטוי. אני בת ארבעים ושמונה. ואני רוצה לראות את הים.
– ואמא? מה אני אומר לה?
– תגיד שאשתך נסעה לנפוש. בפעם הראשונה מזה שבע שנים.
הוא קם. הכיסא חרק על הרצפה.
– דנה, אם את נוסעת – זה, – הוא גמגם. – זה חוסר כבוד. לאמא שלי. אליי.
– וארבע חופשות שבוטלו – זה כבוד אליי?
הוא לא ענה. עמד, לוחץ את הטלפון. מהרמקול נשמע קולה של רות: “יותם! מה קורה? מה היא אומרת?”
הסתובבתי ויצאתי מהמטבח.
הלילה לא ישנתי. ישבתי בחדר של נועה, בדקתי מסמכים. שני דרכונים – שלי ושל הבת. הזמנת מלון. ביטוח. הסעה. הכל היה משולם.
בבוקר כתבתי פתק. קצר, על דף ממחברת:
“יותם, אני ונועה טסנו. נחזור בעשרה ימים. קבל את אמא. אנחנו צריכות את החופשה הזאת. דנה.”
הנחתי את הפתק על שולחן המטבח, ליד הכוס שלו. לקחתי שתי מזוודות, הערתי את נועה, הזמנתי מונית.
בפתח הסתובבתי. הדירה הייתה שקטה. יותם ישן.
– בואי, – אמרתי לנועה.
במונית נועה שתקה חמש דקות. אחר כך שאלה:
– אמא, הוא יכעס?
– כן, – אמרתי.
– ואז מה?
הבטתי מבעד לחלון. העיר של בוקר חלפה ליד – אפורה, מוכרת. בעוד ארבע שעות אראה את הים. בפעם הראשונה מזה שבע שנים.
– ואז כלום, – עניתי.
בשדה התעופה כיביתי את הטלפון. הדלקתי אותו רק במטוס, כשטיפסנו לגובה. שתים עשרה שיחות שלא נענו מיותם. שלוש הודעות מרות: “דנה, מה את עושה?”, “תחזירי את הילדה!”, “אני לא אשאיר את זה ככה!”.
הכנסתי את הטלפון לתיק. נועה לידי קראה ספר. מחוץ לחלון היו עננים.
הים היה חם.
עברו שלושה שבועות. אני ונועה חזרנו שזופות. במקרר עמדו צנצנות מלפפונים – רות הביאה. על השולחן – הפתק שלי, אותו אחד. יותם לא הסיר אותו.
הוא ישב בסלון כשנכנסנו. הביט בנו ולא אמר כלום. אחר כך קם ונכנס לחדר השינה. הדלת נסגרה.
מאז הוא ישן על הספה בסלון. מדבר איתי דרך נועה: “תגידי לאמא שאני בעבודה”, “תשאלי את אמא איפה הקבלה”. רות מתקשרת כל ערב. נועה אומרת שהיא שומעת דרך הקיר: “בני, היא לא מכבדת אותך. זו לא אישה, זה עונש”.
ואני ישנה בשקט. בפעם הראשונה מזה שבע שנים. על השידה – צדף שנועה מצאה בחוף.
הבעל אומר שבגדתי במשפחה. חמותי אומרת שנטשתי את בעלי בשביל נופש. ואני חושבת ששבע שנים בלי יום מנוחה אחד יכולות לתת זכות פעם אחת להחליט בשביל עצמי.
הגזמתי עם הפתק והבריחה? או ששבע שנים בלי חופשה נתנו לי זכות לטוס בלי רשותו?
