— איתן, מי אלה? מאיפה כל האנשים האלה? — קולה של יעל רעד, והיא לחצה חזק יותר על המרפק של בנה. בראש שלה עבר: “מכר. מכר את בית הקיץ בלי לשאול, ואלה הבעלים החדשים שבאו לעשות סדר”. מהמחשבה הזאת התייבש לה הפה, והיא שחררה את ידו ונעצה מבט בחצר שלה.
הקרשים הריחו אורן. ריח כל כך חזק וחריף, שלאף של יעל דגדג כבר כשהתקרבה לשער, ועכשיו הריח הזה התערבב בסיד ובזיעה. בחצר עמדו אנשים. הרבה. בערך עשרים איש, אולי יותר. גברים בחולצות טי ישנות ובג’ינס מאובק, שתי בחורות עם גלילי ניילון, בחור על סולם, עוד אחד ממש על הגג, עם פטיש. מישהו סחב שקי צמנט, מישהו ערבב בדלי נוזל לבן שהפיץ ריח סיד חריף. חלקת הקיץ שלה, שקטה ועגומה אתמול, עכשיו הזכירה קן נמלים באפריל.
— איתן, — אמרה בקול יבש, כמעט בלי קול. — אתה רואה את זה? אם מכרת את בית הקיץ בלי לשאול, אני לא אסלח לך. תגיד ביושר, אלה אנשים זרים?
— אמא, תעצרי, איזה בעלים חדשים? — איתן אפילו התבלבל. — מה את? אלה שלי. כולם שלי.
— מה זה “שלך”? מה קורה פה? יש לי טלפון בתיק, אם לא תסביר מיד, אני מזמינה שוטר.
היא באמת שלחה יד לתיק שתלוי על המרפק. האצבעות לא צייתו לה. בראש עבר הכל בבת אחת: הבית שהיא סחבה על גבה חמש עשרה שנה, המרפסת שהיא מעולם לא בנתה בגלל הלימודים של איתן, ואז הלוואת הרכב, ואז השיניים התותבות שלה — יחכו, והריצוף בעיר — יחכה. הכל חיכה, ועכשיו אנשים זרים רומסים את החצר שלה. שלה. שהיא טיפחה כמו ילד.
— אמא, — איתן נגע בכתפה. — תקשיבי. אלה לא בעלים. אני הזמנתי אותם.
יעל קפאה עם התיק באוויר. הביטה בבן כאילו רואה אותו בפעם הראשונה. שלושים וחמש, שיבה רקות כבר ניכרת, כתפיים רחבות — כמוה, לא כמו אביו. בעיניים לא פחד ולא חוצפה. רק איזו ציפייה שקטה ורגועה.
— אתה?
— אני. אמא, אלה שלי. כולם. מהעבודה, מהאוניברסיטה נשארו, חבר’ה מהשכונה, אלה שאיתם שיחקתי כדורגל. זוכרת את יוסי?
יעל זכרה את יוסי. רזה, תמיד רעב, תמיד נשאר אצלם לאכול ערב כי בבית שלו, כנראה, לא היה כל כך. היא אז הייתה שמה לו מנה כפולה ועושה כאילו לא שמה לב שהוא מתבייש.
— יוסי פה?
— פה. גם דני, גם מיכאל הג’ינג’י, גם יוני, שהיה השושבין שלי בחתונה. כמעט כולם שהאכלת, אמא.
יעל סרקה את החצר בעיניים. הנה זה. הנה למה הפנים נראו לה מוכרות במעורפל. זה שעל הסולם — בדיוק הילד שנתנה לו את האופניים הישנים של איתן כשמשפחתו עברה לדירה קטנה. וזה עם הדלי — דני, הוא ניפץ להם את החלון בכדור בכיתה ט’, והיא לא כעסה, רק ביקשה שיתקן חדש. הם גדלו. הפכו לגברים בוגרים עם ידיים חזקות ופנים רציניות. והם עמדו בחצר שלה עם קרשים ושתילים.
— בשביל מה? — שאלה יעל בשקט. — איתן, בשביל מה?
איתן שתק. אחר כך לקח את ידה — בזהירות, כמו כלי זכוכית — וסובב אותה אליו.
— כל החיים חסכת לבית הקיץ הזה, אמא. זוכרת שרצית מרפסת? גדולה, עם זכוכית נפתחת, לשתות תה בקיץ ולהסתכל בשקיעה? את תלית תמונה ממגזין על המקרר. בערך לפני חמש עשרה שנה.
יעל זכרה. כן, היה ציור כזה. הצהיב, הפינות התקפלו, אבל היא לא זרקה אותו עד שהחליפו את המקרר. אז הקטע אבד, והיא כמעט שכחה. כמעט.
— אז חסכת, — המשיך איתן, — מכל משכורת. ואז הגיעה הקבלה שלי לאוניברסיטה, והמורים הפרטיים, והשכירות לדירה כשרק התחתנו עם תמר… אמא, דחית את השיפוץ בחדר השינה שלך שש שנים. עדיין יש לך טפטים עם פרחים שכנראה מבוגרים ממני. אני זוכר שאומרת: “לא נורא, המרפסת תחכה”. ויודעת מה? לא תחכה. מספיק לחכות.
יעל שתקה. שתקה כל כך הרבה זמן, שיוסי על הגג הפסיק לדפוק בפטיש וקפא, מביט בהם.
— אני מחזיר לך את החוב, — אמר איתן. — הצוות בחינם. החלטנו — תוך שבוע נגמור. הנה תכנית, תראי.
הוא שלף מכיס האחורי דף מקופל. פרש אותו. יעל ראתה שרטוט — מסודר, עם מידות, עם רישומים בשוליים. לא קטע ממגזין. תכנית אמיתית. מותאמת לחלקה הקטנה שלה, תוך התחשבות בעץ התפוח הישן שביקשה לא לגעת בו בשום אופן.
— את עץ התפוח נעקוף, — אמר איתן, קולט את מבטה. — חשבנו על הכל. נחזק את היסוד. נעשה חימום רצפתי, ביררתי, יש מערכת מיוחדת, זולה ואמינה. תוכלי לשבת עליה בנובמבר, עטופה בשמיכה ולשתות תה.
הדמעה הראשונה זלגה על לחייה של יעל ונתקעה איפשהו בזווית הפה. היא לא ניגבה אותה — אפילו לא הרגישה. עמדה והביטה בגברים הבוגרים האלה, שפעם שיחקו כדורגל בחצר שלה, שרטו ברכיים, גנבו ממנה קציצות חמות מהסיר, העתיקו שיעורי בית זה מזה במטבח והתווכחו עד צרידות על איזה משחקי מחשב. עכשיו הם באו לכאן. לבד. בחינם. לבנות את מרפסת החלומות שלה.
אבל האידיליה לא החזיקה מעמד. מאחורי הגדר נשמע קול שיעול, ומעל הלוחות הציצה ראש במטפחת צבעונית. מירי, השכנה משמאל. אישה עם הבעת פנים נצחית של “אמרתי לך”. היא תמכה ידיים במותניים והביטה במתרחש כאילו בעיניה מפרקים את גבול המדינה.
— יעל, זאת את? — פלטה בקול מתקתק שבו ניכרה בבירור מתכת. — ואני רואה — רעש, המולה, איזה מכוניות מהבוקר. מה יש לך פה, יריד עבודות?
— מירי, בוקר טוב, — ניגבה יעל את לחייה במכני. — זה הבן עם חברים. עוזרים. בונים מרפסת.
— מרפסת? — מירי פרשה ידיים. — ויש לכם היתר? את יודעת שעכשיו על בנייה בלי אישור קנסות כאלה שתמכרי את הבית ולא תשלמי? ובכלל, החלקה שלך קטנה, יעל, עד הגדר שלי שלושה מטרים, את שומרת על מרחקים? אני, תדעי לך, לא אשתוק. יש לי אחיין בפיקוח אדריכלות, יכולה להתריע.
איתן, ששמע זאת, הסתובב וניגש בשלווה לגדר.
— שלום, מירי. יש היתר. וגם התכנית מאושרת. ותקנות כיבוי אש נשמרו. חבר שלי אדריכל, לפני שצייר בדק הכל. רוצה לראות מסמכים?
מירי הסמיקה. את זה היא בטח לא ציפתה.
— נו נו, — משכה בכתפיה, נסוגה לאחור. — נראה מה יצא לכם. ואת יודעת, לפעמים בונים ואז מפרקים על חשבונם. והרעש שלך, יעל. הנכדים שלי לא יישנו.
— לא נורא, — אמרה יעל בשקט, וקולה פתאום הפסיק לרעוד. — הנכדים שלך אכלו אצלי לביצים באוגוסט שעבר כששכחת להאכיל אותם. אז יישנו קצת יותר מאוחר.
מירי קמטה שפתיים ונעלמה מאחורי הגדר. יוסי, שצפה בכל אותו זמן מהגג, נהם בשקט וחזר לפטיש. ויעל פתאום הרגישה איך בתוכה — לראשונה מזה שנים רבות — מתפשט משהו דומה לרוח קרב. לא. את החלום שלה היא עכשיו תגן.
את השעתיים הבאות העבירה יעל במצב מוזר, שקוף למחצה. נדמה לה שהיא חולמת. איתן הושיב אותה על כיסא מתקפל בצל עץ התפוח, הביא מהבית ספל ישן עם ידית שבורה — אותו ספל שהיא שתתה ממנו תה עוד כשהובילה אותו לגן — ומזג תה חם מתרמוס.
— שבי, — אמר בחומרה. — התפקיד שלך היום הוא לראות. בלי “אני רק אטאטא פה”, בלי “אני עכשיו אשקה את המלפפונים”. הבנת?
יעל רצתה להתווכח — מתוך הרגל, כי התווכחה ארבעים שנה ברציפות — אבל פתאום שינתה דעתה. נשענה לאחור על גב הכיסא והתחילה להסתכל.
איך יוסי עם שותף מנסרים קרשים, והמסור צווח כזה שהכלב של השכן מתחיל לנבוח. איך מיכאל הג’ינג’י, שהפך בכלל לא ג’ינג’י אלא קירח ומכובד, מערבב טיט ומסביר משהו לבחורה עם השתילים. איך איתן הולך מאחד לשני, מברר, עוזר להחזיק, מהנהן למישהו, והפנים שלו — בוגרות, מרוכזות, של בעל בית. הבן שלה. הבעלים של החצר הזאת. לא — הבעלים של החיים האלה, שהוא עכשיו מחזיר לה, לאמו.
לקראת השעה שלוש אחר הצהריים יעל בכל זאת קמה. מספיק. אפשר להסתכל, אבל לא עד כדי כך.
— אני אכין ארוחת צהריים, — אמרה לאיתן.
— אמא…
— לא “אמא”. יש לנו עשרים איש, הם על הרגליים משמונה בבוקר. מה אכלו, כריכים?
— נו, יש לנו פה לחם ונקניק…
— בדיוק. אני מהר.
ונכנסה לבית. בפנים היה קריר והריח אבק קיץ. פתחה את המקרר, שתמיד נראה בודד בתחילת העונה — ביצים, חמאה, שקית קוטג’, חרדל מלפני שלוש שנים — ונאנחה. אין ברירה. תצטרך לאלתר.
אבל כשיצאה למרפסת כדי לקרוא לאיתן ולשלוח אותו למכולת, חיכו לה כבר. אחת הבחורות — זאת עם הפלוקסים — הושיטה לה שני שקיות ענק.
— הנה ירקות, עוף, ביצים, קמח, שמן, — אמרה. — איתן עוד אתמול קנה, אמר: “אמא תרצה לבשל, אל תתווכחו, פשוט תתנו לה מצרכים”.
יעל לקחה את השקיות. הביטה בבחורה. אחר כך באיתן, שעמד מרחוק ועשה כאילו הוא בודק את חיבור הקורות.
— אתה, — אמרה לגבו. — מתי הספקת את כל זה?
— אמא, התכוננתי שלושה חודשים, — ענה הבן בלי להסתובב. — תגידי לי יותר טוב מתי יהיו הלביבות.
זה כבר היה יותר מדי. יעל נכנסה הביתה, סגרה את הדלת בחוזקה ועמדה עוד דקה כשידה לחוצה על פניה. אחר כך נשמה עמוק, הפשילה שרוולים והתחילה להכין בצק.
כעבור שעה עמדה בחצר שולחן ארוך שהחבר’ה הרכיבו מאותם קרשים תוך רבע שעה. על השולחן העשנה תפוחי אדמה שיעל טיגנה בשלוש מחבתות בזה אחר זה, כי לא היה סיר גדול בבית הקיץ. שכבו מלפפונים ועגבניות פרוסים גס, בדיוק כמו בימי הנעורים שלה, כשסלטים לא סיבכו. במרכז התנשא ערימת חביתיות — דקות, תחרתיות, עם שוליים פריכים. אלה. שלה. המפורסמות. שאיתן פעם נחטפו בחבילות על ידי תלמידי תיכון רעבים תוך שלוש דקות.
— דודה יעל, — אמר מישהו עם פה מלא, כנראה דני, זה שניפץ את החלון. — לא אכלתי חביתיות כאלה חמש עשרה שנה. באמת. אמא שלי לא אפתה, אצלי תמיד אוכל מוכן.
— אני יודעת, — אמרה יעל ופתאום חייכה. — לכן ישבת אצלנו עד הערב.
כולם צחקו. בקול רם, חופשי, צעיר. בביתה בקיץ צחקו עשרים מבוגרים, והצחוק הזה היה כנראה הצליל הכי טוב מזה עשר שנים.
יעל פתאום קמה. סרקה את כולם בעיניים. יוסי עם הכף ביד קפא, איתן נזהר. היא לקחה מצקת, מזגה מכוס קומפוט לספל והרימה אותו לפניה.
— חברים, — אמרה, וקולה נשמע חזק בצורה לא רגילה. — סלחו לי, היום בכיתי שלוש פעמים. הראשונה — מפחד. השנייה — משמחה. השלישית — כי לא ידעתי איך להודות לכם. ועכשיו אני יודעת. אני רוצה לשתות לכבודכם. לכבוד כל אחד ואחת. על זה שאתם זוכרים. לא שכחתי את הפנים שלכם, אבל חשבתי שאתם שכחתם אותי. ואתם לא שכחתם. אז לא סתם האכלתי אתכם. לחיים.
היא שתתה את הקומפוט בלגימה אחת, כאילו היה משהו חזק יותר. מסביב לשולחן השתררה שקט של שנייה, ואז פרץ “הידד” כזה שמעץ התפוח השכן התעופפה עורב.
היא הסתובבה ביניהם, הגישה חביתיות, מזגה תה, שמעה שיחות והבינה שאין לה יותר חרדה. אותה חרדה מוכרת שאיתה נרדמה והתעוררה בשנים האחרונות. חרדה לאיתן, לנישואיו, למשכנתה, לזה שהוא מרוויח מעט, עובד הרבה, מתקשר לעיתים רחוקות. כל זה פתאום נסוג. כי הנה, בנה יושב על ארגז הפוך, עם קרש על הברכיים במקום צלחת, מורח חביתית בריבה, ואומר למישהו: “לא, את המסגרות מחר, העיקר היום לסיים את הקורה הקדמית, אחרת יירד גשם וישטוף הכול”. והיא הבינה: הוא גדל. הוא יכול לארגן עשרים איש ולבנות מרפסת. והוא עשה את זה — בשבילה.
בערב, כשהחבר’ה התחילו להתפזר לאוהלים (הם הקימו מחנה ממש מחוץ לחלקה, ליד היער, כדי לא לצופף), יעל ישבה על המרפסת הישנה. איתן התיישב לידה.
— נו, מה את אומרת? — שאל.
— אני לא יודעת איך להודות לך.
— אמא, מה את. איזו תודה. אני מודה לך. על הכול.
הם שתקו. אחר כך אמרה יעל:
— את יודעת, תמיד חשבתי שהורים נותנים לילדים, והילדים הולכים לחיים שלהם וזהו. נו, ככה אצל כולם. לא ציפיתי לכלום. באמת, איתן. רק רציתי שיהיה לך טוב יותר ממני.
— כך גם, — אמר. — לי טוב יותר דווקא בגלל שרצית. ועכשיו אני רוצה שגם לך יהיה טוב יותר. לפחות מרפסת.
יעל חייכה ודחפה אותו בכתף — כמו אז, בילדותו, כשהביא חמש בספרות ואמר: “אמא, אני לא שייקספיר”.
— נו, בנאי. מחר שוב הקורות האלה שלך.
— הקורות לא הולכות לשום מקום, — אמר איתן והושיט לה יד לעזור לקום.
השבוע עבר כמו יום אחד. בשישי בערב עמדה יעל על המרפסת החדשה שלה והביטה איך שמש שקיעה מציפה את הגן בכתום. המרפסת הייתה בדיוק כמו בתמונה ההיא: מוארת, מרווחת, עם זכוכית נפתחת וריח עץ טרי. הקרשים עדיין לא צבועים, אבל זה לא נורא. יש זמן. על הרצפה כבר היה שמיכה ישנה, ועל אדן החלון — ספל תה. הלבנדר ששתלו הבחורות בכניסה הריח דק ומעורר, כמו הבטחה לעתיד.
מחר כולם ייסעו. אבל היום שוב ישבו מסביב לשולחן, צחקו, שתו תה ואכלו חביתיות. ויעל פתאום תפסה את עצמה במחשבה: יותר מכל דבר בעולם, היא רוצה שלכל אחד מעשרים האנשים האלה — ליוסי שמתגרש, למיכאל שמתקרח, לבחורות עם השתילים שהיא לא זכרה את שמותיהן — שלכולם תהיה אי פעם דקה כזאת. רגע שבו יבינו שטוב חוזר. לאו דווקא בחביתיות. אולי בקרשים. אולי במרפסת. אולי רק בעשרים איש שעומדים מאחוריך בלי חוזה ואומרים: “אנחנו זוכרים איך האכלת אותנו”.
באוקטובר, כשהגיעו הכפור הראשון, ישבה יעל על המרפסת החדשה עם שמיכה על הברכיים. מאחורי הזכוכית הנפתחת הרוח כופפה ענפים חשופים, ובפנים היה חם — חימום רצפתי עבד כמו שצריך, והתה בספל לא התקרר. היא לקחה טלפון, צילמה שקיעה מעל עץ התפוח וכתבה לאיתן: “בני, יש לי פה ירגזים שהגיעו. בוא. יהיו חביתיות”. ההודעה נשלחה, והיא נשענה לאחור בכיסא וחייכה — לא ממהר, ברוגע, כמו אדם שהפסיק סוף סוף לחכות.
