ניצן יוצאת מבית המרקחת וחושבת רק על דבר אחד – להגיע הביתה בלי תקלות.
מקל. צעד. מקל. צעד. הרגל נגררת, השקית עם התרופות חותכת בכף היד. נובמבר השנה היה אכזרי – לח, קר, בלי שמץ של רחמים.
עוד רחוב. עוד קצת.
היא כמעט עוברת ליד גן השעשועים כשהיא שומעת יבבה שקטה מתוך השיחים ליד הגדר.
ניצן עוצרת. עומדת שנייה. חושבת: גם ככה אין לי כוח, לכי הביתה. חושבת – ובכל זאת פונה.
היא פורשת את הענפים.
בשיחים שוכב כלב רועה גרמני. גדול, בוגר – וחסר אונים לגמרי. רגל קדמית מדממת, דם יבש ודם טרי יחד. פרווה מסובכת, צלעות בולטות מתחתיה בצורה ברורה מדי. אבל הכי גרוע הן העיניים – חיות, אבל כמעט נכנעות. עיניים כאלה ניצן ראתה בעבר. היא יודעת מה הן אומרות.
הכלב מסתכל עליה ולא נוהם.
רק מסתכל.
“נו, ומה עושים איתך,” אומרת ניצן. לא שאלה – יותר אנחה.
היא שולפת טלפון. מזמינה מונית – בפעם הראשונה מזה חודשים, חוסכת בכסף. אומרת את הכתובת של המרפאה הווטרינרית ברחוב הנביאים.
הנהג, כשהוא רואה את הכלב, מעווה את פניו.
“בדרך כלל אנחנו לא מסיעים חיות. רק אם זה בתא המטען. היא לא תלכלך?”
“היא לא תלכלך, תעזור לי להעלות,” אומרת ניצן בקול כזה שפעם דיברה אל אחיות רשלניות.
להפתעתה, הנהג לא מתווכח – כמעט בכוחות עצמו, הוא מרים את הכלב לתא המטען.
במרפאה אומרים: שבר, פצע קרוע, תשישות. ניתוח דחוף.
אומרים סכום.
ניצן שותקת שנייה. אחר כך פותחת את הארנק.
זה כמעט כל קצבת הזקנה.
“כמעט כל – אבל לא כל,” היא אומרת לעצמה. ומניחה את הכסף על הדלפק.
ניצן חוזרת הביתה בערב מאוחר – עם הכלב, עם שקית תרופות והוראות על שני דפים באותיות קטנות.
הכלב, שנכנס לדירה, מיד שוכב במסדרון. ניצן מתיישבת לידו.
הרועה שוכב, רגל חבושה מותחת. על ניצן – אפס תשומת לב.
“נו, בסדר,” היא אומרת. “את לא רוצה – אל תסתכלי. העיקר שאת חיה.”
בלילה היא כמעט לא ישנה. מקשיבה. קמה פעמיים, ניגשת, מאירה בטלפון.
בבוקר מיכל מתקשרת.
“אמא, מה את?”
“בסדר. אספתי כלב.”
דממה. ארוכה.
“איזה כלב.”
“רועה גרמני. היא הייתה פצועה, שכבה בשיחים. לקחתי אותה למרפאה.”
“אמא.” – הקול של מיכל הופך מיוחד – כשהיא מתאפקת בכל הכוח. “אמא, את רצינית?! את בעצמך בקושי הולכת! על איזה כסף?!”
“על שלי.”
“על הקצבה?!”
“מיכל, אל תצרחי, בבקשה.”
“אני לא צורחת, אני – מדברת. אמא, דיברנו. אני מכינה חדר, את אמורה לעבור אליי בקרוב, ואת במקום זה…”
“מיכל.” – ניצן אומרת את זה ברוגע. “אני אתקשר אחר כך.”
והיא מנתקת.
אחר כך. אחר כך השיחה הזאת. עכשיו חשוב יותר.
הימים הראשונים היו קשים. הכלב לא אוכל. ניצן קונה כל מיני: פשטידת כבד, עוף מבושל, אורז עם מרק. שמה קערה, מתרחקת, מחכה. חוזרת – לא נגע.
היא מתיישבת לידו על הרצפה – לאט, נאנחת, בקושי – ומגישה אוכל מכף ידה. פשוט מחזיקה ומחכה.
ביום השלישי הכלב נמשך ולוקח חתיכת עוף.
קטנה. כמעט לא מורגשת.
ניצן לא מחייכת, פשוט יושבת ולא זזה. כדי לא להבריח.
ככה. ככה, טוב.
היא קוראת לו נוגה. לא החליטה מיד, קודם חשבה: למה שם, אולי היא לא תישאר. אחר כך הבינה: היא תישאר.
נוגה מפחדת מהכל. מקולות חדים, מתנועות לא מוכרות. כשניצן מנסה ללטף אותה בראש בפעם הראשונה, היא מתכווצת כולה, כאילו היא מצפה למכה.
מי עשה לך ככה.
היא לא מלטפת – פשוט מניחה יד ליד. על השמיכה, ליד הרגל. יד מונחת – וזהו. בלי לחץ. שתתרגל.
ככה עוברים הימים.
בבוקר ובערב הן יוצאות החוצה.
נוגה יורדת במדרגות בזהירות, על שלוש רגליים – הרביעית עדיין נשמרת. ניצן – גם בזהירות, נאחזת במעקה. שתי צולעות, היא חושבת. איזו זוג.
הן מגיעות לספסיד ליד העץ ועוצרות. ניצן מתיישבת. נוגה עומדת לידה ומסתכלת סביב – דרוכה, מתוחה, כאילו היא מחכה לסכנה מכל כיוון.
כך הן מטיילות בכל בוקר וכל ערב. קודם – עד הספסל ובחזרה. אחר כך עד פינת הבניין. אחר כך מסביב לחצר. ניצן חוזרת הביתה ומרגישה שהרגליים רוטטות, אבל איכשהו אחרת מבעבר. לא מחולשה. מעייפות. יש הבדל.
בנובמבר מיכל באה בלי להתקשר.
צלצלה בדלת, נכנסה ועצרה במסדרון. ראתה את נוגה שוכבת על המזרן, קערות ליד הקיר, רצועה על הוו. ואז את אמא. היא בדיוק שותה תה במטבח, ורודה מהטיול.
“אמא, את… נראית טוב,” אומרת מיכל. מבולבלת, כאילו ציפתה למשהו אחר.
“אני מטיילת פעמיים ביום,” עונה ניצן. “שבי, אמזוג לך תה.”
מיכל מתיישבת. מסתכלת על נוגה – היא שוכבת בשלווה, רק מרימה ראש.
“היא לא נושכת?”
“לא.”
“ואם נכנס זר?”
“היא לא תוקפנית, פשוט זהירה.”
מיכל שותקת. אחר כך שוב שלה:
“אמא. החדר מוכן. עשיתי הכל. את מבינה, לי יותר רגוע כשאת קרובה. ואת לבד כאן, חלילה.”
ניצן מניחה את הכוס.
“את לוקחת את הכלב?”
“אמא.”
“מיכל. פשוט תעני.”
הפוגה. ארוכה.
“הדירה שלנו לא כזאת גדולה. וקוסטיה נגד חיות. את יודעת.”
“אני יודעת,” אומרת ניצן.
ובאותו ערב לא חוזרים לנושא.
נוגה, כאילו מרגישה משהו, קמה מהמזרן שלה, נכנסת למטבח ושוכבת לרגלי הבעלים. ישר על הרצפה הקרה – שוכבת ומתמתחת.
ניצן מורידה יד ומגרדת לה מאחורי האוזן.
את שומעת הכל, נכון.
השיחה קרתה בדצמבר. מיכל באה בשבת עם שקיות, עם אוכל, עם מבט של אדם שקיבל החלטה ועכשיו מתכוון להגיד אותה.
סידרה את האוכל במקרר. שטפה כלים. אחר כך התיישבה ליד השולחן ושילבה ידיים – כפי שמשלבים כשרוצים לדבר ברצינות.
“אמא. בלי עלבונות.”
ניצן יושבת לידה. נוגה שוכבת בחדר – שומעים איך היא נאנחת.
“בסדר,” אומרת ניצן.
“סיכמתי. החדר מוכן, תליתי וילונות, קניתי לך מזרן חדש. טוב שם, אמא. את תהיי קרובה, אני אהיה רגועה. את לא תהיי לבד.”
“אני לא לבד.”
“אמא.” – מיכל עוצמת עיניים קלות. “הכלב זה לא חברה. זו אחריות שאת לא צריכה עכשיו. את מבזבזת עליה את הקצבה, את יוצאת בקור פעמיים ביום, את…”
“אני נראית טוב יותר מלפני שנה.”
“את מתעייפת.”
“כולם מתעייפים.”
“אמא, מצאתי מקלט טוב. שם אנשים נורמליים, הם מטפלים בכלבים, יש להם שטח גדול. לנוגה יהיה טוב שם. טוב יותר מאשר בדירת חדר.”
נוגה בחדר נאנחת שוב. קמה, שומעים קול טפרים על הרצפה, נכנסת למטבח. עומדת בפתח, מסתכלת על שתיהן. אחר כך ניגשת לניצן ומתיישבת לידה.
מיכל מסתכלת על הכלב. אחר כך על אמא.
“אמא.”
“אני שומעת אותך,” אומרת ניצן בשקט. “אני שומעת הכל.”
היא מורידה יד ומניחה על ראשה של נוגה. נוגה לא זזה.
“את זוכרת איך עבדתי?” שואלת ניצן פתאום. “היית קטנה, אבל אולי את זוכרת. יצאתי בשש בבוקר. חזרתי – את כבר ישנת. אבא שלך אמר: את לא קיימת בבית, את קיימת רק בבית החולים.”
מיכל שותקת.
“לא נעלבתי. הבנתי: שם אנשים. להם יותר גרוע ממני. אני נחוצה.” – היא מדברת רגוע, בלי התלהמות. “ואז אבא מת. ויצאתי לפנסיה. ופתאום הפכתי למיותרת. את מבוגרת, יש לך חיים משלך. זה נכון. אבל אני… מיכל, פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.”
ניצן מסתכלת מהחלון. בחוץ דצמבר – אפור, דמדומים מוקדמים, פנסים כבר דולקים.
“כשמצאתי את נוגה – חשבתי: הנה, עוד בעיה. אין לי כוח, אין לי כסף, הבריאות לא משהו. למה לי זה. ואז היא לקחה ממני חתיכת עוף מהיד – ביום השלישי. חתיכה כל כך קטנה. והבנתי שאני לא ישנה בלילות האלה לא כי עייפה – אלא כי זה חשוב. כי אם אני לא אשגיח – אין מי.”
נוגה מתקרבת. ניצן מגרדת לה מאחורי האוזן.
“התחלתי לצאת החוצה. קודם עד הספסל ונחנקתי. עכשיו – שלושה סיבובים מסביב לחצר ואני לא מרגישה. כדורי לחץ דם – לפני שבועיים הקטנתי מינון, הרופא אמר: אפשר. הכרתי את ורד מהכניסה השנייה, אנחנו לפעמים מטיילות יחד. קניתי לעצמי מגפיים טובים לחורף – בפעם הראשונה משלוש שנים, כי קודם חשבתי: בשביל מה לי מגפיים, הרי אני לא הולכת לשום מקום.”
היא פונה לבתה.
“ועכשיו אני הולכת, מיכל.”
מיכל יושבת ומסתכלת על אמא. היא רוצה להגיד משהו – ניצן רואה – אבל לא אומרת.
“אני מבינה שאת פוחדת,” אומרת ניצן. “שאני אפול. שאין מי שיזמין אמבולנס. שבחורף חלק, שאני לבד, שחלילה. אני מבינה את הפחד הזה, אני בעצמי פחדתי ככה על אבא בשנים האחרונות.”
“נו, ומה רע בזה,” אומרת מיכל בשקט.
“שום דבר רע. רק שאני עוד לא מוכנה להיות חסרת ישע.” – ניצן מחייכת קלות. “מוקדם.”
מיכל מורידה עיניים.
שותקות הרבה.
“את לא תתני אותה?” אומרת מיכל.
“לא.”
“ולא תעברי?”
“לא.”
מיכל מהנהנת. לאט, כאילו משהו בתוכה מתיישב במקום – בחריקה, אבל מתיישב.
“אז אני רוצה שיהיה לך כפתור מצוקה. כזה צמיד – לוחצת, מיד מתקשרת אליי.”
“בסדר.”
“ופעם בשבוע אני באה. לא לבדוק, פשוט לבקר.”
“אשמח.”
“ואת זו,” – מיכל מהנהנת לעבר נוגה – “אני אנסה לקבל. לא מבטיחה לאהוב. אבל אנסה.”
ניצן מסתכלת על הבת.
“בואי הנה,” היא אומרת.
מיכל קמה. מתקרבת. ניצן מחבקת אותה חזק. מיכל קופאת לשנייה, ואז מחבקת בחזרה.
נוגה מפנה את עצמה יפה למזרן שלה.
מחוץ לחלון חשוך לגמרי. פנסים מאירים יציב, שלג כיסה קלות את אדן החלון.
החורף עבר בלי ששמים לב.
ניצן עצמה לא יודעת מתי – פשוט בשלב מסוים היא מגלה שדצמבר נגמר, אחר כך ינואר, אחר כך פברואר, והיא עדיין הולכת והולכת – בוקר וערב, בקור ובהפשרה, בשלג וברפש.
נוגה הולכת לידה. בלי צליעה – הרגל התאחות לגמרי, הווטרינר אמר: לא להבחין.
בחצר כבר מכירים אותן. ורד מהכניסה השנייה תמיד יוצאת באותה שעה – הן מטיילות יחד, מדברות. על ילדים, על בריאות, לפעמים על פוליטיקה – בזהירות. מנחם מהקומה השלישית בכל פעם עוצר ומפנק את נוגה בביסקוויטים, היא לוקחת בעדינות, בכבוד. ילדים מהגן בהתחלה פחדו – רועה גרמני בכל זאת – ואז התרגלו, התחילו לרוץ אליה.
ניצן השאירה את המקל בבית בפברואר.
פעם אחת יצאה בלעדיו ולא נזכרה. חזרה, ראתה את המקל ליד הדלת וחשבה: מעניין.
במרץ היא התקשרה למועצה – לבדוק אם כבר פתוחים הכניסה לגינה הקהילתית. התברר שכן. היא נרשמה לאוטובוס.
נוגה נסעה איתה בתא האחורי והסתכלה מהחלון.
בגינה היה הכל אותו דבר – בית ישן, עלים משנה שעברה, עצי תפוח חשופים. ניצן הסתובבה בשטח, נגעה באדמה – עדיין קרה, אבל כבר לא קפואה. תכננה איפה תשתול פלוקס, איפה פטוניה, איפה שמיר ופטרוזיליה – רק בשביל הריח.
נוגה רצה בגינה כמו כלבה צעירה.
באפריל מיכל באה. עם דוד. דוד נכנס, ראה את נוגה, נמתח. נוגה ניגשה, הריחה את ידו והתרחקה – כאילו אומרת: בדקתי, לא מסוכן.
דוד נשף.
“נו,” הוא אומר בזהירות, “רגועה לפחות.”
“חכמה,” מתקנת ניצן.
בתה, מיכל, מביטה באמא – בעיון, בוחנת. אחר כך אומרת בשקט, בזמן שדוד יצא למרפסת:
“אמא, את השתנית.”
“לטובה?”
“כן.”
ניצן חושבת.
“אני פשוט שוב חיה עכשיו,” היא אומרת. “זה מורגש, כנראה.”
נוגה מניחה ראש על ברכיה.
