תמיד חשבתי שהיכרויות אחרי גיל חמישים הן נחלתם של אנשים עם דעות מגובשות, ניסיון חיים, ולפחות הבנה בסיסית בנימוס. כבר מזמן אין לי אשליות על נסיכים על סוסים לבנים.
אני בת חמישים וחמש, עובדת, יש לי בת בוגרת, דירה נעימה משלי וחיים די הרמוניים. אבל לפעמים מתחשק לי קצת חום אנושי פשוט. ללכת לתיאטרון, לשתות קפה, לדבר על ספר שקראתי.
עם מחשבות כאלה נרשמתי לאתר הכרויות. בתוך מבול של הודעות מוזרות והצעות מגוחכות בעליל, הפרופיל של יוסי בלט בנורמליות הנעימה שלו.
הוא היה בן חמישים ותשע. בתמונות – גבר חטוף בז’קט מסודר, על רקע פארק קיצי. בהודעות הוא היה מנומס, הרעיף מחמאות, סיפר על עבודתו כמהנדס ועל אהבתו למוזיקה קלאסית.
אחרי שבוע של התכתבות נפגשנו בבית קפה. יוסי היה בדיוק כמו בתמונות: מרשים, עם שיער מעט מאפיר, דיבור רהוט. הוא הזיז לי את הכיסא באדיבות, הזמין לנו כוס קפוצ’ינו (אם כי סירב לקינוח, בתואנה שהוא שומר על הסוכר), וכל הערב סיפר על כמה חשוב לשמור על ערכים מסורתיים בזמננו.
“אני אדם מהישן, נועה,” אמר, מביט בי בעיניים נוקבות. “עבורי, אישה היא מוזה. וגבר צריך להיות מפרנס ומגן. אני לא סובל את האופנה המודרנית של חשבונות נפרדים. צריך לחזר בצורה יפה.”
זה נשמע כמו מוזיקה. נפגשנו עוד פעמיים, טיילנו על הטיילת, דיברנו המון. ואז הגיע סוף השבוע, ומזג האוויר התקלקל סופית. ירד גשם נובמבר מעצבן.
“נועה, מה דעתך שאקפוץ אלייך לארוחת ערב?” הציע יוסי בקול קטיפתי בטלפון. “נשב בחום, נדבר. אני, כמובן, לא בא בידיים ריקות! אארגן הכל במיטב המיטב. ממך רק אווירה נעימה וחיוך.”
אני, כאישה ישראלית נורמלית, לא הסתפקתי ב”רק חיוך”. מהבוקר התחלתי בניקיון יסודי. אחר כך הלכתי לסופר: קניתי בשר בקר טוב, ירקות טריים, גבינות, בגט יקר. ביליתי שלוש שעות ליד הכיריים.
אפיתי בשר עם שזיפים מיובשים – המתכון הסודי שלי, שעדיין לא היה מי שנשאר אדיש אליו. הכנתי סלט קל, ערכתי שולחן יפה בסלון. הוצאתי כוסות קריסטל, הדלקתי נרות. לבשתי שמלת בית אלגנטית, איפרתי קלות.
בשעה היעודה דאגתי כמו נערה לפני דייט ראשון.
צלצול בדלת נשמע בדיוק בשבע. סידרתי את השיער, נשמתי עמוק ופתחתי. על הסף עמד החתן שלי. המעיל היה מעט רטוב מהגשם, אבל המבט שלו היה גאה ביותר.
“ערב טוב, מארחת יפהפייה!” יוסי נכנס למסדרון, הוריד את הכובע והתחיל לפתוח את המעיל. מהמטבח נשמעו ריחות משגעים של בשר אפוי. יוסי משך אוויר ברעש וחייך בסיפוק: “אוי, אני מרגיש שמחכה לי כאן משתה אמיתי!”
“בוא, יוסי. תתפשט. תן לי לתלות את המעיל,” אמרתי בחביבות, מצפה שהוא עומד להוציא את ה”מתנות” המובטחות. בכנות, לא ציפיתי לזר של מאה ואחת ורדים או יין אספנות. קופסת שוקולדים, עוגה רגילה או זר קטן של חרציות היו מספקים אותי לגמרי. העניין הוא בתשומת הלב.
יוסי תלה את המעיל, סידר את הז’קט. ואז הכניס יד לכיס הפנימי, במבט חגיגי של קוסם שמוציא ארנב מהכובע, והשמיע את המשפט האגדי:
“כפי שאמרתי, נועה, אני לא בא בידיים ריקות. גבר תמיד צריך לתרום את חלקו.”
עם המילים האלה הוא הושיט לי… חבילת תה.
לקחתי אותה ביד אוטומטית והבטתי מטה. זו הייתה קופסת קרטון של התה השחור הזול ביותר, מהסוג שנמכר במדפים התחתונים בסופר בהנחה. אבל הדבר המעניין ביותר לא היה המותג. לקופסה לא היה נייר כסף סגור. לשונית הקרטון הייתה קרועה ותחובה בפנים ברשלנות.
קפאתי, מנסה להבין מה קורה.
“יוסי, היא… פתוחה?” שאלתי בשקט, חוששת שזו איזו בדיחה מוזרה.
הוא בכלל לא התבלבל. להפך, פניו האירו בחיוך מתנשא של אדם שמסביר לילד דברים מובנים מאליהם.
“ברור! קניתי השבוע, חלבתי ממש כמה שקיות. יצא תה מצוין, חזק, נמס מהר. החלטתי לחלוק איתך. למה לסחוב חבילה שלמה? לא נשתה כל כך הרבה בערב. למה לבזבז טוב? ולתה אני בטוח שיש לך גם משהו, את הרי מארחת.”
עמדתי במסדרון של הבית הנקי והנעים שלי. מאחורי נרות מהבהבים ובשר בקר עם שזיפים שהתקרר, שעליו בזבזתי חצי יום וסכום נכבד.
ולפני עמד גבר מבוגר, עובד, לבוש היטב, בן חמישים ותשע, שמדבר על ערכים מסורתיים, שהביא לאישה לארוחת ערב רומנטית חבילת תה זולה שהתחילה, ללא עשרים שקיות בפנים.
בראש עברו מאות תגובות אפשריות. יכולתי לצחוק לו בפרצוף. יכולתי לעשות שערורייה ולהגיד את כל מה שאני חושבת על הקמצנות שלו. יכולתי לשתוק, לבלוע את העלבון, להושיב אותו ליד השולחן ולהאכיל אותו בבשר, להרגיש כמו משרתת מושפלת.
אבל בחרתי בדרך אחרת. הרוגע שירד עלי באותו רגע הפתיע גם אותי.
הנחתי בעדינות את הקופסה המקומטת על השידה ליד המראה. הבטתי ליוסי ישר בעיניים. חייכתי – לא מזויף, אלא בכנות מוחלטת, בתחושה של הקלה עצומה על כך שהאדם הזה נחשף בדיוק עכשיו, על הסף, ולא אחרי חודשים או שנים.
“יוסי,” הקול שלי נשמע רגוע ורך. “אני נרגשת מאוד מהנדיבות שלך. אבל, לצערי, התה הזה לא יהיה לנו צורך.”
גבותיו התרוממו: “למה? את לא אוהבת שחור? אפשר בפעם הבאה להביא ירוק, נשארה לי חצי חבילה בעבודה…”
“לא תהיה פעם הבאה,” קטעתי אותו באותו רגוע. “אתה יודע, צדקת. גבר צריך לתרום את חלקו. והתרומה שלך הייתה כל כך… מרשימה, שאני פשוט לא יכולה להשיב לך באותה מידה. הארוחה שלי לא מגיעה לזה.”
הורדתי מהקולב את המעיל הרטוב שלו והושטתי לו.
“מה קורה? נועה, את נעלבת מהתה? איזה חומרנות!” הקול הקטיפתי שלו נסדק, פניו הפכו לאדומים. “אני בא אליה מכל הלב, אחרי שבוע קשה, והיא עושה מהומה על זוטות! לכן, נשים מודרניות צריכות רק כסף ומסעדות!”
“אני צריכה כבוד, יוסי. קודם כל – כבוד לעצמי. תלבש את המעיל, בחוץ קר. ואל תשכח את התה שלך. כי אולי תתקרר, ולא יהיה לך במה להתרפא.”
הנחתי בידיו את הקופסה שהתחילה, דחפתי אותו בעדינות אבל בנחישות החוצה, וסגרתי את הדלת אחריו.
נשמע קליק של המנעול. בדירה שררה דממה מושלמת, מופרעת רק על ידי תקתוק השעון. הלכתי למטבח, מזגתי לעצמי כוס יין אדום טוב, חתכתי נתח מהבשר הריחני וישבתי לשולחן הערוך יפה. לבדי.
ואתם יודעים מה? הארוחה הזו הייתה נהדרת. הבשר נמס בפה, היין נצנץ בכוסות הקריסטל. לא הרגשתי שום אכזבה או בדידות. הרגשתי גאווה על כך שלא נתתי למישהו לנגב בי את הרגליים.
גברים מרבים להאשים אותנו בחומרנות. אומרים שאנחנו מחפשות ספונסרים. אבל בואו נהיה כנים: זה בכלל לא קשור לערך של המתנה. זה קשור ליחס. גבר שמביא לאישה אוכל שהתחיל – הוא לא חוסך כסף.
הוא חוסך עליה את הרגשות שלו, את הכבוד שלו. הוא מראה שהיא לא שווה אפילו מאמץ מינימלי. ולבזבז את הזמן שלי, את האנרגיה שלי ואת החיים שלי על “מפרנסים מסורתיים” כאלה – אני לא מתכוונת יותר.
ומה אתן חושבות, קוראות יקרות? נתקלתן בביטויים דומים של “נדיבות” גברית? או אולי אני באמת הגבתי בצורה חריפה מדי והייתי צריכה לתת לאדם הזדמנות?
