– נו, כתום, בוא נלך… – גנח אורי, מתקן את הרצועה המאולתרת מחבל ישן.
הוא סגר את המעיל עד צווארו והצטמרר. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד – שלג מעורב בגשם, רוח חודרת מבעד לבגדים.
כתום – כלב מעורב עם פרווה כתומה דהויה ועין אחת עיוורת – הגיע לחייו לפני שנה. אורי חזר אז ממשמרת לילה במפעל וראה אותו ליד פחי האשפה. הכלב היה מוכה, רעב, והעין השמאלית כוסתה בלבן.
– היי, גבר! לאן אתה הולך עם הכלב המפגר שלך?
הקול חתך את העצבים. אורי זיהה את הדובר – יוסי עקום, ה”מקומי” המפורסם, בן עשרים וחמש בערך. לידו עמדו שלושה נערים – ה”צוות” שלו.
– מטייל, – ענה אורי בקצרה, מבלי להרים עיניים.
– ואתה, דוד, משלם מיסים על הטיול של הכלב הזה? – צחק אחד הנערים. – תראה כמה מכוער – העין עקומה!
אבן עפה. פגעה בכתום בצלעו. הכלב ייבב, נצמד לרגל בעליו.
– תעזבו אותי, – אמר אורי בשקט, אבל בקולו נשמעה פלדה.
– וואו! הדוד קוליבין דיבר! – יוסי התקרב. – לא שכחת שזה השטח שלי? והכלבים כאן מטיילים רק ברשותי.
אורי התכווץ. בצבא לימדו אותו לפתור בעיות במהירות ובקשיחות. אבל זה היה לפני שלושים שנה. עכשיו הוא פשוט פנסיונר עייף שלא רוצה צרות מיותרות.
– בוא, כתום, – הוא פנה לעבר הבית.
– ככה! – צעק יוסי מאחוריו. – ובפעם הבאה אני הורג את החבר שלך!
בבית אורי לא הצליח לישון כל הלילה, גולל בראשו את הסצנה.
למחרת ירד שלג רטוב. אורי דחה את הטיול שוב ושוב, אבל כתום ישב ליד הדלת והביט במסירות כזאת שהיה צריך להיכנע.
– בסדר, בסדר. רק מהר.
הם הלכו בזהירות, מתחמקים מהמקומות הרגילים של ה”התקהלות”. אבל של יוסי והחבורה לא נראו בשום מקום – כנראה שהסתתרו ממזג האוויר.
אורי כבר נרגע, כשכתום עצר בפתאומיות ליד תחנת הכוח הנטושה. הזדקרה אוזנו האחת, הריח.
– מה קרה, זקן?
הכלב ייבב, משך לעבר ההריסות. משם נשמעו קולות מוזרים – בוכה או אנקה.
– היי! מי שם? – צעק אורי.
לא הייתה תשובה. רק דממה, מופרעת ביללת הרוח.
כתום משך ברצועה בעקשנות. בעינו האחת נכתבה דאגה.
– מה אתה רוצה? – אורי התכופף לעבר הכלב. – מה יש שם?
ואז שמע בבירור – קול ילד:
– תעזרו לי!
הלב דפק. אורי שחרר את הרצועה והלך בעקבות כתום אל ההריסות.
בחדר חצי הרוס של תחנת הכוח, מאחורי ערימת לבנים, שכב ילד כבן שתים-עשרה. פנים חבולות, שפה קרועה, בגדים קרועים.
– אלוהים! – אורי כרע לידו. – מה קרה לך?
– דוד אורי? – הילד פקח בעיניים בקושי. – זה אתה?
אורי התבונן היטב וזיהה – יונתן כהן, בנה של השכנה מכניסה חמישית. ילד שקט וביישן.
– יונתן! מה קרה?
– יוסי והחבורה, – הילד התייפח. – דרשו כסף מאמא. אמרתי שאספר לשוטר הקהילתי. הם תפסו אותי…
– כמה זמן אתה שוכב כאן?
– מהבוקר. קר מאוד.
אורי הוריד את המעיל, כיסה את הילד. כתום התקרב, נשכב לידו – מחמם בגופו.
– יונתן, אתה יכול לקום?
– הרגל כואבת. נראה שבורה.
אורי מישש בעדינות את הרגל. אכן שבר. ועוד לא ידוע מה עם האיברים הפנימיים אחרי “טיפול” כזה.
– יש לך טלפון?
– לקחו.
אורי הוציא את ה”נוקיה” הישנה שלו וחייג למד”א. המוקדנית הבטיחה אמבולנס תוך חצי שעה.
– תחזיק מעמד, ילד. רופאים כבר בדרך.
– ואם יוסי יגלה שאני חי? – בקולו של יונתן נשמע אימה. – הוא אמר שיהרוג אותי.
– הוא לא יהרוג, – אמר אורי בתקיפות. – הוא לא יגע בך יותר.
הילד הביט בו בהפתעה:
– דוד אורי, אתמול ברחתם מהם בעצמכם.
– זה שונה. אז היה עליי ועל כתום. ועכשיו… – הוא לא סיים. מה להגיד? שלפני שלושים שנה נשבע להגן על החלשים? שבמלחמת יום הכיפורים לימדו אותו – גבר אמיתי לא מפקיר ילד בצרה?
האמבולנס הגיע מהר יותר מהמובטח. יונתן נלקח לבית החולים. אורי נשאר לעמוד ליד תחנת הכוח עם כתום, חושב.
בערב הגיעה אליו הביתה אמו של יונתן – שירה. האישה בכתה, הודתה, נשבעה שלעולם לא תשכח.
– אורי, – אמרה בין דמעות, – הרופאים אמרו שאם היה שוכר עוד שעה בקור. הצלת לו את החיים!
– לא אני הצלתי, – אורי ליטף את כתום. – הוא מצא את בנך.
– ומה יהיה עכשיו? – שירה הביטה בפחד לעבר הדלת. – יוסי לא יירגע. השוטר הקהילתי אומר שאין ראיות, עדות של ילד אחד לא נחשבת.
– הכל יהיה בסדר, – הבטיח אורי, אף שלא ידע איך.
בלילה הוא לא הצליח לישון. מחשבות התרוצצו בראשו – מה לעשות? איך להגן על הילד? ולא רק עליו – כמה עוד ילדים בשכונה סובלים מהכנופיה הזאת?
בבוקר הגיעה ההחלטה מעצמה.
אורי לבש את מדיו הישנים מהצבא – הטקסיים, עם העיטורים. הוציא מהארון את המדליות. הסתכל במראה – חייל כמו חייל. גם אם לא צעיר.
– בוא, כתום. יש לנו עבודה.
הכנופיה של יוסי, כרגיל, “שמרה” ליד המכולת. כשראו את אורי מתקרב, צחקו.
– וואו! סבא התחפש למצעד! – צעק אחד הנערים. – תראו איזה גיבור!
יוסי קם מהספסל, חייך בזדון:
– נו, גימלאי, תזדיין מפה. הזמן שלך עבר.
– הזמן שלי רק התחיל, – ענה אורי בשלווה, מתקרב.
– מה שכחת כאן בתחפושת?
– לשרת את המדינה. להגן על החלשים מפני כמוך.
יוסי פרץ בצחוק:
– מה אתה, זקן, נפלת על הראש? איזו מדינה? איזה חלשים?
– יונתן כהן – זוכר אותו?
החיוך נעלם מפניו של יוסי.
– למה שאזכור כל מיני לוזרים?
– כי זה הילד האחרון בשכונה שסובל מהידיים שלך.
– אתה מאיים עליי, סבא?
– מזהיר.
יוסי צעד לעברו. בידו נצנץ סכין.
– עכשיו אני אראה לך מי פה הבוס!
אורי לא זז מילימטר. השנים עברו, אבל האימון הצבאי נשאר.
– הבוס כאן הוא החוק.
– איזה חוק? – יוסי נופף בסכין. – מי מינה אותך?
– המצפון שלי מינה אותי.
ואז קרה משהו שאף אחד לא ציפה.
כתום, שישב כל הזמן בשקט לידו, קם לפתע. השיער על עורפו הזדקף. גרון נשמעה נהמה מאיימת.
– והכלב שלך, – התחיל יוסי.
– הכלב שלי לחם, – קטע אותו אורי. – במלחמת יום הכיפורים. ביחידת גילוי מוקשים. הוא מרגיש עבריינים מבפנים.
זה לא היה נכון – כתום היה סתם כלב מעורב. אבל אורי דיבר בשכנוע כזה שכולם האמינו. אפילו כתום האמין – התיישר, חשף שיניים באיום.
– הוא מצא עשרים מחבלים. ולקח את כולם בחיים, – המשיך אורי. – ואתה חושב שהוא יוכל להתמודד עם נרקומן אחד?
יוסי נסוג. הנערים מאחוריו קפאו במקומם.
– תקשיב לי טוב, – אורי עשה צעד קדימה. – מהיום, השכונה הזו בטוחה. כל יום אני אסייר בכל החצרות. והכלב שלי יחפש חוליגנים. ואז…
הוא לא סיים. אבל כולם הבינו.
– אתה מנסה להפחיד אותי? – יוסי ניסה להחזיר את החוצפה הקודמת. – אני יכול לעשות טלפון אחד…
– תתקשר, – הנהן אורי. – רק תזכור – הקשרים שלי חזקים משלך. כמה אני מכיר בכלא. כמה חייבים לי בחיים.
גם זה לא היה נכון. אבל נאמר בשכנוע כזה שיוסי האמין.
– אורי אפגניסטן קוראים לי, – אמר אורי לסיום. – תזכור. ואל תיגע יותר בילדים.
הוא הסתובב והלך. כתום רץ לצדו, זנבו מורם בגאווה.
מאחוריו השתררה דממה.
עברו שלושה ימים. יוסי והחבורה כמעט לא נראו בשכונה.
ואורי באמת החל לסייר בכל חצר כל יום. וכתום הלך לצדו – חשוב, רציני.
יונתן השתחרר מבית החולים כעבור שבוע. הרגל עוד כואבת, אבל כבר יכול היה ללכת. באותו יום הוא בא לבקר את אורי.
– דוד אורי, – אמר, – אני יכול לעזור לך? – שאל הילד. – עם הסיורים.
– אפשר. אבל קודם דבר עם ההורים.
שירה לא התנגדה. להיפך, היא שמחה שבנה מצא דוגמה ראויה להערצה.
ומאז, כל ערב אפשר היה לראות חבורה מוזרה – גבר מבוגר במדים, ילד בן שתים-עשרה וכלב כתום זקן.
כתום היה אהוב על כולם. אפילו אמהות הרשו לילדים ללטף אותו, אף שידעו שזה כלב מעורב. אבל היה בו משהו מיוחד – כבוד, או אולי יושרה.
ואורי סיפר לילדים על הצבא, על חברות אמיתית. והם הקשיבו בסקרנות.
יום אחד, כשחזרו עם יונתן מ”משמרת” נוספת, שאל הילד:
– דוד אורי, פעם פחדתם?
– פחדתי, – ענה אורי בכנות. – ולפעמים אני עדיין מפחד.
– ממה?
– שלא אספיק. שלא יהיה לי כוח.
יונתן ליטף את הכלב:
– אני אגדל ואעזור לכם. וגם יהיה לי כלב. חכם כמוהו.
– יהיה, – חייך אורי. – בטח יהיה.
כתום רק כישכש בזנבו.
ובשכונה כבר הכירו אותו כולם. אמרו: “זה הכלב של אורי אפגניסטן. הוא יודע להבחין בין גיבורים לנבלות.”
וכתום נשא את תפקידו בגאווה, בידיעה – הוא כבר לא סתם כלב מעורב. הוא מגן.
