אברהם כהן ישב ליד החלון והביט במודעה בטלפון. האותיות טשטשו מול עיניו – המשקפיים שוב נעלמו איפשהו. אבל הטקסט היה פשוט:
“מוסר חתול לידיים טובות. ג’ינג’י, מסורס, מורגל לארגז חול.”
לא. לא מוסר. מוכר. כך לפחות יותר סיכוי שיגיע למשפחה אמידה.
– שגיא, – קרא בשקט. – בוא הנה, ג’ינג’י.
החתול הופיע כמו בקסם – טרקטור קטן ומגרגר על כפות רכות. קפץ לחיקו, התכרבל בכדור. חמים כל כך, חי.
אברהם ליטף אותו מאחורי האוזן. שגיא עצם את עיניו בהנאה, והבעלים הרגיש כיצד הלב מתכווץ. חצי שנה כבר שהוא לבד.
– מה נעשה איתך, אה? – לחש הזקן. – התרופות נגמרות, וגם הפנסיה.
החתול גרגר, לא חשד בכלום. ואברהם פתח מחשבון. אוכל – מאתיים שקל בחודש. מילוי ארגז – עוד מאה. על וטרינר עדיף לא לחשוב.
וכדורי הלחץ עולים חמש מאות שקל. כל חודש.
– תבין, שגיא, אני לא רוצה להיפרד ממך, פשוט אני כבר לא מסתדר.
הוא הקליד במודעה: “חתול לידיים טובות. שלוש מאות שקל”. מחק. כתב מחדש: “מוכר חתול. חמש מאות שקל”.
הטלפון צלצל מיד. קול נשי:
– שלום, אני מתקשרת בעניין החתול. אפשר לראות?
– אפשר, – ענה אברהם בצרידות. – בואי.
כעבור שעה נשמעה דפיקה בדלת. על הסף עמדה אישה כבת חמישים עם עיניים עצובות.
– מירב, – הציגה את עצמה. – איפה החתול?
שגיא, כאילו בכוונה, רץ מיד מהמטבח, אבל לא אל האורחת – אל הבעלים. התחכך ברגליו, גרגר, הביט בעיניים מאוהבות.
– הנה הוא, הג’ינג’י שלי, – אמר אברהם, מנסה לדבר בשוויון נפש. – חתול טוב. חביב.
מירב התכופפה, הושיטה יד. שגיא הריח, אבל לא הלך אליה. חזר אל הבעלים.
– ולמה אתה מוכר? – שאלה האישה בשקט.
– ככה, נסיבות, – מלמל הזקן, מסיט מבט.
ואז מירב הבחינה: ידיו של הפנסיונר רועדות. והחתול לא זז ממנו צעד.
מירב סרקה באיטיות את הדירה. הכל נקי, מסודר, אבל ריק איכשהו. על אדן החלון – פיקוס יבש. על השולחן – קופסת כדורים, כמעט ריקה. ועוד אחת, גם היא כמעט ריקה.
– דירה יפה, – אמרה. – כמה זמן אתה גר כאן?
– ארבעים שנה, – ענה אברהם, מלטף את שגיא. – קנינו עם אשתי…
הוא לא סיים. לא היה צריך.
מירב הנהנה. גם היא איבדה לא מזמן את שושי – כלבה מעורבת, שחיה איתה חמש עשרה שנים. ריקנות כזו בבית, שהקירות עומדים לקרוס.
– החתול לא חולה? – שאלה.
– לא, בריא. פשוט אני, – הזקן היסס. – אני כבר לא מסתדר. הגיל, את מבינה.
שגיא לפתע מיאו באריכות והתחכך ברגל הבעלים. כאילו הבין על מה מדובר.
– איזה אוכל אתה נותן לו? – המשיכה מירב לשאול.
אברהם הראה למטבח. שם עמדו שתי קעריות – אחת עם מים, השנייה עם אוכל יבש. זול, מסופר-פארם. לא הגרוע ביותר, אבל לא טוב.
– הוא בררן באוכל?
– לא, מה שנותנים אוכל. בחור טוב. חכם מאוד. כשגלית הייתה חולה, הוא היה נשכב על המיטה שלה, מחמם. כאילו הבין. – קולו של הבעלים רעד.
מירב התיישבה על עקבים מול החתול. שגיא הביט בה, אבל נצמד לבעלים.
– תגיד לי בכנות, – שאלה בשקט, – למה דווקא חמש מאות שקל?
הזקן נבוך:
– נו, חתול טוב. גזעי.
– שגיא הוא מעורב, – השיבה מירב ברכות. – יפה, אבל מעורב. ואתה אוהב אותו. אז למה אתה מוכר?
אברהם הסתובב אל החלון. שתק הרבה זמן. שגיא גרגר על ברכיו, והבעלים ליטף אותו בידיים רועדות.
– התרופות יקרו. וגם האוכל. הוא היה חולה לפני חודש, לקחנו לווטרינר. חמש מאות שקל שילמתי. האחרונים.
– ובת? בן? קרובים?
– הבת גרה בארצות הברית. מגדלת שלושה ילדים משלה, לא פנויה לזקן. ואני גם לא מבקש כלום.
הוא נאנח.
– הסתדרנו עם גלית איכשהו. לבד – זה לא הולך.
מירב הקשיבה והרגישה איך הלב מתכווץ. הנה הוא יושב, הזקן הגאה הזה, ומוכר את הדבר היחיד שנשאר לו חי בבית. והחתול לא מבין, נצמד, סומך.
– ואם אני לא אקנה? – שאלה.
– מישהו אחר יקנה. – קולו נחרץ, אבל הידיים עדיין רועדות. – המודעה כבר תלויה, יש טלפונים.
– ולא חבל?
אברהם הרים ראש בחדות:
– את חושבת שקל לי?! חושבת שאני מחיים טובים?
הוא נעצר, כיווץ שפתיים. שגיא נבהל מהתנועה הפתאומית, קפץ מברכיו, אבל לא התרחק – ישב לידו.
ואז מירב הבינה: היא לא יכולה פשוט לקנות את החתול וללכת. אי אפשר להפריד ביניהם.
אבל צריך לחשוב על משהו.
מירב שתקה. הרבה זמן.
– אברהם, מה אם אני לא אקנה את החתול? – אמרה.
הזקן נזדעזע:
– איך לא תקני?! בשביל מה באת?
– באתי לראות. ראיתי. והבנתי – את החתול לא אקנה.
אברהם החוויר. ידיו רעדו חזק יותר.
– את התקשרת! את אמרת שצריך חתול!
– צריך, – מירב קמה מהכיסא וניגשה לחלון. – רק לא את זה.
– מה לא בסדר בו?!
היא הסתובבה. והזקן ראה בעיניה דמעות.
– בחתול הכל בסדר. אבל בבעלים – לא בסדר.
– אני לא מבין.
– אתה מבין, אברהם. – קול רועד. – לא מזמן איבדתי כלבה. זקנה, חולה. חיה איתי חמש עשרה שנים. ויודעת מה היה הכי נורא לפני שהיא הלכה? לא המחלה. לא הכאב. אלא שהיא הביטה בי כאילו מבקשת סליחה. על זה שהיא מטריחה.
אברהם בלע. שגיא ניגש אליו, התחכך ברגלו.
– ועכשיו אני רואה אותך עם שגיא – ורואה את אותו דבר. הוא נמשך אליך, ואתה מתבייש שאינך יכול לפרנס אותו. חושב שאתה עושה את הדבר הנכון כשאתה מוסר אותו לידיים טובות.
– וזה לא נכון?! – התלקח הזקן. – עדיף שירעב איתי?!
– מי אמר שהוא צריך לרעוב?
דממה. שגיא מיאו – בשקט, באריכות.
– אני מציעה אופציה אחרת, – המשיכה מירב. – אני אביא אוכל. כל שבוע. וכסף לווטרינר – אם יידרש.
– מה?! – אברהם הביט בה כמו במשוגעת. – למה לך זה?
– כי אני רוצה לעזור לחתול. אבל אני לא רוצה להפריד ביניכם. – היא חייכה מבעד לדמעות. – אפשר לקרוא לזה שכר אושר.
– שכר?!
– כן. אני משלמת כדי לבוא וללטף את שגיא. ויחד עם זה יש לי סיבה לבקר אדם בודד. לשתות תה. לדבר.
הזקן שתק. עיניו פעורות לרווחה, שפתיו רועדות.
– זה משפיל, – הפליט.
– למה משפיל? – תמהה מירב בכנות. – זו הסכמה. הסכמה כנה. אני מקבלת חתול לחברה – אתה מקבל עזרה באוכל. הדדי.
– לא! אני לא קבצן! – אברהם קם בחדות.
– מי אמר?
– את! את מציעה לתת כסף לזקן זר!
מירב הנידה ראשה:
– אני מציעה הסכם. לשלם על דרך להתחבר לחתול. ולאדם חכם ומעניין שגידל את החתול הזה.
– אל! – קולו נשבר. – אל תרחמי עלי!
ואז נדם. התיישב שוב בכורסה. הוריד ראש.
שגיא קפץ אל ברכיו.
– יודעת מה הכי נורא, אברהם? – שאלה מירב בשקט. – לא העוני. ולא הזקנה. אלא הגאווה. שמונעת לקבל עזרה.
– זו לא גאווה, – לחש. – זה בושה.
– בושה על מה?
– על זה שלא הסתדרתי. שאשתי מתה ואני נשארתי. שלא חסכתי כסף. שהבת רחוקה. שאפילו חתול אני לא יכול לפרנס.
דמעות זלגו על לחייו המקומטות.
– ועכשיו את באה. ומציעה עזרה. ואני כמו אחרון…
– טיפש? – השלימה מירב ברכות.
– נו, כן. טיפש.
היא ניגשה, התיישבה על עקבים ליד הכורסה:
– אברהם. יש לי דירה ריקה. יש לי כלבה שאבדה. יש לי עבודה שאין לי חשק ללכת אליה. ואין אף אחד קרוב שאוכל לספר לו איך עבר היום. ולך יש שגיא. ולב טוב.
– מאיפה את יודעת על לב טוב?
– אדם רע לא יכול לאהוב ככה חתול.
שגיא גרגר חזק יותר, כאילו מסכים.
– אז מה אתה אומר? נסגור?
אברהם שתק הרבה זמן. ליטף את הפרווה הג’ינג’ית. חשב.
הזקן נאנח. עמוק-עמוק.
– אז אולי ננסה?
עברו חודשיים.
אברהם כהן ישב ליד החלון עם שגיא על ברכיו והביט בחצר. בקרוב אמורה לבוא מירב – בימי שלישי היא תמיד הביאה אוכל ואיזו פינוק.
– שומע, ג’ינג’י? – אמר בשקט לחתול. – נראה לי צעדים מוכרים.
שגיא הרים ראש, הזיז אוזניים. כן, בדיוק – זאת היא.
דפיקה בדלת.
– אברהם? זה אני!
– כנסי, כנסי! – הזקן קם, יישר חולצה. בחודשיים האלה נראה היה שהתעורר לחיים, אפילו לחייו הסמיקו.
מירב נכנסה עם שקיות גדולות, מחייכת:
– שלום, יפה שלי! – זה לשגיא.
החתול מיד גרגר והתחכך ברגליה.
– וגם לך שלום, אברהם. מה שלומך? איך הבריאות?
– הכל בסדר. אתמול הייתי אצל רופא – לחץ תקין. הכדורים שלך עוזרים.
– אה! מחר שבת, אולי נלך לפארק? נוציא את שגיא ברצועה?
אברהם התבלבל:
– נו, לפארק. אנשים יסתכלו – זקן עם חתול ברצועה.
– שיסתכלו! – צחקה מירב. – יקנאו איזה יפה יש לך. נכון, שגיא?
החתול מיאו – בהסכמה.
הם שתו תה במטבח. אברהם סיפר על השכנים, על חדשות בחצר. ומירב הקשיבה, הנהנה, צחקה. בחודשיים האלה נוצר ביניהם קשר מיוחד – לא משפחתי, אבל חם מאוד.
– יודעת, – אמרה כשלגמה תה, – הבת שלך התקשרה השבוע?
– התקשרה. שאלה מה נשמע. סיפרתי לה עלייך.
– ומה היא אמרה?
– הופתעה, – הודה הזקן. – אומרת: “אבא, אני כל כך שמחה שיש לך חברה”. חברה, – חייך. – מוזר בגילי, נכון?
– למה מוזר? חברות אין לה גיל.
שגיא לפתע קפץ מאדן החלון וניגש לקערת האוכל. לאוכל האיכותי, שכבר לא היה בעיה.
– ובכלל רציתי למכור אותו, – אמר אברהם בשקט.
– וטוב שלא מכרת.
– נו… חשבתי אז – סוף העולם. אבל בעצם, התחלה של חיים חדשים.
מירב הנהנה:
– לפעמים הרגעים הכי נוראים מביאים לשינויים הכי מוארים.
הם שתקו, צופים בשגיא שמתקתק בעסקיו. עכשיו היה לו הכול – אוכל, ליטוף, תשומת לב של שני אנשים שאהבו אותו.
