לפעמים החיים מזמנים סיפורים כאלה, שאתה חושב – לא יכול להיות שהכל היה בדיוק כך. אבל זה היה.
בחצר של בניין בן תשע קומות ברחוב בן־יהודה הופיעה כלבה. גדולה, אדמדמה עם כתמים שחורים. אוזן אחת קרועה, רגל אחורית נגררת.
האנשים מיד נבהלו. מובן – כלבה ענקית, ועוד פצועה. וכלב פצוע, כידוע, הוא המסוכן ביותר. ככה חשבו הדיירים.
– צריך להתקשר לשירות העירוני, – אמרה דודה דליה מהקומה הראשונה, מיישרת את המשקפיים. – כי היא תתקוף מישהו.
– בדיוק, – הוסיף דוד דוד מהקומה הרביעית. – יש פה מלא ילדים בחצר.
וכולם התחילו לעקוף את הכלבה. כאילו היא לא שכבה בשקט ליד הכניסה, אלא נהמה ותקפה. והיא פשוט שכבה. ורעדה. אפילו בשמש של אוקטובר רעדה.
נועה הבחינה בכלבה ביום הראשון. הילדה בכלל הבחינה בדברים שמבוגרים עברו לידם בלי להסתכל. אולי כי היא עצמה הרגישה לפעמים שקופה. מאז שאבא מת, העולם נעשה אחרת. אפור, איכשהו.
– אמא, מה עם הכלבה? – שאלה כשהן חזרו מהסופר.
– איזו כלבה? – יעל אפילו לא הסתכלה לכיוון הכניסה.
– ההיא שם. כואבת לה הרגל?
אמא סוף־סוף ראתה. מיד תפסה את היד של הילדה חזק יותר.
– אל תתקרבי אליה, נועה. היא עלולה להיות חולה. או רעה.
– אבל היא לא רעה, – אמרה הילדה בשקט. – היא עצובה.
למבוגרים, משום מה, אין יכולת להבחין בין עצב לכעס. במיוחד אצל חיות. נועה שמה לב לזה כבר מזמן.
הימים עברו. הכלבה לא נגעה באיש. שכבה לה ליד הקיר, לפעמים ניסתה לקום – צלעה אל פחי האשפה, חיפשה שם משהו. לא מצאה כלום, חזרה. ושוב נשכבה.
והדיירים המשיכו לדבר ולדבר.
– בקרוב יתקרר, והיא עדיין פה.
– אתמול ילדים רצו לידה, והיא הרימה את הראש. הם נבהלו.
– מה הראש – היא ענקית!
נועה הסתכלה מבעד לחלון כל יום. קומה שלישית – רואים הכל בדיוק.
– אמא, למה אף אחד לא עוזר לה?
– כי זה לא העסק שלנו, ילדה.
אבל לנועה נדמה שצרות זה כשאין כסף לנעליים חדשות או כשכואבת שן. ופה פשוט מישהו גוסס לעיני כולם. וכולם עושים כאילו לא רואים.
בשבת בבוקר הילדה התעוררה מוקדם. הציצה מהחלון – הכלבה שוכבת, אבל מוזר. על הצד. לא זזה בכלל.
– אמא! – נועה רצה למטבח. – הכלבה שם, היא…
– מה היא?
– נראה שהיא ממש חולה.
יעל ניגשה לחלון. הסתכלה. באמת – משהו לא היה בסדר.
– כנראה חלתה, – נאנחה אמא. – חיה מסכנה.
– אז בואי נעזור!
– נועה, אנחנו לא יכולות.
– למה לא יכולות?
כן, למה? יעל עצמה לא ידעה. סתם “אסור” – וזהו. יש להן מספיק צרות משלהן.
אבל בצהריים הכלבה ניסתה לקום. ונפלה. פשוט נפלה על הצד. ככה נשארה שוכבת. רק נשמה בכבדות – היה אפשר לראות את הצלעות זזות.
נועה ראתה את זה.
היא לבשה מעיל. לקחה מהמקרר נקניק. אמא הייתה במקלחת.
בחצר הכלבה שכבה בעיניים עצומות. מקרוב היא נראתה עוד יותר גדולה. ולא מפחידה בכלל. פשוט עייפה עד מוות.
– שלום, – לחשה נועה. – מה נשמע?
הכלבה פקחה עיניים. הביטה בילדה. ובמבט הזה היה כל כך הרבה תמהון – כאילו חשבה שבני אדם שכחו איך מדברים עם חיות.
– הבאתי לך נקניק. בא לך?
נועה הושיטה את היד עם האוכל. הכלבה הריחה, אבל לא אכלה. רק ליקקה את האצבעות של הילדה. הלשון הייתה חמה.
– את חולה, נכון? – נועה ליטפה בעדינות את הראש האדמדם. – וכולם פוחדים ממך. חושבים שאת רעה. אבל את לא רעה.
ואז הכלבה עשתה דבר מדהים. היא הניחה את הראש על ברכיה של נועה. ראש כבד, גדול. ועצמה עיניים.
– נועה! נועה, תתרחקי מיד!
אמא רצה בחצר, מנופפת בידיים. שיער רטוב, חלוק פתוח – נראה שקפצה ישר מהמקלחת.
– השתגעת? היא יכולה לנשוך!
– אמא, היא לא נושכת. תראי – היא חולה.
יעל עצרה במרחק של שלושה צעדים. הביטה בבת שיושבת ליד כלבה ענקית ומלטפת את ראשה. והכלבה שוכבת לגמרי בשלווה.
– אמא, זוכרת שסיפרת על אבא? שבילדותו היה מביא הביתה כל חתול רחוב?
יעל זכרה. חמי סיפר – יוסי כזה היה. לב רחב עד בלי גבול.
– ואמרת שזה הדבר הכי גרוע – לעבור ליד כאב של מישהו אחר.
מתי היא אמרה דבר כזה? אה, כן. אחרי ההלוויה. כשנועה שאלה למה אבא הלך לבית חולים לבקר זקנים זרים. להקריא להם ספרים.
– אמא, בואי לא נעבור ליד?
יעל הסתכלה על הבת. ולפתע ראתה בה את יוסי. אותו ילד שהביא חתולים הביתה. שמעולם לא יכול היה לעבור ליד צרה של מישהו אחר.
– קומי לאט, – אמרה. – רק בזהירות.
אבל הכלבה כאילו הבינה. בעצמה הרימה את הראש, שחררה את הילדה. הביטה ביעל במבט כזה… כאילו אמרה: “אני לא אעשה לה שום דבר רע. מילה שלי.”
– היא לא אוכלת, – אמרה נועה. – כנראה שהיא ממש חולה.
יעל התקרבה. כרעה לידה. הכלבה לא נהמה, לא חשפה שיניים. רק הביטה. בעיניים חכמות, עצובות.
– כואבת הרגל? – שאלה יעל, והופתעה שהיא מדברת עם כלבה כמו עם ילד.
הכלבה כאילו הנהנה.
– טוב, – נאנחה אמא. – בואי נתקשר.
ד”ר כהן הגיע אחרי חצי שעה.
– שבר. ישן, שהחלים לא נכון. אבל אפשר לתקן, – אמר בזמן שבדק את הרגל. – כלבה גזעית. רועה גרמני. כנראה הלכה לאיבוד.
– מה יהיה איתה? – שאלה נועה.
– נו, אם אף אחד לא ייקח…
– אנחנו ניקח.
יעל הסתכלה על הבת. על הכלבה. על הצעיף האדום שקשור לרגל.
מתי הילדה הקטנה שלה הפכה להיות כל כך בוגרת?
חודש אחרי.
לונה (כך קראה לה נועה) ישנה על השטיח ליד מיטתה. הרגל החלימה. הפרווה הבריקה.
– אמא, – אמרה הילדה לפני השינה. – למה כולם פחדו ממנה? היא כל כך טובה.
יעל ליטפה את שערה של הבת.
– את יודעת. לפעמים אנשים מפחדים לגלות טוב לב. אולי לא יבינו? אולי ישפטו?
– מטופש.
– כן. מטופש.
אחרי הצהריים יעל עמדה והביטה מהחלון.
למטה בחצר נועה שיחקה עם לונה. הכלבה טלטלה בעדינות את הילדה. והיא צחקה.
באותו יום הבת לימדה אותה לא לפחד.
לא לפחד מטוב לב.
לא לפחד להושיט יד למי שזקוק.
ובחצר צלצלה צחוק.
ונביחה של כלבה גדולה וטובה, שסוף־סוף מצאה בית.
