Author: Hazel Tang
מיכל שמעה לראשונה את היללת הכלב בשבת, כשחזרה ממשמרת לילה. יללה ארוכה, עצובה – שערה סמרה על עורה. עצרה את המכונית ליד הבית, הציתה אוזניה.
גידי חזר מהציד כועס כמו צרעה בצנצנת. זרק את המגפיים בכניסה – אחד ימינה, אחד שמאלה. העיף את הג’קט על הקולב, החטיא, אפילו לא התכופף להרים.
תשמע, איציק, מה שקרה – שכנה רחל צעקה מהמטבח: “איציק, אתה רוצה תה?” היא באה אליו כל הזמן – מביאה קציצות, מרק. אמרה: “אתה לבד לגמרי, צריך לאכול”
הלכתי לצעירה. ואחרי ארבעה חודשים התחלתי להתגעגע לבורשט, לקציצות ולניקיון. אבל האישה לא נתנה לי לחזור. וידוי של מאיר, בן ארבעים ושלוש. “
— נו, — אמרה החמות מהפתח, בלי להגיד שלום, בלי לחלוץ נעליים, — איזה זבל יש לך במסדרון? אנשים גרים, ואצלם — כמו הומלסים! נועה לא ענתה. היא עמדה ליד חלון
לפעמים החיים זורקים סיפור כזה, שאחר כך אתה חושב – לא יכול להיות שזה באמת קרה. אבל זה באמת קרה. בחצר של בניין בן תשע קומות ברחוב הרצל הופיע כלב.
אז ככה, כשהחתן שלי גרר הביתה כלב מרופט מהצד של הכביש, החמות כמעט התעלפה מזעם. אבל תוך חודש, דווקא הכלב המשוטט הזה הציל את המשפחה מלאבד חצי מהגינה, כשהוא
היום סגרתי את המנעול ונשמתי לרווחה. סוף סוף. יומיים חופש לפניי, בלי תורים, בלי שקילות של סחורה, בלי פריקות והעמסות. “נועה, את עובדת מחר?”
הוא היה חמישים-חמישים עד שחסכתי לדירה שלי. פתאום רצה להתחתן ולעשות רכוש משותף. שירה, בת 42. “רשמית לא אתחתן. כבר הייתי במערכת כזאת ונשארתי בלי שקל.”
בערב השנה החדשה, במיוחד רוצים להאמין בניסים. הנה סיפור עם סוף מיסטי שקרה מזמן, ועדיין זוכרים אותו בהרהור. בדירת סטודיו שגר בה יוסף לוי, הריח של אטריות









