נורית ראתה אותו בשבע וחצי בבוקר.
גלעד עמד ליד המעלית והחזיק חתול. הוא לחץ אותו לחזה בשתי ידיו. החתול היה אפור, מקריח בצד אחד, וריח של מרתף עלה ממנו כזה שנורית נסוגה צעד לאחור.
– אלוהים, – אמרה. – מה זה עכשיו.
גלעד לא ענה. הוא כמעט לא דיבר עם שכנים בכלל. לחץ על כפתור המעלית והביט בלוח המספרים.
– איפה חפרת אותו, – לא שאלה, קבעה. – הוא כולו מלוכלך. אתה לוקח אותו הביתה?
– חיפשתי אותו חמישה חודשים.
המעלית נפתחה. גלעד נכנס. לחץ על קומה רביעית.
נורית נשארה בכניסה והסתכלה איך הדלתות נסגרות. אבל הפנים של גלעד היו מאוד שמחות. הוא לא הסיר את עיניו מהחתול, ותיקן קלות את כפותיו כשזה זז.
אחר כך סיפרה לשכנה מקומה חמישית שהוא נראה מוזר.
אבל למה – היא גילתה אחר כך.
המודעות הופיעו בספטמבר. קטנות, מודפסות על נייר רגיל, עם תמונה. בתמונה היה חתול. אפור, מפוספס, שפם בצד אחד קצר יותר מהצד השני. מתחת לתמונה נכתב בקצרה “אבד” ומספר טלפון.
גלעד הדביק אותן בעצמו. מוקדם בבוקר, לפני העבודה, יצא עם גליל סלוטייפ וערימת דפים. סובב סביב עמודים, לוחות מודעות, קירות ליד המכולת. האצבעות קפאו, הסלוטייפ לא נדבק טוב בקור, היה צריך ללחוץ יותר מהרגיל.
ששון נעלם בסוף אוגוסט. פשוט לא חזר בערב. חלון במטבח היה פתוח.
בבית ליד הרדיאטור עמדה קערה. גלעד לא הסיר אותה.
טלפונים היו בשבועיים הראשונים.
אנשים דיווחו על חתולים אפורים. על חתולים מפוספסים. על חתול אדמוני אחד, שגם אותו איכשהו החליטו להציע. גלעד נסע לכל שיחה. הסתכל, הניד ראש, הודה. נסע חזרה.
בשבוע השלישי התקשרה אישה מרחוב הבנאים, אמרה שראתה דומה ליד המוסכים. גלעד נסע בערב, אחרי העבודה, כבר בחושך. הלך בין המוסכים עם פנס של הטלפון, האיר מתחת לדלתות, קרא. אף אחד לא יצא. רק חתול זר, שחור, הביט בו מתחת לשער ונכנס חזרה אל החשיכה.
באוקטובר הוא התחיל מחברת.
רשם כתובות שנסע אליהן. שמות של אנשים שהתקשרו. תאריכים. לפעמים הערות קצרות – “אפור אבל צעיר יותר”, “לא הגוון הנכון”, “הבעלים נמצאו”. הדפים הלכו והתרבו. גלעד דפדף במחברת לפעמים בערבים, לא קרא, רק דפדף.
עמית בעבודה, יובל, שאל פעם למה הוא כזה.
– איזה, – אמר גלעד.
– ככה בדיוק, – אמר יובל ולא שאל יותר.
נובמבר היה לח, החשיך מוקדם.
גלעד הרחיב את אזורי החיפוש. הסתובב בחצרות רחוקות יותר, רחוקות עוד יותר. נכנס לכניסות זרות, הביט על אדני חלונות, מתחת למדרגות. לפעמים שאל אנשים בחצר. רובם הנידו ראש ולא עצרו. זקנה אחת ליד כניסה שלישית אמרה שראתה דומה ליד תא שנאי בספטמבר, אבל לא זוכרת בדיוק.
גלעד הודה. הלך עד תא השנאי. עמד. איש, כמובן.
נורית תפסה אותו פעם בכניסה ואמרה שדי כבר, עברו חמישה חודשים, צריך לקחת אחר. היא דיברה בלי כוונה רעה.
– אחר לא צריך, – אמר גלעד.
– נו וחבל, – אמרה.
הוא הנהן והלך לכיוון המדרגות. נורית הביטה אחריו וחשבה שאנשים – מכניסים את עצמם לדיכאון בגלל איזה חתולים.
בדצמבר הטלפונים כמעט פסקו.
המודעות נרטבו, הצהיבו, בחלקן התקלפו. גלעד הדביק מחדש. הדפיס חדשות, יצא בבוקר עם גליל סלוטייפ. הוא למד להחזיק את הגליל מתחת לבית השחי ולשחרר ביד אחת, בזמן שהיד השנייה לוחצת על הדף.
ביום השלישי של ינואר הוא שמע קול.
חלש. בקושי. איפשהו מאחורי דלת המרתף, זו מתחת לכניסה הראשונה. גלעד עצר. הקשיב. הקול לא חזר.
הוא עמד דקה. אחר כך הלך לקחת מפתח מרכז הבית.
מרכז הבית, שמשון, חיפש את המפתח הרבה זמן, מצא לא נכון, ואז מצא נכון. שאל מה גלעד מחפש במרתף. גלעד אמר. שמשון הביט בו כמו שמביטים באדם שעדיף לא להתנגד לו, ונתן את המפתח.
הדלת נפתחה בקושי, ריח של בטון לח, עץ ישן ועוד משהו. גלעד הדליק פנס וצעד פנימה.
המרתף היה ארוך ונמוך.
גלעד הלך לאט, האיר מתחת לצינורות, מאחורי ארגזים ישנים, לאורך הקיר. קרן הפנס תפסה אופניים חלודים ללא גלגל, ערימת קרשים, מיטת שדה נטושה עם צד שקוע. ריח של רטיבות וסיד. איפשהו טפטף, לעתים רחוקות ובסדר, כמו שעון.
– ששון, – אמר גלעד.
אמר בשקט. לא קרא, אלא יותר בדק, כמו שבודקים חושך לפני שנכנסים אליו.
אף אחד לא ענה.
הוא עבר הלאה, ליד לוח חשמל עם חוטים, ליד רדיאטורים ישנים מוערמים לאורך הקיר. קרן הפנס נעה לאט. גלעד לא מיהר. בחמישה חודשים הוא למד לא למהר במקום שלמהר אין תועלת.
– ששון.
שוב דממה. רק טפטוף איפשהו. רק רחש של צינורות מעל הראש, חמים, מכוסים אבק.
הוא הגיע לקיר הרחוק ועצר. האיר לפינה. שם היו ארגזים, שלושה או ארבעה, מונחים זה על זה, ובינם לבין הקיר היה חלל חשוך, צר כמו חריץ. גלעד התכופף. האיר פנימה.
שתי עיניים החזירו אור.
הוא לא זז. רק הביט. הלב עשה משהו מוזר, לא רועש אבל מורגש, כמו שדילג על פעימה ואז תפס.
– ששון, – אמר. ממש בשקט.
העיניים לא נעלמו. אבל החתול לא יצא. ישב בחריץ בין הארגזים לקיר והביט באור הפנס. גלעד הוריד את הקרן קצת הצידה, כדי לא לסנוור. אחר כך התיישב על הרצפה. ישר על הבטון, בלי לחשוב על בגדים, בלי לחשוב על כלום.
פשוט התיישב. והתחיל לחכות.
הוא לא ידע כמה זמן עבר.
היה קר. הבטון שאב את החום דרך המעיל מהר ובאופן קבוע. גלעד לא זז. החזיק את הפנס בצד, כדי שלא יהיה חשוך לגמרי בחריץ, אבל גם לא בעיניים. לפעמים דיבר בשקט. לא קרא, לא שכנע. פשוט דיבר, כמו שמדברים כשצריך שקול יהיה קרוב.
– קר לך פה, – אמר. – חמישה חודשים. לא חשבתי שאתה כאן.
מהחריץ לא בא שום קול.
– הסתובבתי בכל מקום. נסעתי לבנאים בלילה. שם מוסכים, אתה לא מכיר. מילאתי את כל המחברת.
טפטף איפשהו בחושך. צינורות רחשו.
– בבית קערה עומדת. לא הוצאתי אותה.
הוא שמע רשרוש לפני שראה תנועה. החתול יצא מהחריץ לאט. לא ישר לגלעד, אלא קודם לצד, לאורך הארגזים, ריחרח באוויר, עצר. גלעד לא זז. הביט. החתול היה רזה. צד מקריח, איפשהו פרווה לא צמחה מחדש. בצד אחד של הפרצוף השפם קצר יותר. בצד שמאל.
זה הוא.
החתול עשה עוד צעד. ואז עוד. ואז ניגש לרגל של גלעד ונגח בראשו בברך. פעם אחת. כמו שבדק. ונשאר לעמוד לידו.
גלעד לא הרים מיד את היד. קודם ישב. אחר כך בזהירות, באיטיות, הניח כף יד על ראש החתול. ששון לא זז. רק עצם את העיניים, והיה בזה משהו כל כך פשוט, שגרונו של גלעד נתפס.
הוא לא בכה. פשוט ישב על הבטון הקר של מרתף הבית שלו והחזיק יד על ראשו של חתול שחיפש חמישה חודשים. והחתול עמד לידו ושתק. הוא תמיד היה מעט מילים.
לקום היה קשה יותר מלשבת.
הרגליים נרדמו, וגלעד התרומם לאט, נאחז בארגזים. ששון נסוג צעד, צפה. גלעד התיישר, עמד. הוא קרא פעם שחתולים יכולים להתפרא, לשכוח אנשים אפילו תוך שבועיים. וכאן – חמישה חודשים. אחר כך התכופף שוב, על ברכיו, ולקח את החתול בזרועותיו.
ששון לא התנגד. הוא היה קל, הרבה יותר קל ממה שהיה. גלעד לחץ אותו לחזה והרגיש איך מתחת לכף ידו פועם לב קטן ומהיר.
הם הלכו אל היציאה באותו מסלול. ליד מיטת השדה, ליד האופניים החלודים, ליד לוח החשמל. גלעד החזיק פנס ביד אחת, ביד השנייה לחץ את החתול. ששון לא זז. רק פעם אחת החליף רגליים, מתמקם בנוחות, ושוב השתתק.
ליד הדלת גלעד עצר.
אז דחף את הדלת ויצא.
בחצר היה בוקר. אפור, ינוארי, בלי שמש. שלג ישן, דחוס, עם עקבות שחורים לאורך השביל. גלעד פזל באור.
הוא עמד ליד הדלת והחזיק את ששון.
אז ראתה אותם נורית.
בבית היה חם.
גלעד חלץ נעליים במסדרון, בלי להרפות מהחתול. אחר כך בכל זאת הניח אותו על הרצפה, בזהירות, כמו שמניחים משהו שביר. החתול מיד הוריד את האף לרצפה והלך לאורך הקיר. לאט, עם עצירות. ריחרח את המסד, את הפינה, את רגל השידה. בדק.
גלעד עמד והביט.
ששון הגיע למטבח. עצר ליד הסף, הזיז אוזן. אחר כך נכנס. גלעד נכנס אחריו.
הקערה עמדה ליד הרדיאטור, איפה שעמדה תמיד. ריקה, נקייה, מעט מאובקת בקצה. החתול ניגש אליה, ריחרח. עמד מעליה שנייה. אחר כך התרחק והתיישב ליד הרדיאטור, צמוד עם הצד למתכת החמה.
גלעד פתח מקרר. בפנים היה קצת עוף מבושל. הוא הפריש חתיכה, שם בקערה. הידיים לא מיד צייתו, האצבעות עדיין לא התחממו מהקור.
ששון אכל לאט. לא בתאווה, כמו שאוכלים רעבים, אלא בזהירות. גלעד ישב לידו על הרצפה, גב אל הקיר. הביט.
ששון אחר כך סייר בכל הדירה. בדק כל פינה, כל חדר, כל אדן חלון. אחר כך חזר לסלון, קפץ על הספה והתכרבל במקום שבו תמיד ישן קודם. שמאלה מהכרית, ליד משענת היד.
גלעד לא הסיר ממנו עיניים.
חמישה חודשים חיפש, קפא ליד עמודים, נסע לטלפונים זרים, הלך עם פנס בין מוסכים. וששון ישב במרתף מתחת לכניסה הראשונה. עשרים מטר מהדלת. במה הוא התקיים? כנראה בעכברים. כמה זמן היה מחזיק מעמד, אלמלא במקרה שמע גלעד את ה”מיאו” החלש שלו.
גלעד יכול היה לחשוב על זה הרבה זמן. אבל לא.
הוא כיבה את האור במסדרון, נכנס לסלון והתיישב על הספה ליד החתול. ששון פקח עין, הביט וסגר שוב. מחוץ לחלון החשיך.
כולם היו בבית.
