היום יצאתי לדוג בחורף. אני אוהב דיג קיץ, אבל גם בחורף אני יוצא כמה פעמים, כמו שאני אומר, “להתקרר קצת”. לא תמיד מביא הרבה דגים, אבל מספיק למרק ולחתולים בשכונה.
הבוקר בדקתי שהמים באגם מספיק קרים, אבל לא קפואים – בכל זאת, ישראל. התכוננתי ליציאה. בבוקר לקחתי בשקט את הציוד, הוצאתי מהמקרר כריכים, ויצאתי על קצות האצבעות לחצר. אשתי והילדים עדיין ישנו.
באגם לא היה אף אחד. כנראה שגם הדייגים המסורים מעדיפים לבלות את חופשת החנוכה בבית עם סופגניות, ולא בקור. אבל זה לא הפריע לי. “יישאר לי יותר דגים,” חשבתי והתחלתי לפרוש את החכות.
בערך באותו זמן הבחנתי בתנועה ליד החוף. כלב מדובלל לא קטן יצא בזהירות על החוף והביט ישר אליי. הכל נראה שהוא בילה הרבה זמן ביער: מראה לא מסודר, צלעות שקועות, מבט זהיר.
הכלב התקרב אליי, מכשכש בזנבו מעט, כאילו אומר שאין שום תוקפנות. גם אני הבנתי שכנראה הוא היה פעם ביתי – כלב פראי מזמן היה בורח ולא מנסה להכיר.
הכלב עקב בעניין אחרי הדיג. הוא שמח במיוחד בכל פעם שהוצאתי דג מהמים. הוא קפץ וכישכש בזנב, כאילו חוגג את ההצלחה שלי.
חילקנו את הכריכים שווה בשווה – טוב שאשתי הכינה לי כמות גדולה. לקראת סוף הארוחה הכלב התעודד עד כדי כך שהריח את התרמוס עם התה, אבל את המשקה הזה הוא לא אישר.
מבוכה עלתה כשהתחלתי לארוז הביתה. הכלב לא הראה שום כוונה לעזוב והסתובב ליד האוטו. התלבטתי – לא תכננתי להביא הביתה כלב בוגר.
כשהאוטו התחיל לנסוע, הכלב רץ אחרי, לא על הכביש, אלא בצד, דורך בשלג. בהתחלה הסתכלתי אחורה, אחר כך הבטתי בעגמומיות על הכביש, אבל אחרי כמה דקות לא יכולתי להתאפק והסתכלתי. הכלב, אף על פי שהיה כחוש, לא פיגר. נאנחתי ולחצתי על הבלמים.
בבית חיכתה כל המשפחה: הילדים ואשתי בדיוק סיימו ארוחת בוקר ויצאו לבנות איש שלג. “נו, מה התפוס שלנו היום?” חייכה אשתי. “דגים לא הרבה. אבל הנה דג גדול שנתפס,” צחקתי ופתחתי את הדלת האחורית. הכלב יצא בביישנות והחל לכשכש בזנב…
כעבור כמה שבועות נעלמו כל הספקות אם להשאיר את הכלב. הכלב, שקיבל את השם הייחודי “עמנון” – על שם דג הטילאפיה – כבר התמקם בחצר ואפילו נתן לילדים לרכב עליו. הווטרינר אישר שהוא בריא, רק מורעב. אבל זה דבר שניתן לתקן – על האוכל של הבית…
לקח אישי: לפעמים השלל הכי טוב הוא לא דגים, אלא חבר. למדתי שלב פתוח יכול להביא שמחה גדולה שלא ציפיתי לה.
