היום, כשאני כותבת את זה, אני עדיין לא ממש מעכלת. כל הזמן שאלו אותי: “נועה, מה שלומך ויובל?” – ואני חייכתי ואמרתי “הכל מצוין, מעולה”. שיקרתי, כמובן. עכשיו אני אספר את האמת כמו שהייתה, בלי פילטרים, כי נראה לי שאם לא אוציא את זה – זה יישאר בי כמו אבן.
נפגשנו ביובל של אחותי רותי, היא חגגה חמישים. יובל היה אורח של בעלה – איזה חבר מהעבודה, אפילו לא הבנתי בדיוק מי הוא ולמה הגיע. הוא ישב כזה מכובד, בחולצה מכופתרת, שיער כסף יפה, דיבר בביטחון. בגיל שלי, את יודעת, כבר לא זורקים עלייך עשרים מחמאות ביום, ופה גבר ניגש, מוזג לי יין, שואל על העבודה, צוחק מהבדיחות שלי. הראש שלי הסתובב, מה יש.
התחלנו להתכתב, אחר כך להיפגש. הוא חיזר יפה – מסעדות, פרחים, התקשר כל ערב “מה שלומך, יקירתי”. אני, טיפשה מאוהבת, נמסתי לגמרי. אחרי חודש – תרתי משמע חודש! – הוא אמר “תעברי אליי, מה את סובלת”. באותו זמן גרו אצלי בדירה שלי בתי תמר עם בעלה איתן והנכד אורי, בן ארבע. חשבתי – נו, הדירה שלי, לא בורחת לשום מקום, שיחיו הצעירים בשקט, היום לקנות דירה לילדים זה בכלל מחוץ לתחום. חשבתי שאני עושה מעשה טוב גם לעצמי וגם להם. עברתי.
שלושת החודשים הראשונים – אגדה. באמת. הוא לקח אותי לקולנוע, בישל לפעמים בעצמו, אמר “נועה, מגיע לך הכי טוב”. התפארתי בפני כל החברות, אמרתי – הנה, זכיתי בגיל מבוגר, מצאתי את האדם שלי. עכשיו כשאני נזכרת, אני חושבת – איזו תמימה הייתי. למרות שאולי לא תמימה, פשוט אדם בשנות החמישים לחייו רוצה להאמין שעוד יכול להיות אושר, את מבינה?
ואז משהו כאילו התהפך. לא מיד, לא ביום אחד – זה התגנב לאט לאט, כמו מים שמחלחלים לתוך המרתף. קודם כל היו הדברים הקטנים. אני עובדת כמוכרת בחנות לכלי בית – עומדת על הרגליים כל היום, בערב הגב נוהם, הרגליים נפוחות. אני חוזרת הביתה, ויש ערימת כלים מאתמול והיום, כיריים מלוכלכות, כביסה לא מקופלת. אני אומרת – יובל, אולי אתה לפחות תוכל לשטוף כלים? והוא מסתכל עליי ככה, כאילו ביקשתי ממנו לתרום כליה: “נועה, אני גבר, עבדתי כל היום, היו לי פגישות ומשא ומתן. ואת אישה, התפקיד שלך הוא הבית. ככה אמא שלי חינכה אותי, וככה אני רגיל”.
בהתחלה חשבתי – נו בסדר, גבר מבוגר, הרגלים קבועים, נסתדר. ואז זה התגבר והלך.
הוא התחיל להעיר הערות על כל דבר. המרק לא מלוח מספיק – “את בכלל לא יודעת לבשל, אמא שלך לא לימדה אותך?”. גיהצתי חולצה לא כמו שצריך – “הייתה לי אישה שגיהצה מושלם, ואת לא יודעת כלום”. הוא השווה אותי לאשתו לשעבר כל הזמן, תמיד לא לטובתי: היא ניקתה יותר טוב, בישלה טעים יותר, והגזרה שלה הייתה יותר יפה בגילי. את מדמיינת מה זה לשמוע את זה כל יום?
ואז התחילו המבטים והטון הזה. את יודעת, יש הבדל – כשאדם פשוט לא מרוצה, וכשהוא בכוונה רוצה להשפיל אותך. אצל יובל זה היה השני. הוא יכל להסתכל עליי כשאני אחרי משמרת, עייפה, בחלוק, עומדת ליד הכיריים, ולומר: “איזה מראה, ממש יפה”. או הקלאסיקה – חזרתי מהעבודה בערך בשבע, נופלת על הרגליים, והוא ישב על הספה עם השלט ואמר: “מה, שוב לא הספקת לסדר? עצלנית את, נועה, מטבעך את עצלנית”. וזאת כשהייתי עובדת יום מלא, והוא, דרך אגב, כבר בפנסיה, ישב בבית כל היום, רק לפעמים ניהל איזו “ייעוץ” בטלפון.
הכי משפיל היה – הכלים. זה הפך לעינוי אישי שלי. הוא במכוון, אני בטוחה, במכוון השאיר אחריו את כל הכלים המלוכלכים – צלחות, סירים, כפיות בכיור, כאילו בהפגנתיות: הנה, תראי, אני אפילו לא חושב לגעת בזה. ואם לא הספקתי לשטוף מיד – התחיל מונולוג על איזו מרושלת אני, שלעקרות בית נורמליות אין כזה בלגן, ושהוא מתבייש אם מישהו ייכנס במקרה ויראה כזו לול של חזירים.
כסף הוא אף פעם לא נתן לי, למרות שעברתי אליו עם מזוודה אחת בפועל. קניתי מצרכים בעצמי, מהמשכורת שלי כמוכרת – ומשכורת שם, את יודעת, לא אולימפית. בינתיים הוא יכל לקנות לעצמו טלפון חדש או לנסוע עם חברים לדוג בלי למצמץ. ואם אמרתי שאין לי מספיק למצרכים החודש – שמעתי משהו כמו “נו, מה ציפית? לא חתמתי על לפרנס אותך, תחיי לפי היכולת”.
היו גם מילים שעדיין מסתובבות לי בראש כשאני נזכרת. פעם אחת ביקשתי עזרה לסחוב שקיות כבדות מהרכב לדירה – קומה חמישית, מעלית לא עבדה. הוא אמר: “כואב לי הגב, אני לא סבל, את בעצמך המצאת לקנות שקיות כאלה”. והגב שלו, מה שיפה, עבד מצוין כשהוא הלך לדוג עם ציוד כבד.
הכי מוזר – הוא ידע להיות מקסים מול אנשים. באנו לבקר אצל חברים שלו – הוא כזה ג’נטלמן, נותן יד, מחמיא: “נועה שלי”, “ידי זהב”, כל זה. וברגע שהדלת נסגרה – שוב הפנים הקפואות והמזלזלות. ואת מבינה שאף אחד לא יאמין לך אם תספרי, כי כולם רואים רק את המסכה הזאת.
התחלתי להאשים את עצמי. חשבתי – אולי אני באמת עקרת בית גרועה, אולי אני באמת לא מתאמצת מספיק, כשהוא מגיב ככה. זה מה שהכי מפחיד אותי כשאני נזכרת – כמה מהר התחלתי להאמין למה שהאדם שלידי אומר, אפילו שזה נשמע הזוי ולא הוגן. כאילו טיפה אחר טיפה הוא קרע את הביטחון העצמי שלי, ואני לא שמתי לב שנשארתי בלעדיו בכלל.
היה מקרה – חליתי, חום של שלושים ושמונה מעלות, שכובה על המיטה. והוא הסתובב בדירה ואמר: “נו, עכשיו מי יבשל, מי ינקה, נוח לך להיות חולה, כמובן”. שכבתי וחשבתי – אלוהים, האם זה נורמלי שאדם מדבר ככה אלייך כשאת חולה?
הבת שלי, תמר, הרגישה שמשהו לא בסדר. התקשרה: “אמא, את נראית עצובה בזמן האחרון, הכל בסדר אצלך?” ואני התבדחתי – הכל רגיל, סתם עייפה מהעבודה. היה לי בושה להודות. חשבתי – אני בת חמישים וחמש, אישה בוגרת, ונפלתי לאותה סיפור כמו נערה בת שמונה עשרה. מי יודה בזה?
מה שסופית שבר אותי – היה ערב רגיל, חזרתי מהעבודה, הרגליים נוהמות, הראש מתפקע. נכנסתי למטבח – שם נשארו מהבוקר מחבת עם שומן, כוסות, פירורי לחם על כל השולחן, ויובל יושב בסלון, צופה בטלוויזיה. בשקט, בלי שערורייה, פשוט אמרתי: “יובל, אולי אתה בעצמך תוכל לשטוף פעם אחריך? הרגע חזרתי מהעבודה, תן לי חמש דקות לנוח”. והוא קם, נכנס למטבח, מסתכל על המחבת, אחר כך עליי, ואומר – בשלווה, אפילו עם חיוך: “נועה, בשביל זה את גרה פה. לבשל, לנקות, לשרת את הבית. אם זה לא מתאים לך – הדלת פתוחה, אף אחד לא מחזיק אותך בכוח”.
וברגע הזה, משהו בתוכי נשבר. לא דמעות, לא היסטריה – פשוט בהירות קרה. הבנתי: הנה, הכל נאמר במילים מפורשות. אני פה לא כאישה אהובה, לא כבת זוג – פה כמשרתת שאפשר להשפיל מתי שרוצים, והיא עוד תרגיש אשמה.
לא התחלתי להוכיח, להתווכח, לדרוש התנצלויות. בשקט ניגשתי לחדר, הוצאתי את המזוודה – אותה אחת שהבאתי לפני שנה וחצי – והתחלתי לארוז. בהתחלה הוא לא האמין, חשב שאני עושה סצנה כמו תמיד, ותוך שעה אני אירגע. כשהוא ראה שאני רצינית, התחיל לחמוק – “נו, סליחה, לא התבטאתי נכון, בואי נדבר”. אבל אני כבר החלטתי. יותר מדי הצטבר, יותר מדי נאמר, שרק ערב אחד יכסה על הכל.
התקשרתי לתמר, אמרתי – אני באה הביתה, אספר הכל, אל תפחדי. היא, כמובן, הופתעה, אבל לא שאלה מיליון שאלות מיד, פשוט אמרה: “אמא, תגיעי, נסתדר”. החתן איתן אפילו עזר לי להכניס את הדברים, לא אמר מילת ביקורת, להפך, הכין תה ואמר: “נועה, את פה בבית, וזהו”.
עכשיו, כשעבר זמן, אני חושבת על השנה וחצי האלה כמו על איזה חלום מוזר, שממנו לקח לי הרבה זמן לצאת. הכי כואב – לא שהוא היה כזה אדם. אנשים שונים, הכל קורה. הכי כואב – שכל כך הרבה זמן הרשיתי לעצמי להאמין שמגיע לי יחס כזה. שאני, אישה בוגרת, עצמאית, פתאום התמוססתי בתוך דעה של מישהו אחר עליי עד ששכחתי – שיש לי דירה משלי, חיים משלי, ראש משלי על הכתפיים.
אם פתאום מישהו יגיד לך שאהבה זה כשמעריכים אותך רק בגלל שאת מבשלת ומנקה, והמילים “תודה” ו”בבקשה” בכלל לא נמצאות באוצר המילים של האדם – ברחי. ברחי, גם אם את בת חמישים וחמש, גם אם נראה לך שמאוחר להתחיל מחדש. אף פעם לא מאוחר לחזור לעצמך.
זאת הווידוי שלי. לא הסיפור הכי שמח, אבל לפחות אמיתי. ואת יודעת מה הכי חשוב? אני לא חדלתי לאהוב את האהבה עצמה. אני פשוט יודעת עכשיו בדיוק איך היא לא צריכה להיות.
