יוליה מעולם לא העלתה בדעתה שאפשר לחטוף אישה באמצע הרחוב, לאור יום, ממש ליד תחנת רכבת.
עד שזה קרה לה.
הכול התרחש בתוך שניות. ידיים חזקות אחזו בה, הדלת האחורית של ג’יפ שחור נפתחה, ולפני שהספיקה לצעוק, מצאה את עצמה על המושב האחורי.
אבל הסיפור התחיל כמה דקות קודם.
יוליה הייתה בת שלושים ושתיים, אם יחידנית לילדה בת ארבע בשם אירה. היא עבדה בבית הבראה מחוץ לעיר, ונסעה לשם מדי יום ברכבת פרוורית.
המשכורת הספיקה למחיה, ושעות העבודה אפשרו לה להספיק לאסוף את בתה מהגן. זה היה הדבר החשוב ביותר.
בחורף הדרך לתחנה הפכה לסיוט קטן. החושך ירד מוקדם, הרוח חדרה דרך המגפיים הישנים, וליד המוסכים הנטושים כמעט לא הסתובבו אנשים.
באותו ערב נותרו שבע דקות עד לרכבת.
יוליה מיהרה בשביל הקפוא, כשג’יפ שחור וגדול עצר לצדה.
החלון ירד.
גבר בעל זקן עבות חייך אליה מתוך הרכב.
״נו, יפהפייה, רוצה לצאת איתי לסיבוב?״
יוליה עצרה לרגע.
יפהפייה?
היא כמעט צחקה. המעיל שלבשה היה מתנה משכנה, מתחתיו הסתתר סוודר ישן, והמגפיים שלה כבר מזמן איבדו את צורתם.
״תפתח את העיניים! איזו יפהפייה אתה רואה כאן?״ השיבה והמשיכה ללכת.
הג’יפ התקדם, עקף אותה ונעצר שוב.
הפעם יצא ממנו גבר אחר. גבוה, רחב כתפיים, בעל פנים רציניות.
לפני שהבינה מה הוא עושה, הרים אותה והכניס אותה למכונית.
הדלת נטרקה.
״מצאת חן בעיניי,״ הודיע המזוקן בחיוך שבע רצון. ״אז הערב את אוכלת איתי במסעדה.״
ריח האלכוהול הבהיר ליוליה עם מי יש לה עסק.
היא פרצה בבכי.
״בבקשה, תשחררו אותי! הבת שלי מחכה לי בגן! אני בת שלושים ושתיים, אין בי שום דבר מיוחד. אני אפילו לא יודעת איך להתנהג במסעדות כאלה. תראו את הבגדים שלי!״
הנהג הביט בה דרך המראה. אחר כך התקרב למזוקן ולחש לו משהו.
האיש נענע בראשו.
״די לבכות. אני כבר כמה זמן רואה אותך יוצאת מבית ההבראה. את מזכירה לי את אמא שלי. היא תמיד חלמה שגבר ייקח אותה למסעדה טובה, אבל אף אחד לא עשה את זה. רוצה שאקנה לך שמלה?״
״אני רוצה את הבת שלי.״
״בת כמה היא?״
״ארבע.״
״ואיפה בעלך?״
״עזב אותנו.״
פניו של המזוקן השתנו.
״גם אבא שלי עזב. מצא אישה אחרת?״
יוליה מחתה את לחייה.
״הלוואי שזה היה כל כך פשוט. אמא שלו שכנעה אותו שהבת שלנו לא אמיתית.״
״מה זאת אומרת?״
״עברנו טיפולי הפריה חוץ־גופית. הוא הסכים בהתחלה. אבל אחר כך אמא שלו התחילה לספר שלילדים שנולדים ככה אין נשמה. הוא האמין לה.״
גם עכשיו מצאה את עצמה מגינה על בעלה לשעבר.
״הוא לא אדם רע. הוא פשוט מקשיב יותר מדי לאמא שלו.״
המזוקן שתק.
״ילדה לא אמיתית, את אומרת? מעניין מאוד. טוב, ניסע לראות אותה. וובה, סע לגן הילדים!״
יוליה נצמדה למושב.
היא פחדה להתנגד. הנהג, וובה, לפחות נראה כאילו הוא מבין את מצוקתה.
כשהשלושה נכנסו לגן, השתררה דממה.
הגננת הפסיקה לדבר. ההורים שהלבישו את ילדיהם במעילי חורף הסתובבו להביט בחבורה המוזרה.
ואז אירוצ’קה הקטנה רצה אל אמה.
היא בחנה את הגבר המזוקן ושאלה:
״אתה סבא של חג המולד?״
לפני שהספיק להשיב, הוסיפה:
״ואולי ראית את אבא שלי?״
לבה של יוליה התכווץ.
אירה שאלה כמעט כל אדם זר אם ראה את אבא שלה. גם אחרי כל הזמן שעבר, היא עדיין חיכתה לו.
במכונית הילדה התעניינה בהגה והודיעה בחשיבות שגם היא יודעת לנהוג.
המזוקן פרץ בצחוק.
״איזו ילדה נהדרת! ומישהו עוד מעז לקרוא לה לא אמיתית? תגידי, קטנטונת, את אוהבת גלידה?״
״מאוד!״
וכך מצאה את עצמה יוליה יושבת בבית קפה עם שני גברים זרים ובתה, שאכלה גלידה כאילו זה היום המאושר בחייה.
משם המשיכו לסופרמרקט.
המזוקן מילא עגלה במאכלים יקרים: גבינות מיוחדות, דגים מלוחים ופירות מיובאים.
יוליה הסתכלה על המוצרים וחשבה שבאותו סכום הייתה יכולה לקנות אוכל לשבועיים.
בדרך לקופה הבחינה שוובה הוסיף לעגלה לחם, חלב וגבינה רגילה. הוא הכניס גם כמה מעדני גבינה לילדה.
היא לא אמרה דבר.
כשהגיעו לביתה הקטן, המזוקן ביקש להיכנס לשתות תה.
יוליה הדליקה את תנור העצים. הוא הביט סביבה בתדהמה.
״רגע… אתם באמת משתמשים בשירותים שנמצאים בחצר?״
״באמת,״ השיבה.
״ואני עוד חשבתי שהייתה לי ילדות קשה.״
הוא כבר התפכח מעט, אבל יוליה עדיין חיכתה בקוצר רוח שילך.
כשסוף סוף נסגרה הדלת מאחורי האורחים, החלו ידיה לרעוד.
היא התיישבה ליד השולחן ופרצה בבכי.
אירה נבהלה.
״אמא, למה את בוכה?״
יוליה ניסתה לחייך, אבל הדמעות לא פסקו.
היא לא בכתה כך מאז היום שבו בעלה ארז את חפציו וחזר לגור אצל אמו.
היא הייתה אז בהיריון מתקדם.
הבית נקנה זמן קצר קודם לכן, והם חלמו לגדל בו את ילדתם.
אבל לפני שעזב, בעלה אמר משפט שנחרת בזיכרונה:
״הילדה אולי לא באמת שלי, אבל לפחות אשאיר לכן את הבית.״
מאז יוליה למדה להסתדר לבד.
למחרת, כשיצאה מבית ההבראה, ראתה שוב את הג’יפ השחור.
לבה החסיר פעימה.
אולם הפעם ישב בתוכו רק וובה.
״תיכנסי. אסיע אותך לעיר.״
יוליה שילבה את ידיה.
״למה? גם אני מזכירה לך את אמא שלך?״
הוא הסמיק.
״מה פתאום? אני נוסע ממילא לאותו כיוון.״
היא היססה, ואז נכנסה.
״ואיפה החבר שלך?״
״ישן. קוראים לו ויטלי. אל תכעסי עליו יותר מדי. אתמול היה יום ההולדת של אמא שלו. כלומר, היה אמור להיות. היא כבר נפטרה. בדרך כלל הוא בכלל לא שותה.״
יוליה הביטה בחלון.
לראשונה הבינה מדוע הגבר המוזר התנהג כך.
הם נסעו זמן מה בשתיקה.
ואז וובה שאל:
״תגידי, הילדה באמת נולדה מהפריה חוץ־גופית?״
״באמת.״
״וואו. אנשים יודעים לעשות דברים מדהימים היום.״
יוליה חייכה.
״ולך יש ילדים?״
״לי? השתגעת? יש לי שלושה אחים קטנים. הספיק לי לטפל בהם. אני דווקא נהנה מהשקט שלי.״
היא הנהנה.
כשהגיעו לגן, אירה ראתה את המכונית וזינקה מרוב שמחה.
״אמא! אנחנו נוסעים שוב לאכול גלידה?״
״לא, מתוקה.״
יוליה ידעה שאין לה כסף לבילוי כזה.
אבל וובה משך בכתפיו.
״למה לא? בואו ניסע.״
״אני לא יכולה להרשות לעצמי.״
״אז אני מזמין.״
בדרך חזרה אירה נרדמה.
יוליה התלבטה כיצד להוציא אותה מהג’יפ בלי להעיר אותה, אבל וובה כבר פתח את הדלת.
הוא הרים את הילדה בזהירות ונשא אותה עד הבית.
״כמה שהיא קלה,״ מלמל. ״ודווקא נראית לי ילדה אמיתית לגמרי.״
יוליה הסתכלה עליו.
משהו בדרך שבה החזיק את אירה גרם לה לחייך.
בימים הבאים לא ראתה אותו.
ואז, ערב אחד, שוב המתין הג’יפ ליד בית ההבראה.
הפעם ויטלי עצמו יצא ממושב הנוסע.
״קוראים לי ויטלי,״ אמר. ״אני חייב לך התנצלות. באותו יום התנהגתי כמו אידיוט. הייתי שיכור. אני רוצה להזמין אותך למסעדה כמו שצריך. ביום שנוח לך. בלי הפתעות.״
יוליה עמדה לסרב.
אבל לפתע חשבה על השמלה ששכבה שנים בארון, על הערבים שבהם כל עולמה הסתכם בהסקת הבית ובהכנת ארוחת ערב.
מתי בפעם האחרונה יצאה למסעדה?
״אולי,״ אמרה. ״אבל אין לי מי שישמור על אירה.״
וובה, שעמד ליד המכונית, התערב.
״אני יכול לשמור עליה.״
יוליה לא אהבה את הרעיון להשאיר את בתה לבדה עם גבר שהכירה רק לאחרונה.
בסופו של דבר סיכמו שאירה תבלה בחדר משחקים לילדים, ווובה יישאר איתה שם.
הארוחה במסעדה הייתה נעימה יותר מכפי שציפתה.
ויטלי דיבר הרבה, בעיקר על עצמו, אבל ידע גם להצחיק.
יוליה הרגישה מוזר בשמלה היפה שלה.
איש לא ביקש ממנה באותו ערב להכין אוכל או להוסיף עצים לתנור.
לכמה שעות היא יכלה פשוט להיות אישה.
כשוויטלי הזמין אותה לתערוכה בשבוע הבא, הסכימה.
גם אירה חזרה מחדר המשחקים מאושרת.
היא סיפרה בהתלהבות על כל מה שעשתה עם וובה.
כעבור כמה ימים הגיע וובה עם שקיות של מצרכים.
״מה זה?״ שאלה יוליה.
״מוויטלי לבוביץ’.״
השקיות החלו להגיע בקביעות, בערך כל שלושה ימים.
יוליה הרגישה אי־נוחות. היא עבדה והרוויחה מספיק כדי להאכיל את בתה. אמנם חיה בצניעות, אבל לא הייתה רגילה לקבל מתנות כאלה.
ובכל זאת, לא ידעה איך לסרב בלי לפגוע בוויטלי.
בינתיים הוא המשיך להזמין אותה למסעדות ולהופעות. פגישותיהם לא היו תכופות, משום שהיה עסוק בעבודתו.
וובה הפך כמעט מאליו למי שדואג לאירה בזמן אותן פגישות.
הילדה אהבה אותו.
ויוליה התרגלָה לנוכחותו יותר מכפי שהעזה להודות.
יום אחד, בזמן שהמתינו לאירה, וובה אמר:
״נראה לי שוויטלי ממש התאהב בך.״
יוליה הסתובבה אליו.
״באמת?״
״הוא אפילו חושב להציע לך נישואים.״
היא נדהמה.
״נישואים? הוא בקושי החזיק לי את היד!״
וובה היסס.
״יש רק עניין אחד. הילדה קצת מפחידה אותו. את יודעת, היא לא שלו.״
המילים פגעו ביוליה יותר משציפתה.
שוב ילדה שלא נחשבת שייכת.
״מי בכלל אמר שאני רוצה להתחתן איתו?״
וובה הרים את ראשו.
״את לא רוצה? הוא עשיר. לא יחסר לך דבר.״
״אני לא מחפשת גבר עשיר.״
״אז איזה גבר את מחפשת?״
יוליה חשבה על בעלה לשעבר.
על כל הפעמים שבהן שתק כשאמו העליבה אותה.
״אני בעצמי לא יודעת,״ הודתה.
וובה הביט בה במשך רגע ארוך.
ואז עשה משהו שלא ציפתה לו.
הוא התקרב, אחז בה ונישק אותה.
יוליה נרתעה.
הכול קרה מהר מדי.
וובה שחרר אותה מיד. פניו האדימו.
״סליחה. אני… לא יודע מה נכנס בי. סליחה.״
הוא הסתובב והלך.
יוליה נותרה עומדת במקומה.
היא נגעה בשפתיה.
מה בדיוק קרה עכשיו?
היא אפילו לא הספיקה להבין אם הנשיקה מצאה חן בעיניה.
אבל בלילה, כששכבה במיטה, חזרה שוב ושוב לאותו רגע.
למחרת אירה חלתה.
החום שלה טיפס, והיא שכבה במיטה עם לחיים אדומות.
יוליה נאלצה לקחת חופשת מחלה מהעבודה. בבית ההבראה לא אהבו היעדרויות פתאומיות, אבל בתה הייתה חשובה יותר.
באותו ערב הייתה אמורה ללכת עם ויטלי לתיאטרון.
כשהודיעה לו שלא תוכל להגיע, התאכזב.
״אבל כבר קניתי כרטיסים יקרים. אולי וובה יוכל להישאר איתה?״
״היא חולה. הוא עלול להידבק.״
״בחייך, הוא בחור חזק. לא יקרה לו כלום. את בעצמך כל כך רצית לראות את ההצגה הזאת.״
יוליה התלבטה.
עד הערב החום של אירה ירד מעט. הילדה נראתה טוב יותר, ויוליה הרגישה לא נעים לבטל.
היא הסכימה.
וובה הגיע לפני שיצאו.
הוא כמעט לא הביט בה.
יוליה לבשה שמלה חדשה, מעט פתוחה יותר ממה שהייתה רגילה. כשהבחינה במבטו החטוף, הרגישה פתאום נבוכה.
היא יצאה לתיאטרון, אבל מחשבותיה נשארו בבית.
במשך ההצגה בדקה שוב ושוב את הטלפון.
אחרי ההפסקה ויטלי סיפר בהתלהבות על אתר סקי בהרי הקרפטים.
״חשבתי שנוכל לנסוע לשם יחד. את תאהבי את המקום.״
יוליה הנידה בראשה.
״ויטלי, אתה כבר קונה לי כרטיסים ומזמין אותי למסעדות. אני לא מוכנה שתשלם גם על חופשה כזאת. אתה עוזר לי מספיק עם כל המצרכים.״
הוא קימט את מצחו.
״איזה מצרכים?״
״השקיות שוובה מביא לי.״
ויטלי הסתכל עליה בתמיהה.
״אני לא שולח שום שקיות.״
יוליה קפאה.
״מה?״
״כנראה וובה קונה לך בעצמו. הוא תמיד היה כזה. רוצה לעזור לכולם.״
משהו בלבה של יוליה החסיר פעימה.
פתאום נזכרה בלחם ובמעדני הגבינה שוובה הכניס לעגלה באותו ערב ראשון.
בגלידה שקנה לאירה.
בדרך שבה נשא אותה כשהייתה ישנה.
בשקיות שהופיעו ליד דלתה.
ובנשיקה שממנה ברח מבוהל.
ויטלי המשיך לדבר.
״ובקשר לחופשה, אל תסרבי. אמא שלי אהבה כל כך את ההרים. היא תמיד רצתה שמישהו ייקח אותה לחופשה יפה.״
יוליה הביטה בו.
לראשונה ראתה את הגבר היושב מולה כפי שהיה באמת.
אדם שאיבד את אמו מוקדם מדי, ועכשיו ניסה להגשים עבורה חלומות שכבר לא היה אפשר להגשים.
היא הניחה את ידיה על ידיו.
״ויטלי, אני בטוחה שאמא שלך הייתה גאה בך. היא הייתה רואה כמה אתה משתדל לעשות טוב.״
עיניו התמלאו ציפייה.
״אז תבואי איתי?״
יוליה נשמה עמוק.
״אני חושבת שאתה צריך למצוא אישה שתאהב אותך באמת. אישה שתרצה לבנות איתך חיים.״
״ואת לא רוצה?״
״אני מודה לך על כל מה שעשית בשבילי. אבל אני תמיד אשאר אותה יוליה, גם אם תקנה לי מאה שמלות. ואני חושבת…״
היא השתתקה לרגע.
״אני חושבת שהתאהבתי במישהו אחר.״
ויטלי משך את ידיו.
פניו השתנו.
״מישהו אחר?״
היא הנהנה.
הוא השפיל את מבטו. לרגע נדמה היה שהוא עומד להתפרץ, אבל במקום זאת מחה דמעה.
״אני באמת לא מבין נשים,״ מלמל. ״אני מנסה לעשות הכול כמו שצריך, ובסוף…״
יוליה לא מצאה מילים שישנו את מה שהרגיש.
ויטלי הסיע אותה הביתה.
בדרך כמעט לא דיברו.
כשהגיעו, אמר:
״אני חוזר לבד. שוובה יסתדר איך שהוא רוצה.״
יוליה הבינה שהוא כבר ניחש.
היא יצאה מהמכונית ונכנסה הביתה.
בחדר היה חמים.
תנור העצים הפיץ חום נעים, ועל השולחן עמדה כוס תה שלא נשתתה עד הסוף.
אירה ישנה במיטתה, חיבקה את הדובון שוובה קנה לה.
יוליה נגעה במצחה. החום ירד.
אחר כך הסתובבה לעבר הכורסה.
וובה נרדם שם, כשראשו נשען על המשענת. ידיו הגדולות היו מונחות על ברכיו.
היא עמדה מולו במשך כמה שניות.
הגבר הזה טען שאינו רוצה ילדים.
ובכל זאת, כשבתה הייתה זקוקה למישהו, הוא תמיד הגיע.
הוא מעולם לא שאל מה יקבל בתמורה.
יוליה התקרבה על קצות האצבעות.
התכופפה אליו ונישקה אותו בעדינות על שפתיו.
וובה פקח את עיניו.
תחילה נראה מבולבל.
״יוליה? מה…״
היא חייכה.
״אתמול ברחת מהר מדי.״
הוא התיישר בכורסה.
״חשבתי שפגעתי בך.״
״הבהלת אותי. לא ציפיתי שתנשק אותי.״
״אז למה את…״
״כי הספקתי לחשוב מאז.״
וובה הביט בה כאילו חשש שכל תנועה תגרום לה להתרחק שוב.
״ומה החלטת?״ שאל בקול צרוד.
יוליה לקחה את ידו.
״שאני רוצה לנשק אותך שוב.״
הפעם הוא חייך.
היא התכופפה אליו ונישקה אותו.
וובה כרך את זרועותיו סביבה בזהירות, כאילו עדיין לא האמין שזה באמת קורה.
בחדר הסמוך אירה התהפכה מתוך שינה וחיבקה חזק יותר את הדובון שלה.
יוליה נשענה על כתפו של וובה.
״אתה יודע,״ לחשה, ״פעם אמרת שאתה לא רוצה ילדים.״
הוא הביט לעבר דלת החדר של אירה.
״נכון.״
״ואתה עדיין חושב ככה?״
וובה שתק לרגע.
ואז חייך.
״כנראה שעוד לא הכרתי אז את הילדה הנכונה.״
יוליה צחקה בשקט, והוא משך אותה אליו לנשיקה נוספת.
