ליובה מעולם לא הזמינה מונית. אפילו כשמיהרה או כשבחוץ שרר קור מקפיא, היא הייתה יוצאת לשולי הכביש, מרימה את ידה ומחכה.
במשך עשרים שנה התגבשה אצלה אמונה מוזרה: המכונית הנכונה תמיד תעצור. ומאחורי ההגה יישב בדיוק האדם שזקוק באותו יום למישהו שיוכל לדבר איתו.
היא כבר מזמן הבחינה שבעלי מכוניות ישנות עוצרים לטרמפיסטים לעיתים קרובות יותר מנהגי מכוניות יוקרה. נשים עוצרות יותר מגברים, ונהגי משאיות כמעט תמיד ממשיכים בדרכם.
אבל באותו יום בנובמבר עצרה לידה דווקא משאית גדולה.
זו הייתה וולוו ישנה עם נגרר שחוק. תא הנהג היה נקי להפליא. על השמשה הקדמית התנופף דגלון קטן של אוקראינה, ולצידו הייתה תמונה של ילד מחייך, כבן שבע.
ליובה טיפסה למושב הנוסע.
— לאן את צריכה להגיע? — שאל הנהג.
— לבית העלמין.
האיש הנהן והחל בנסיעה.
מעבר לחלונות השתרעו שדות מחוז לבוב. השלג הראשון כבר כיסה את שולי הכביש, וליד תחנת אוטובוס עמד קיוסק בודד עם שלט דהוי שעליו נכתב “קפה”.
במשך זמן מה נסעו בשתיקה.
לבסוף שאל הנהג בזהירות:
— את נוסעת לבקר את בעלך?
— את הבת שלי.
הוא הידק את אחיזתו בהגה.
— לפני כמה זמן היא נפטרה?
— לפני שמונה עשרה שנה.
האיש לא שאל דבר נוסף. אבל לאחר כמה קילומטרים החל לדבר בעצמו.
— גם אני איבדתי ילד. בן. הוא היה רק בן שמונה.
ליובה הפנתה אליו את ראשה.
— איך קראו לו?
— מישה. כולנו קראנו לו מישקה.
הנהג הביט בתמונה.
— הוא אהב משאיות. כל הזמן ביקש להצטרף אליי לנסיעה. הבטחתי לו: כשתסיים כיתה א’, אקח אותך איתי. בכל שבוע הוא היה שואל כמה עוד צריך לחכות.
האיש העביר יד על פניו.
— ואז, בקיץ, הוא חלה. זה היה ביוני. עד ספטמבר הוא כבר לא היה איתנו.
ליובה שתקה.
— אפילו תכננתי מסלול מיוחד. רציתי לקחת אותו לאגם סינביר. הוא ראה בטלוויזיה איך ההרים משתקפים במים, ומאז לא הפסיק לצייר את האגם. תמיד באותו עיפרון כחול. את יכולה לתאר לעצמך?
הוא ניסה לחייך.
— העיפרון הזה עדיין אצלי בבית. הוא כבר קצר מאוד. מישקה השתמש כמעט בכולו.
— אז מעולם לא נסעתם לשם?
— לא.
האיש הביט בכביש במשך כמה שניות.
— אחרי ההלוויה לא ישבתי מאחורי ההגה במשך שנה שלמה. אשתי התחננה שאחזור לעבוד. היא אמרה שאם לא אעשה משהו, אהרוס את עצמי לגמרי. אבל הרגשתי שאם אתניע את המשאית, זה יהיה כאילו שום דבר לא קרה. כאילו מותר לי להמשיך לחיות.
הוא נשף בכבדות.
— ואיך אפשר להמשיך לחיות כשהילד שלך כבר איננו?
ליובה הביטה בתמונת הילד.
— סע לסינביר.
— לבד?
— כן. ותדבר עם הבן שלך במשך כל הדרך. תספר לו מה אתה רואה. תראה לו את ההרים. הרי הוא חיכה כל כך לנסיעה הזאת.
הנהג העיף בה מבט.
— את חושבת שהוא ישמע?
— אני מדברת עם הבת שלי בכל יום.
הוא השתתק.
ליובה העבירה אצבע על החלון שהתכסה באדים.
— היא הייתה בת שלוש. היא טבעה בבריכה כשהייתה אצל סבתא שלה. אני הייתי בעבודה. התקשרו אליי בדיוק בארבע אחר הצהריים.
קולה נותר יציב.
— עד היום אני זוכרת את צבע השמיים. הם היו אפורים. בדיוק כמו היום. אחרי שיחת הטלפון יצאתי החוצה וחשבתי שהחיים שלי נגמרו.
האיש האט מעט.
— איך הצלחת לעבור דבר כזה?
— בהתחלה לא הצלחתי. שנה שלמה כמעט נמחקה לי מהזיכרון. בעלי עזב אחרי שישה חודשים. הוא אמר שהוא כבר לא מזהה אותי.
היא שתקה לרגע.
— והוא צדק. גם אני לא זיהיתי את עצמי. שכבתי עם הפנים לקיר. לא רציתי לאכול, לצאת מהבית או לפגוש אנשים. השכנים באו וריחמו עליי. וכל מבט מלא רחמים רק הכביד עליי יותר.
— אז מה עזר לך?
— אישה אחת מהבניין שלנו. היא עבדה כמוכרת בחנות ירקות.
חיוך קל הופיע על פניה של ליובה.
— בוקר אחד היא באה ואמרה: “ליובה, מחר יש לי ספירת מלאי. אני לא מסוגלת לעשות את זה לבד. תבואי בתשע ותעזרי לי”.
— והלכת?
— הלכתי. למרות שממש לא רציתי.
היא נזכרה בחנות הקרה, בקופסאות הקרטון ובשורות הארוכות של קופסאות השימורים.
— כל היום ספרתי קופסאות של אפונה. בערב כאבו לי הרגליים והגב. אבל בפעם הראשונה אחרי חודשים רבים חזרתי הביתה ואכלתי ארוחה כמו שצריך.
הנהג הקשיב בלי להפריע.
— השכנה הזאת עשתה בשבילי הרבה יותר ממה שהבינה. היא אמרה שהיא זקוקה לעזרתי. ופתאום הרגשתי שאני עדיין יכולה להיות מועילה למישהו.
האיש הביט שוב בתמונת בנו.
— מישקה כל כך רצה לראות את ההרים, — לחש.
— אז תראה לו אותם.
בפנייה לבית העלמין עצר הנהג את המשאית.
ליובה הוציאה את הארנק, אך האיש הניד בראשו לשלילה.
— אין צורך. תודה לך.
הוא חיכה עד שסגרה את הדלת, ורק אז התניע.
ליובה הביטה במשאית המתרחקת. הייתה לה תחושה שיום אחד האיש הזה יגיע לאגם שעליו חלם בנו.
אולי זה לא יקרה בקרוב.
אבל הוא יגיע.
ליובה עבדה בבית לוויות שנשא את השם המרשים “נצח”.
השלט כבר דהה מזמן, דלת הכניסה חרקה, ובמשרד הקטן עמד תמיד ריח של נייר ופרחים מלאכותיים.
המנהל כבר תכנן כמה פעמים לשפץ את המקום, אבל בכל פעם דחה את התוכנית.
ליובה כמעט לא התעניינה במראה המשרד.
ליד שולחנה אנשים הרשו לעצמם לפעמים לבכות בפעם הראשונה מאז האסון שפקד אותם.
היא טיפלה במסמכים, עזרה לבחור ארונות קבורה וזרים והסבירה את סדרי ההלוויה. אבל עד מהרה המבקרים התחילו לדבר על דברים אחרים לגמרי.
על מילים שלא נאמרו.
על עלבונות ישנים.
על שיחות אחרונות שהיו נותנים הכול כדי להחזיר.
היא הגיעה לבית הלוויות במקרה.
אחרי מות בתה ניסתה ליובה לעבוד במקומות שונים.
בהתחלה עזרה לשכנתה בחנות מזון. אחר כך עבדה במשרד הקבלה של מרפאה. במשך תקופה מסוימת ניקתה כיתות בבית ספר.
באף מקום לא נשארה זמן רב.
לליובה הייתה תכונה שהקשתה על אנשים: היא הבחינה בדברים שאחרים העדיפו להסתיר.
פעם, במרפאה, שאלה אישה מבוגרת:
— את באה לכאן בכל יום מפני שאין לך עם מי לדבר בבית?
האישה פרצה בבכי ממש מול חלון הקבלה.
בבית הספר הבחינה בילד שנהג להילחם עם חבריו לכיתה. יום אחד שאלה אותו מתי הוריו דיברו איתו לאחרונה על משהו מלבד הציונים שלו.
לאחר אותה שיחה הילד החל להתנהג בצורה רגועה יותר.
אבל אמו הגיעה למנהל ודרשה לפטר את “האישה המוזרה הזאת”.
ליובה פוטרה.
שבוע לאחר מכן ראתה מודעה על משרה פנויה בבית לוויות.
היא נכנסה לשאול פרטים.
ונשארה.
ביום השלישי לעבודתה הגיעה אישה שביקשה לארגן את הלוויית בעלה.
המבקרת נראתה מאופקת להפליא. היא השוותה מחירים, בחרה זרים וספרה את הכסף בקפידה.
ליובה הבחינה שהיא מסובבת ללא הרף את טבעת הנישואים שלה.
— הוא לא הספיק לבקש ממך סליחה, נכון? — שאלה.
האישה הרימה את ראשה.
— מה?
— בעלך. הוא רצה להתנצל, אבל לא הספיק?
במשך כמה שניות הביטה המבקרת בליובה כאילו שמעה דבר בלתי אפשרי.
ואז פניה התעוותו.
— הוא כל הזמן ניסה… היה ניגש אליי ואומר: “טניה, אני צריך להסביר לך משהו”. ואני הייתי עונה שאני כבר לא רוצה לשמוע.
דמעות החלו לזלוג על לחייה.
— מאיפה את יודעת? הכרת אותו?
— מעולם לא ראיתי אותו.
— אז איך?
ליובה הצביעה על ידה.
— את נוגעת כל הזמן בטבעת. ובכל פעם שאת מתחילה לדבר על בעלך, האצבעות שלך לוחצות עליה חזק יותר.
טטיאנה הביטה בכף ידה.
— אפילו לא שמתי לב…
— אנשים מגלים הרבה דרך התנועות שלהם. פשוט רוב האנשים עסוקים בלהסתכל למקום אחר.
מאז התחילו אנשים לספר על ליובה למכריהם.
בתחילה המנהל כעס: המבקרים ישבו במשרד זמן רב מדי והתור התקדם באיטיות.
בהמשך התרגל.
אנשים יצאו מהמשרד עם עיניים נפוחות מבכי, אבל חלקם הצליחו לנשום לרווחה בפעם הראשונה אחרי ימים ארוכים.
היו גם כאלה שחזרו כעבור חודש.
רק כדי לדבר.
באותו יום הגיע אל ליובה גבר בן שמונים ושלוש.
הוא היה לבוש בקפידה, בחולצה מגוהצת ובז’קט ישן. נעליו היו מצוחצחות עד שהבריקו.
אשתו נפטרה בלילה הקודם.
הילדים התגוררו בעיר אחרת והבטיחו להגיע להלוויה. בינתיים נשאר לבדו בדירה שבה כל חפץ הזכיר לו את האישה שאיתה חי כמעט כל חייו.
הזקן התיישב מולה והניח על השולחן דף מקופל.
— אני צריך את הארון הכי פשוט. בלי קישוטים יקרים. וליה מעולם לא אהבה הוצאות מיותרות.
ליובה הזיזה הצידה את הקטלוג.
— ספר לי מה היא כן אהבה.
האיש נראה מבולבל.
— סליחה?
— אשתך. מה היה משמח אותה?
הוא הביט בחלון.
שתק זמן רב.
לבסוף אמר:
— לילך.
חמימות קלה הופיעה בקולו.
— באביב היא הייתה מביאה הביתה זרועות מלאות בענפי לילך. הייתה שמה אותם בכד כחול. כד ישן, עם סדק ליד הידית.
הוא חייך חיוך חלש.
— תמיד הצעתי לקנות לה כד חדש. אבל היא שמרה על הישן. אמרה שקיבלה אותו מאמא שלה.
— ומה היית אומר לה כשהייתה מביאה את הלילך?
החיוך נעלם מפניו.
— למה את מתכוונת?
— היא הייתה מניחה את הפרחים על השולחן. מה היית אומר לה?
הזקן השפיל את עיניו.
אצבעותיו שיחקו בקצה הדף.
— בדרך כלל הייתי רוטן. אומר שהריח חזק מדי. שהוא עושה לי כאב ראש.
הוא השתתק.
— בכלל לא נהגתי לומר לה דברים יפים.
ליובה חיכתה.
— ככה אבא שלי חינך אותי. גבר צריך לעבוד ולפרנס את המשפחה. מילים יפות… בשביל מה הן טובות?
הזקן שאף אוויר ברעד.
— חמישים ושמונה שנים חיינו יחד. את מבינה? ואף פעם אחת לא אמרתי לה שהיא יפה.
קולו נשבר.
— והיא הייתה יפה. במיוחד כשהייתה מחייכת. ואני שתקתי.
הוא הצמיד אגרוף לפיו.
— חשבתי שהיא מבינה לבד כמה אני אוהב אותה. ועכשיו אני שוכב בלילות וחושב: מה אם היא מעולם לא ידעה?
ליובה הביאה לו כוס מים.
במשך זמן רב לא הצליח לקחת אותה. ידיו רעדו.
— אני כבר בן שמונים ושלוש, — לחש. — מה עוד אפשר לתקן?
— אתה יודע לכתוב?
הזקן הביט בה בהפתעה.
— כמובן.
— אז הערב תכתוב לווליה מכתב.
— מכתב?
— תספר לה את כל מה שנשאר לך בלב. תיזכר בלילך, בחיוך שלה. תכתוב כמה אהבת אותה במשך כל השנים האלה.
האיש הניד בראשו.
— עבדתי ארבעים שנה במפעל. כל החיים כתבתי דוחות. אני לא יודע לכתוב מכתבים.
— תתחיל בדרך שאתה יודע. בשורה הראשונה תכתוב: “שלום, וליה”.
הוא הפנה את פניו.
— ולאן אשלח את המכתב?
— תשמור אותו אצלך. כשיהיה לך קשה במיוחד, תוציא אותו ותקרא.
הזקן שקע במחשבות.
— אז את חושבת שכדאי לכתוב?
— בהחלט.
הוא ישב זמן רב והביט בדף המקופל שעל השולחן.
לבסוף הכניס אותו בזהירות לכיס הפנימי של הז’קט.
— ומה לגבי הארון?
— נסדר הכול. אני אעזור לך.
ליד הדלת עצר הזקן.
— את יודעת, השם המלא שלה היה ולנטינה. אבל אני תמיד קראתי לה פשוט וליה.
— שם יפה.
האיש הנהן ויצא.
ליובה המשיכה להביט בדלת הסגורה במשך כמה דקות.
היא לא ידעה אם יכתוב את המכתב.
אבל עכשיו לפחות הייתה לו הזדמנות לנסות.
בערב נסעה ליובה הביתה במיניבוס.
מולה ישבה בחורה צעירה, בתחילת שנות העשרים לחייה. תיק גב נח על ברכיה ובידיה החזיקה טלפון.
היא הקלידה הודעה ארוכה.
מחקה אותה.
התחילה לכתוב מחדש.
כעבור כמה דקות חזרה על הכול שוב.
ליובה התבוננה בה עד שהבחורה כיבתה את המסך בעצבנות.
— קשה להחליט? — שאלה ליובה.
— על מה?
— אם לשלוח את ההודעה.
הבחורה קימטה את מצחה.
— ומה זה עניינך?
— שום דבר. פשוט ראיתי שכבר כתבת את אותו הדבר כמה פעמים.
— את עוקבת אחריי?
— לא. אני יושבת מולך.
הבחורה הפנתה את ראשה בכעס, אבל כעבור רגע שאלה בעצמה:
— ולמה לדעתך אני לא שולחת אותה?
— אולי את מנסה קודם להבין אם יש לך זכות לכעוס.
הטלפון קפא בידה.
— אני כותבת לאמא שלי, — הודתה. — רוצה להגיד לה שלא אבוא ליום ההולדת שלה.
— למה?
— כי לא אכפת לה ממני בכלל!
המילים האחרונות נאמרו בקול רם יותר מכפי שהתכוונה.
כמה נוסעים הפנו אליה את ראשיהם.
היא המשיכה בשקט:
— אמא תמיד אומרת: “תבואי אם תרצי”. את מבינה? אם תרצי! היא אף פעם לא אומרת שהיא מתגעגעת או מחכה לי.
ליובה הביטה בה בתשומת לב.
— ניסית פעם להגיד לה שאת רוצה לבוא?
— בשביל מה? אם היא בעצמה לא מבקשת!
— אולי אמא שלך מפחדת שתסרבי. לכן היא משאירה את ההחלטה בידייך.
הבחורה קימטה את מצחה.
— את חושבת?
— במקומך הייתי בודקת.
היא הביטה בטלפון.
— אז מה לכתוב?
— שאת באה.
— וזה הכול?
— את השאר תוכלו לומר כשתיפגשו. וכשתיכנסי הביתה, תחבקי אותה מיד.
הבחורה הביטה במסך במשך כמה שניות.
אחר כך הקלידה הודעה קצרה.
לחצה על שליחה.
ופתאום חייכה.
כשהמיניבוס עצר, היא קמה ממקומה.
— תגידי, מי את בכלל?
ליובה עטתה הבעה רצינית.
— מבקרת כרטיסים. דרך אגב, לא ניקבת את הכרטיס שלך.
הבחורה הביטה בבהלה במכשיר ניקוב הכרטיסים שהיה תלוי ליד המעקה.
ליובה חייכה.
— היום אני סולחת לך.
הבחורה פרצה בצחוק וירדה.
בבית הסירה ליובה את המעיל, הדליקה את הקומקום והתקרבה לחלון.
השלג התחזק. פתיתים רטובים נדבקו לזכוכית.
בדירה שממול דלק אור.
שם התגוררה משפחה צעירה. לאחרונה נולד להם תינוק, ומאז בני הזוג רבו לעיתים קרובות. ליובה שמעה לא פעם את קולותיהם בחדר המדרגות.
היא תכננה לקפוץ אליהם למחרת.
אולי האם הצעירה פשוט זקוקה לעזרה.
על הקיר הייתה תלויה תמונה של ילדה קטנה.
שתי קוקיות, שמלה צהובה ולחיים עגלגלות.
אנצ’קה בת השלוש.
ליובה התיישבה על אדן החלון והביטה בתמונה.
ערבים כאלה היו הקשים ביותר.
בדירה שררה דממה מיוחדת. אפילו תקתוק השעון נשמע חזק מדי.
— תארי לעצמך, אניה, היום בא אליי סבא אחד, — אמרה. — אשתו נפטרה. הם היו יחד חמישים ושמונה שנים.
ליובה העבירה את ידה על מסגרת התמונה.
— הוא מעולם לא למד לומר לה מילים רכות. הצעתי לו לכתוב מכתב. מעניין אם יקשיב לי.
היא שתקה.
— ופגשתי גם נהג. הבן שלו מת כשהיה קטן מאוד. הוא עדיין שומר את העיפרון הכחול שלו. את יכולה לתאר לעצמך?
ליובה השפילה את ראשה.
הדמעות הופיעו מעצמן.
היא לא ניסתה לעצור אותן.
— אני עדיין מתגעגעת אלייך כל כך, בתי הקטנה.
לא נשמעה תשובה.
מעבר לחלון המשיך השלג לרדת.
כעבור זמן מה שטפה ליובה את פניה, מזגה תה והוציאה צנצנת ריבת משמשים.
את הצנצנת נתנה לה אישה שליובה אמרה לה פעם אמת כואבת מאוד על בעלה המנוח. מאוחר יותר הן השלימו, וליובה עזרה לה לחדש את הקשר עם בתה.
הריבה הייתה סמיכה, עם חצאי משמשים שלמים.
ליובה אכלה אותה בכפית קטנה והביטה בחלונות המוארים של הבניין ממול.
כעבור שבוע יצאה שוב אל הכביש.
הבוקר היה קפוא. ערפל כיסה את השדות.
הפעם עצרה לידה מכונית “ניבה” ישנה. גלגלים מלוכלכים, נגרר עמוס קרשים ומראת צד שבורה.
מאחורי ההגה ישב בחור כבן עשרים וחמש.
כובע מצחייה כיסה את מצחו, וסיגריה הייתה תקועה בזווית פיו.
— לאן את צריכה?
— לבית העלמין.
— מאתיים גריבנה.
— בסדר.
ליובה התיישבה.
בתוך המכונית עמד ריח של טבק ועץ טרי. על השטיחון התגלגלה בקבוקית מים ריקה.
הבחור שתק.
אצבעותיו רעדו מעט על ההגה.
— אתה עייף? — שאלה ליובה.
— קצת.
הוא השליך את בדל הסיגריה מהחלון.
— אני בונה בית. כבר שנה שנייה. לא מצליח לסיים.
— בית גדול?
— רגיל. שני חדרים ומטבח. רציתי לסיים עד הקיץ, והנה כבר נובמבר. אשתי שואלת בכל יום מתי נעבור. הכסף נגמר מהר יותר ממה שהקירות מתרוממים.
הוא צחק בעצבנות.
— לפעמים נדמה לי שלעולם לא אסיים לבנות אותו.
— למה החלטת לבנות דווקא בית?
הבחור משך בכתפיו.
— מה רע בבית?
— סתם מעניין אותי. היה קל יותר לקנות דירה.
הצעיר הביט זמן רב קדימה.
לבסוף אמר:
— אבא שלי חלם כל חייו על בית משלו.
ליובה הפנתה אליו את ראשה.
— הוא תמיד דחה את זה. אמר שקודם יעמיד אותי על הרגליים, ואז יתחיל. אבל הוא לא הספיק.
— מה קרה לו?
— הוא מת. הייתי אז בן שש עשרה.
הבחור הידק את אחיזתו בהגה.
— אז עכשיו אני בונה. על אותו מגרש. כאילו במקומו.
הוא שתק לרגע.
— לפעמים אני חושב שאם אסיים את הבית, זה יהיה כאילו אבא בכל זאת הגשים את החלום שלו.
— אתה מספר לו על זה?
הבחור נראה מופתע.
— למי?
— לאבא שלך.
— אבל הוא מת!
— וכשאתה עובד לבד, אתה נזכר בדברים שהוא לימד אותך?
הצעיר הסיט את מבטו.
— לפעמים.
— ומה אתה חושב?
— טוב… כשאני מחבר קרש כמו שצריך, אני לפעמים אומר: “אבא, תראה, בדיוק כמו שהראית לי”.
הוא נראה נבוך.
— טיפשי, כמובן.
— ומה הוא היה עונה לך?
הבחור האט.
במשך כמה שניות נשמע רק המנוע.
— כנראה היה אומר: “כל הכבוד, בן”.
קולו השתנה.
— הוא גם היה אומר שאני עובד יפה. שהבית יהיה חזק ויחזיק שנים.
ליובה הנהנה.
— אז אתה זוכר היטב את אביך.
הבחור הפנה את פניו לחלון הצדדי.
הוא שתק זמן רב.
לבסוף אמר:
— תודה לך.
— על מה?
— אני בעצמי לא יודע. פשוט תודה.
נותרה רק דרך קצרה עד הפנייה לבית העלמין.
הבחור עצר וסירב לקחת כסף.
— אין צורך, — אמר. — רק תזכירי גם את אבא שלי בתפילה.
ליובה יצאה.
ה”ניבה” נעלמה מעבר לפנייה והותירה על האספלט הלח שני פסים כהים.
בית העלמין היה ישן.
עצי ליבנה גבוהים נטו מעל השבילים. בין הקברים עמדו גדרות נטויות, וליד קפלה קטנה בערה מנורת זיכרון.
ליובה הכירה כל פנייה.
קודם עוברים ליד הקפלה. אחר כך פונים שמאלה. ממשיכים עד עץ האלון הגדול וסופרים עוד עשרים צעדים.
קברה של בתה שכן בפינה שקטה.
על המצבה הופיעה תמונה של ילדה עם שתי קוקיות.
ומתחתיה הכתובת:
“אנצ’קה מורוזנקו. לבתנו האהובה, מאמא”.
ליובה הגיעה לכאן בכל שבוע.
היא הוציאה ממחטה, ניגבה בזהירות את הלחות מלוח הזיכרון ופינתה את השלג מהגדר.
אחר כך התיישבה על הספסל.
— שלום, ילדה טובה שלי. הנה שוב באתי.
מכיס מעילה הוציאה סוכרייה בעטיפה צהובה.
— את זוכרת כמה אהבת סוכריות שוקולד? תמיד ביקשת עוד אחת, ואני הייתי אומרת: מספיק, עוד תכאב לך הבטן.
היא הניחה את הסוכרייה ליד המצבה והצמידה עליה אבן קטנה.
— שתישאר כאן.
הרוח הניעה את ענפי הליבנה.
ליובה הביטה בתמונה זמן מה.
אחר כך הוציאה מכיסה דף שהיה מקופל לארבע.
קצותיו הצהיבו, ובמקומות הקיפול הנייר כמעט נשחק.
— הבאתי לך מכתב, אנצ’קה.
היא פתחה אותו בזהירות.
— את זוכרת את השנה שבה אבא עזב? אז כבר לא יכולתי לדבר עם אף אחד. רק כתבתי לך. מילאתי מחברת שלמה.
ליובה העבירה את אצבעותיה על השורות העקומות.
— בסוף בחרתי עמוד אחד. הכי חשוב. ומאז אני נושאת אותו איתי.
היא סידרה את משקפיה.
— רוצה שאקרא לך?
קולה רעד כבר במילים הראשונות.
“אנצ’קה, אהובה שלי.
סלחי לאמא.
לא הייתי לידך כשהיית צריכה עזרה. אני חושבת על כך בכל יום. בכל יום אני מדמיינת איך הכול יכול היה להיות אחרת.
הייתי צריכה לשמור עלייך.
היית כל כך קטנה.
לעולם לא אשכח את הידיים הקטנות שלך, את הצחוק שלך ואת הדרך שבה קראת לי בבקרים.
אני אבוא לבקר אותך כל עוד אוכל ללכת.
ויום אחד, אנחנו בוודאי ניפגש שוב.
אני אוהבת אותך, בתי הקטנה.
אמא”.
ליובה הורידה את הדף.
היא ידעה את המכתב בעל פה. במשך שמונה עשרה שנה אף מילה לא נמחקה מזיכרונה.
— זה הכול, אניה, — לחשה. — עבר כל כך הרבה זמן, ואני עדיין רוצה לומר לך בדיוק את אותם הדברים.
היא קיפלה את הנייר והחזירה אותו לכיס.
אחר כך ישבה עוד קצת ליד הקבר.
הגיע הזמן לחזור.
בשער בית העלמין קרא אליה קול נשי:
— ליובה? ליובה מורוזנקו?
היא הסתובבה.
מולה עמדה אישה מבוגרת עם מטפחת שחורה על ראשה.
פניה נראו מוכרות, אבל ליובה לא הצליחה להיזכר מאיפה.
— את מזהה אותי? — שאלה האישה.
— סליחה, לא.
— פעם גרתי באותו בניין עם אמא שלך. עם נינה פטרובנה.
ליובה עצרה.
— הכרת את אמא שלי?
— היינו שכנות במשך עשרים שנה. אישה טובה. היא מאוד סבלה לפני מותה.
— בגלל מה?
האישה נאנחה.
— בגללך.
משהו התכווץ בחזה של ליובה.
— למה את מתכוונת?
— היא בכתה הרבה. סיפרה שכבר הפסקתן לדבר. כל הזמן חזרה ואמרה שהיא אשמה במה שקרה ביניכן.
ליובה הביטה באישה.
לאחר מותה של אנצ’קה היחסים שלה עם אמה נהרסו.
הרי הילדה הייתה אצל סבתה באותו יום גורלי.
ליובה לא הצליחה לסלוח לה במשך זמן רב.
אחר כך הכעס הפך להרגל. האם ניסתה להתקשר, וליובה ענתה בקצרה. עם הזמן השיחות פסקו לגמרי.
ויום אחד גם נינה פטרובנה הלכה לעולמה.
— הייתי אומרת לה: “נינה, אז תתקשרי לבת שלך. תדברי איתה”, — המשיכה השכנה. — והיא הייתה עונה שהיא לא רוצה לכפות את עצמה. חיכתה שאת בעצמך תרצי להתפייס.
ליובה השפילה את עיניה.
— היא באמת אמרה את זה?
— כל הזמן. עד הימים האחרונים.
האישה סידרה את המטפחת.
— היא אהבה אותך מאוד. פשוט פחדה שתדחי אותה שוב.
ליובה הרגישה צריבה בעיניה.
— אבל גם אני חיכיתי, — אמרה. — כל הזמן חשבתי שאמא תהיה הראשונה שתגיד את המילים הנכונות.
השכנה הנידה בראשה.
— ככה אנשים מאבדים זמן. כל אחד מחכה שהאחר יעשה את הצעד הראשון.
הן נפרדו.
ליובה הלכה באיטיות לעבר תחנת האוטובוס.
אמה הייתה קבורה בבית עלמין אחר, לצד אביה.
היום ליובה באה רק לבקר את בתה.
אבל ליד השער שמעה לפתע את הדבר שפחדה לשאול עליו במשך שנים.
היא נזכרה בבחורה מהמיניבוס.
זו שנעלבה מהמשפט של אמה: “תבואי אם תרצי”.
אז ליובה הסבירה לה בביטחון מדוע אנשים קרובים מפחדים לעשות את הצעד הראשון.
ועכשיו התברר שהיא עצמה חיה פעם בדיוק את אותו הסיפור.
רק שכבר לא הייתה לה אפשרות לתקן אותו.
בבית חיכה לליובה החתול.
חתול גדול, אפור ומפוספס, שאחת מאוזניו הייתה קרועה.
הוא הופיע בחורף הקודם. בהתחלה התחמם ליד הכניסה לבניין, ואחר כך החל ללוות את ליובה עד לדלת.
יום אחד היא הכניסה אותו כדי שיתחמם.
מאז הוא התייחס לדירה כאילו הייתה רכושו.
כעת עמד ליד המקרר ויילל במחאה.
— אני באה, אני באה! — אמרה ליובה. — אתה לא יכול לקבל אותי פעם אחת בשקט?
החתול התחכך ברגליה.
היא הוציאה עוף מבושל והניחה כמה חתיכות בקערה.
החיה הסתערה על האוכל.
ליובה התיישבה ליד החלון.
על הקיר הייתה תלויה תמונתה של אנצ’קה.
— תארי לעצמך, בתי הקטנה, היום גיליתי משהו על סבתא.
היא שתקה לרגע.
— מסתבר שהיא רצתה להשלים איתי. וגם אני רציתי. אבל שתינו שתקנו יותר מדי זמן.
החתול הרים את ראשו מהקערה.
— מה את חושבת, אניה? סבתא שמעה אותי?
החתול יילל, כאילו ביקש עוד עוף.
ליובה חייכה מבעד לדמעות.
— הנה, זו התשובה.
היא הביטה שוב בתמונה.
לפתע רצתה בכל ליבה לדמיין שבתה עומדת לידה, מחייכת ומושיטה אליה את ידיה הקטנות.
בבוקר נשמע צלצול בדלת.
ליובה פתחה וראתה את המבקר מאתמול בבית הלוויות.
אותו זקן בן שמונים ושלוש.
הוא עמד במעיל מסודר ובידיו מעטפה.
— סלחי לי שבאתי בלי הזמנה, — פתח. — ביקשתי את הכתובת שלך בסוכנות. מאוד רציתי לראות אותך.
— מה קרה?
האיש הושיט לה את המעטפה.
— כתבתי.
ליובה הביטה בנייר.
— את המכתב לווליה?
הזקן הנהן.
— ישבתי כל הלילה. הרסתי חמישה דפים. בשישי הצלחתי.
עיניו היו אדומות מחוסר שינה.
אבל פניו נראו שונות.
— כתבתי כמה היא אהבה לילך. וכמה אהבתי לראות אותה מתעסקת עם הכד ליד החלון.
הוא ניסה להשתלט על הרעד בקולו.
— כתבתי שהיא הייתה האישה היפה ביותר בעיניי. שכל יום הודיתי לגורל על כך שהיא איתי, למרות שמעולם לא אמרתי לה את זה בקול.
ליובה נגעה בזהירות במעטפה.
— כל הכבוד לך.
— את יודעת, אחרי שסיימתי לכתוב, נרדמתי בפעם הראשונה אחרי ימים רבים.
הוא הביט בה.
— תודה לך.
ליובה פתחה את הדלת לרווחה.
— תיכנס. התה בדיוק מוכן.
הזקן נכנס.
החתול נסוג בחוסר שביעות רצון מהדלת, אבל כמעט מיד החל להתעניין באורח החדש.
יום חדש התחיל.
כעבור שבוע עמדה ליובה שוב בשולי הכביש.
מכונית “לאדה” ישנה עצרה לידה. מאחורי ההגה ישבה אישה כבת חמישים, ששפתיה היו צבועות באודם בוהק.
— לאן?
— לבית העלמין.
— שלוש מאות גריבנה.
— סיכמנו.
האישה נהגה במתח. היא החזיקה בהגה בשתי ידיים, כאילו פחדה לשחרר את האחיזה אפילו לרגע.
ליובה הבחינה בעיניה העייפות.
אבל לא שאלה דבר.
לפעמים אדם זקוק לזמן עד שהוא מעז להתחיל לדבר.
הן נסעו כמה קילומטרים.
ואז הנהגת עצמה שברה את השתיקה.
— יש לי בת שגרה בעיר.
ליובה הפנתה אליה את ראשה.
— מזמן לא נפגשתן?
— שלוש שנים.
האישה הידקה את שפתיה.
— היא בכלל לא מתקשרת. אני כותבת לה, והיא שותקת.
— מה את כותבת?
— כל מיני דברים. שואלת מה שלומה. מבקשת שתתקשר. לפעמים כועסת עליה ואומרת שהיא שכחה לגמרי את אמא שלה.
היא נאנחה בכבדות.
— הרי גידלתי אותה. עשיתי בשבילה הכול. ועכשיו היא אפילו לא רוצה לענות לי.
ליובה הביטה בידיה.
— היית מרבה לבקר אותה?
האישה הפנתה את ראשה בחדות.
— למה את שואלת?
— סתם שואלת.
הנהגת שתקה.
— לפעמים. מה אפשר לעשות כשהבן אדם לא מבין שום דבר?
היא תופפה בעצבנות באצבעותיה על ההגה.
— תמיד הייתי אומרת לה: תסתכלי על לנה. יש לה בעל טוב ועבודה מסודרת. ואת? מה השגת בחיים?
האישה השפילה את עיניה.
— כנראה לא הייתי צריכה לדבר ככה.
ליובה לא השיבה.
— פעם היא אמרה לי שהיא לא מוכנה לשמוע עוד השוואות. אחר כך ארזה את הדברים שלה ועזבה.
— ומה הייתה ההודעה האחרונה ששלחת לה?
הנהגת העוותה את פניה.
— לפני שבוע כתבתי לה: “את בת כפוית טובה”.
ליובה שתקה זמן מה.
— נסי לכתוב משהו אחר.
— מה?
— “טעיתי”.
האישה הביטה בה.
— וזה הכול?
— בתור התחלה זה מספיק.
הנהגת הנידה בראשה.
— אבל הרי רציתי רק בטובתה.
— אולי באמת רצית. אבל המילים האלה פגעו בה.
האישה העבירה יד על פניה.
— ואם היא בכל זאת לא תענה לי?
— אז לפחות תהיה בידיה ההתנצלות שלך. אולי אלו בדיוק המילים שהיא מחכה לשמוע כבר שנים.
דממה השתררה במכונית.
כעבור כמה דקות אמרה האישה:
— אף פעם לא ביקשתי ממנה סליחה. אפילו כשהבנתי שהגזמתי.
ליובה הביטה בכביש.
— אז היום תוכלי לנסות בפעם הראשונה.
הנהגת הנהנה באיטיות.
בפנייה לבית העלמין עצרה את המכונית.
ליובה הוציאה כסף.
— תחזירי אותו, — אמרה האישה.
— אבל סיכמנו.
— זה בסדר. עכשיו חשוב לי יותר להגיע הביתה ולכתוב לבת שלי.
ליובה החזירה את הארנק לתיק.
— אז שתהיה לך נסיעה טובה.
האישה חייכה בהכרת תודה.
כשהמכונית התרחקה, ליובה עמדה עוד מעט בשולי הכביש.
אחר כך פנתה לעבר בית העלמין.
שכבה דקה של שלג כיסתה את האדמה. החצץ הקפוא חרק תחת רגליה.
היא הלכה בשביל המוכר ליד הקפלה, פנתה סמוך לעץ האלון הישן ונעצרה ליד הקבר הקטן.
התיישבה על הספסל.
הוציאה מכיסה סוכרייה בעטיפה צהובה.
— שלום, אנצ’קה. הנה, באתי.
ליובה הניחה את הסוכרייה ליד תמונת בתה.
אחר כך הסירה בזהירות את השלג מהמצבה.
מעל ראשה נעו ענפי הליבנה ברוח.
היא סידרה את הצעיף, הביטה בפניה המחייכות של הילדה והחלה לספר לבתה על האישה שהיום, בפעם הראשונה בחייה, העזה לבקש סליחה.
