בתי החליטה שדירת שלושה חדרים גדולה מדי בשביל אישה בגילי. היא הכינה חישובים, מצאה לי דירה קטנה יותר וכבר תכננה להעביר את ההפרש לנכד שלי, כדי שיוכל לקנות דירה משלו.
הסכמתי איתה בדבר אחד: באמת כבר לא הייתי זקוקה לכל כך הרבה חדרים.
אז מכרתי את הדירה.
רק שאת הבית החדש שלי קניתי באשקלון, מול המרינה. ואת הכסף שנותר שמרתי לעצמי.
אני יודעת מה אתם חושבים.
סבתא אנוכית. אישה מבוגרת שהעדיפה את הנוחות שלה על פני עתידו של הנכד. אולי אפילו אמא שאכזבה את בתה ברגע שבו המשפחה הייתה זקוקה לה.
גם בתי חושבת כך.
אבל כדי להבין מדוע עשיתי את מה שעשיתי, צריך לדעת איך נראו החיים שלי לפני אותה שיחת יום ראשון.
שמי חנה. אני בת שישים ושלוש, וכבר שלוש שנים שאני אלמנה.
בעלי, רפי, נפטר מסרטן הלבלב. מרגע האבחנה ועד שנפרדנו עברו שמונה שבועות בלבד. שמונה שבועות שבהם החיים שבנינו במשך שלושים ושמונה שנות נישואים התפרקו מול העיניים שלי.
אחרי מותו נשארתי לבד בדירת שלושה חדרים בשכונת נווה שאנן בחיפה.
בניין ישן, קומה שלישית. המעלית התקלקלה לעיתים קרובות, ובחדר המדרגות נשאר ריח חומר הניקוי שהשכנה מקומת הקרקע השתמשה בו בכל יום שישי.
בחדר השינה עדיין עמד הצד שלו בארון.
בחדר שהיה פעם של הבת שלנו נשאר שולחן כתיבה ישן. לפעמים הייתי פותחת את הדלת רק כדי להיזכר בתקופה שבה הבית היה מלא קולות.
עבדתי שלושים שנה בהנהלת חשבונות במפעל רהיטים. הפנסיה שלי צנועה, אבל הספיקה להוצאות השוטפות ולתרופות. מעולם לא הייתי אישה שביקשה הרבה.
חשבתי שזה מספיק.
בתי, מיכל, גרה בחיפה עם בעלה דני ועם בנם יובל.
יובל בן עשרים ושלוש. הוא סיים תואר במנהל עסקים ורצה להתחיל חיים עצמאיים. מבחינתו, הצעד הראשון היה לקנות דירה.
דני ניהל מעבדה קטנה לתיקון מחשבים, ומיכל עבדה ברשות המסים. הם חיו בצורה מסודרת, אבל מחירי הדירות בישראל היו גבוהים בהרבה ממה שיכלו להרשות לעצמם.
ואז מיכל מצאה פתרון.
הפתרון שלה היה הדירה שלי.
היא הגיעה ביום ראשון אחר הצהריים עם עוגת גבינה שהכינה בעצמה.
כבר כשראיתי את הקופסה בידיה חשדתי שמשהו עומד להגיע. מיכל לא נהגה לאפות בלי סיבה מיוחדת.
התיישבנו במטבח.
הכנתי תה, והיא החלה לדבר על מחירי הנדל”ן. אחר כך עברה לריביות המשכנתאות ולכמה קשה לזוגות צעירים להגיע להון עצמי.
נתתי לה לדבר.
הכרתי את בתי. כשמיכל רצתה משהו, היא הייתה מתחילה בהסבר ארוך עד שהבקשה עצמה נשמעה כמעט מובנת מאליה.
בסוף היא הניחה את המזלג.
“אמא, תחשבי רגע בהיגיון. בשביל מה את צריכה דירה כל כך גדולה?”
הסתכלתי עליה.
“מה זאת אומרת?”
“את גרה כאן לבד. החדר של אבא ריק, החדר שלי כבר שנים לא בשימוש. את מחזיקה דירה של כמעט שבעים מטרים בשביל אדם אחד. כמה את משלמת בחודש על ועד בית, ארנונה ותחזוקה?”
אמרתי לה את הסכום.
היא הנהנה כאילו התשובה אישרה בדיוק את מה שרצתה לשמוע.
“את מבינה? אם תעברי לדירת חדר בבניין חדש, תשלמי הרבה פחות. אפשר למצוא לך משהו בקומת הקרקע. בלי מדרגות, בלי מעלית שמתקלקלת. יהיה לך הרבה יותר נוח.”
היא עצרה לרגע.
“והכסף שיישאר מהמכירה יוכל לעזור ליובל לקנות דירה.”
הנה זה הגיע.
מיכל הוציאה מתיקה דף מקופל.
למעלה היה כתוב שווי משוער של הדירה שלי: מיליון ושמונה מאות אלף שקלים.
מתחתיו הופיע מחיר של דירת חדר קטנה בחיפה: מיליון ומאה אלף שקלים.
היא הקיפה בעט את ההפרש.
שבע מאות אלף שקלים.
“יובל יוכל להשתמש בזה כהון עצמי. את מבינה כמה זה יעזור לו? במקום לזרוק כסף על שכירות, הוא יתחיל לבנות לעצמו עתיד.”
הבטתי במספרים.
מיכל כבר ידעה מה יהיה גודל הדירה החדשה שלי, באיזו קומה אגור וכמה כסף יישאר לנכד.
היא רק שכחה לשאול מה אני רוצה.
“אני אחשוב על זה,” אמרתי.
היא חייכה.
זה היה החיוך שהכרתי מאז ילדותה. החיוך שהיה מופיע כשהייתה בטוחה שקיבלה את מבוקשה.
אחר כך היא הלכה.
עוגת הגבינה נשארה במקרר. כוס התה שלה עמדה על השולחן, כמעט מלאה.
באותו ערב ישבתי בסלון בכורסה של רפי.
מולי עמדה הספרייה שקנינו בשנות התשעים. הווילונות שסרגתי בעצמי עדיין כיסו את החלונות. בטלוויזיה שידרו חדשות, אבל לא הקשבתי.
חשבתי על השאלה שמיכל שאלה.
בשביל מה אני צריכה דירה כל כך גדולה?
באמת לא הייתי צריכה אותה.
אבל השאלה הזאת הובילה אותי לשאלה אחרת.
מה אני כן צריכה?
במשך שלושים ושמונה שנים הייתי אשתו של רפי. גידלתי את מיכל, עבדתי, דאגתי לבית והשתדלתי שלא יחסר דבר לאיש.
גם כשהיו לי חלומות, תמיד נמצא משהו דחוף יותר.
רפי אהב את הבית שלנו. בסופי השבוע הוא העדיף לנסוע לגינה הקטנה שטיפח. אני רציתי לפעמים לראות ים.
נסענו לחופשה באשקלון פעם אחת, בשנת 1991, כשמיכל הייתה ילדה.
אני זוכרת את הנמל ואת סירות הדייגים.
אני זוכרת את השחפים שצרחו מעל המים ואת הריח המלוח שנדבק לבגדים.
בערב אחד עמדתי מול הים וחשבתי כמה הייתי רוצה להתעורר למראה הזה בכל בוקר.
אחר כך חזרנו לחיפה.
החיים המשיכו.
עברו שלושים ושלוש שנים בלי שעשיתי דבר כדי להגשים את החלום ההוא.
עד שמיכל הגיעה עם עוגת הגבינה.
למחרת התקשרתי למשרד תיווך.
באשקלון.
שאלתי אם יש דירות קטנות ליד המרינה, רצוי עם מרפסת שפונה למים.
המתווכת סיפרה לי על דירה בגודל שלושים וחמישה מטרים, בקומה השנייה של בניין עם מעלית.
מהמרפסת אפשר היה לראות את הנמל.
המחיר היה מיליון ומאתיים אלף שקלים.
ביקשתי תמונות.
כשפתחתי אותן בטלפון, התעכבתי על תמונה אחת: מרפסת צרה עם מעקה לבן, ומעבר לו תרנים של סירות.
במשך שבועיים לא סיפרתי למיכל דבר.
היא הייתה בטוחה שאני מחפשת דירה קטנה בחיפה, כפי שתכננה בשבילי.
בינתיים נסעתי ברכבת לאשקלון. לקחתי מזוודה קטנה, אף שהתכוונתי להישאר רק זמן קצר.
אני עדיין זוכרת את הרגע שבו המתווכת פתחה את הדלת.
הדירה הייתה קטנה. הסלון התחבר למטבח, וחדר השינה בקושי הכיל מיטה וארון.
אבל אז יצאתי למרפסת.
מתחתיי נראו הסירות. שחף חלף מעל המעקה, והרוח הזיזה את שולי החולצה שלי.
עמדתי שם דקות ארוכות.
הייתי בת שישים ושלוש, ולראשונה אחרי שנים הצלחתי לדמיין עתיד שרציתי לחיות בו.
באותו יום חתמתי על חוזה מקדים.
שלושה שבועות אחר כך נמכרה הדירה שלי בחיפה.
קיבלתי מיליון ותשע מאות אלף שקלים. אפילו יותר ממה שמיכל העריכה.
שילמתי מיליון ומאתיים אלף על הדירה באשקלון.
את שבע מאות אלף השקלים שנותרו העברתי לחשבון החיסכון שלי.
ואז קיבלתי את המפתחות.
רק אחרי שהכול הסתיים סיפרתי לבתי.
היא התקשרה ביום רביעי.
“אמא, מתי נלך לראות את הדירות שמצאתי לך? דיברתי עם המתווך. יש אחת בקומת הקרקע שנראית ממש מתאימה.”
נשמתי עמוק.
“מיכל, אני כבר קניתי דירה.”
“מה?”
“קניתי דירת חדר באשקלון.”
בצד השני השתררה שתיקה.
“באשקלון?” היא שאלה לבסוף. “למה באשקלון?”
“רציתי לגור ליד הים.”
“ואיך עשית את זה בלי להגיד לי?”
“נסעתי לראות דירה. אהבתי אותה. קניתי.”
שמעתי את הנשימה שלה משתנה.
“רגע, אמא. ומה עם יובל?”
“יובל בן עשרים ושלוש. הוא סיים ללמוד. אני בטוחה שהוא ימצא את הדרך שלו.”
“אבל דיברנו על הכסף!”
“נכון. את דיברת.”
“סיכמנו שההפרש יילך אליו!”
“אני זוכרת שאמרתי שאחשוב על ההצעה שלך.”
“את לא רצינית.”
“דווקא כן.”
ואז הגיע המשפט שפגע בי יותר מכל דבר אחר.
“אמא, איך יכולת לעשות את זה למשפחה שלך?”
החזקתי את הטלפון חזק יותר.
“מיכל, מכרתי דירה שהייתה שייכת לי ולרפי. הכסף מהמכירה שייך לי.”
“ומה עם כל השנים שעזרתי לך? כל הביקורים שלי? כל הפעמים שבאתי לבדוק שאת בסדר?”
הקשבתי.
היא הזכירה כל דבר שעשתה בשבילי מאז שאביה נפטר, כאילו הביקורים שלה היו תשלומים ששילמה מראש על ירושה עתידית.
“את אנוכית,” אמרה. “אבא היה מתבייש בך.”
עצמתי את העיניים.
היא ידעה בדיוק איפה לפגוע.
“איך את יכולה להעדיף את השחפים שלך על פני הנכד שלך?”
הרגשתי דמעות עולות, אבל נתתי לה לסיים.
ואז אמרתי:
“מיכל, במשך שלושים ושמונה שנים דאגתי לבית ולמשפחה שלנו. תמיד ניסיתי לעשות מה שכולם צריכים ממני. עכשיו אני רוצה לעשות משהו בשביל עצמי.”
“אז הכסף של יובל פשוט יישאר אצלך?”
“זה החיסכון שלי. אני אחליט מה לעשות בו.”
“אז אל תתפלאי אם יובל לא ירצה לדבר איתך!”
שתקתי רגע.
“אני אוהבת את יובל. את יודעת את זה.”
“אהבה לא קונה דירה, אמא.”
“אבל גם כסף לא קונה אהבה, מיכל.”
היא ניתקה.
נשארתי עם הטלפון ביד עוד זמן רב.
עברו מאז ארבעה חודשים.
מיכל יצרה איתי קשר פעמיים בלבד.
ביום השם שלי שלחה הודעה קצרה. אפילו לא התקשרה.
בפעם השנייה שאלה אם כבר העברתי את הרישום שלי מקופת החולים בחיפה לסניף באשקלון.
יובל לא התקשר אפילו פעם אחת.
אני חושבת עליו לא מעט.
אני זוכרת אותו כילד קטן, יושב על הרצפה בסלון ומרכיב משחקים בזמן שרפי צופה בכדורגל. אני זוכרת כמה התרגשתי כשסיים את לימודיו.
קשה לי לדעת מה מיכל סיפרה לו.
אולי הוא באמת חושב שגנבתי ממנו עתיד שהיה מובטח לו.
לפעמים אני רוצה להרים את הטלפון ולהסביר לו הכול.
ואז אני מביטה סביבי.
עכשיו חודש אפריל.
המרינה באשקלון מתמלאת לקראת הקיץ. בבקרים אני יושבת במרפסת עם כוס קפה, צופה בסירות שיוצאות אל הים.
מאחוריי נמצאת הדירה הקטנה שלי.
שלושים וחמישה מטרים בלבד.
סידרתי את הספרים בסדר שאני אוהבת. במטבח עומד עציץ תימין שקניתי בשוק, וליד החלון צומחת בזיליקום.
איש לא מעיר לי שאני מחזיקה יותר מדי ספרים. איש לא מחליט בשבילי באיזו שעה אוכלים ארוחת ערב.
אני יכולה לפתוח את החלון ולשמוע את השחפים.
שבע מאות אלף השקלים עדיין נמצאים בחשבון החיסכון.
לא נגעתי בהם.
אני יודעת שיום אחד אולי אצטרך טיפול רפואי יקר. אולי אזדקק לעזרה בבית או למקום שבו יוכלו לטפל בי כשכבר לא אוכל להסתדר לבד.
הכסף הזה נותן לי ביטחון.
אולי יום אחד אחליט לעזור ליובל לקנות דירה.
אני עוד לא יודעת.
אם זה יקרה, זו תהיה החלטה שלי. הייתי רוצה שהוא יבוא לבקר אותי מפני שהתגעגע לסבתא שלו.
בערבים, כשהאורות נדלקים לאורך המרינה והסירות חוזרות לנמל, אני מדברת לפעמים אל רפי.
אני מספרת לו על הדירה.
על כך שסוף סוף עברתי לגור ליד הים.
ואז אני שואלת אותו את השאלה שממשיכה להציק לי:
“רפי, אתה חושב שעשיתי דבר נורא?”
אני מנסה לדמיין את התשובה שלו.
הוא תמיד היה איש של משפחה. הוא אהב את מיכל ואת יובל יותר מכל דבר אחר.
אולי היה כועס עליי.
ואולי היה מתיישב לידי, מביט במים ואומר שהגיע הזמן שגם אני אעשה משהו שאני רוצה.
אין לי דרך לדעת.
אתמול בערב נשארתי במרפסת עד שהחשיך.
על השולחן עמדה כוס תה שהתקררה. הטלפון היה מונח לצידה.
הסתכלתי עליו זמן רב.
חשבתי להתקשר למיכל.
לומר לה שאני מתגעגעת.
אבל פחדתי שהשיחה תחזור שוב לאותה דרישה. שאצטרך להסביר מדוע שמרתי לעצמי את הכסף שעבדתי בשבילו כל חיי.
לבסוף הנחתי לטלפון.
נכנסתי למטבח וחיממתי את התה.
אחר כך חזרתי למרפסת.
באופק נראו אורות של סירת דייגים. הרוח הביאה איתה ריח של מלח, בדיוק כמו באותה חופשה בשנת 1991.
חשבתי על האישה הצעירה שהייתי אז, עומדת ליד הים ומבטיחה לעצמה שיום אחד תחזור לכאן.
היא חיכתה שלושים ושלוש שנים.
ואני סוף סוף קיימתי לה את ההבטחה.
אינני יודעת אם מיכל תסלח לי אי פעם.
אני מקווה שכן.
אבל כשקמתי מהכיסא ונכנסתי לדירה שלי, השארתי את דלת המרפסת פתוחה כדי שאוכל לשמוע את הים גם מתוך הבית.
