כשאוקסנה סיפרה לטטיאנה שראתה את חמותה מוכרת מוצרי חלב בשוק, טטיאנה חשבה תחילה שמדובר בטעות.
הרי רק שבוע קודם לכן התלוננה ולנטינה שהיא בקושי מסוגלת לקום מהמיטה. כשבנה רומן שאל אם תוכל לעזור להם מעט, היא נאנחה וסיפרה שאין לה אפילו שקל פנוי.
אבל אוקסנה הייתה בטוחה במה שראתה.
״טניה, עמדתי ממש לידה! היא מכרה חלב טרי וגבינות כאילו אין מחר. ארבעה כדים גדולים היו מונחים לפניה, והאנשים עמדו בתור. היית צריכה לראות כמה כסף היא אספה!״
טטיאנה הניחה את כוס התה שלה על השולחן.
״את בטוחה שזאת הייתה ולנטינה?״
״בטוחה לגמרי. היא אפילו התפארה בפני המוכרת שלידה שהיא מתכננת להחליף את החלונות בבית ולבנות גדר חדשה. אמרה שהיא עובדת קשה כדי שלא תצטרך להתבייש בפני השכנים.״
המילים האחרונות נתקעו לטטיאנה בראש.
להתבייש בפני השכנים.
מעניין אם ולנטינה התביישה גם כשנכדיה הלכו לישון רעבים.
החיים של טטיאנה ורומן הפכו בחודשים האחרונים למאבק יומיומי.
רומן עבד במשך היום, ובלילות שמר במתחם מוסכים. לפעמים חזר הביתה בשעה שבה הילדים כבר התכוננו לבית הספר.
טטיאנה קיבלה עבודות תפירה. מכונת התפירה הישנה עמדה ליד חלון הסלון, ועל אדן החלון הצטברו סלילי חוטים. בלילות, כשהבית נרדם, אפשר היה לשמוע את המחט דופקת בקצב קבוע.
לפעמים החשמל במטבח הבהב. הנורה הישנה כבר מזמן הייתה צריכה החלפה, אבל תמיד נמצא משהו דחוף יותר לקנות.
הם גרו בדירה קטנה בבאר שבע. כשהיו יוצאים לקנות מצרכים, טטיאנה הייתה מחשבת בראש כל שקל לפני שהגיעה לקופה.
רומן ידע שאמו מצליחה להתפרנס יפה ממשק החלב שלה בכפר. היו לה פרות, היא הכינה גבינות ומכרה תוצרת בשווקים.
ובכל זאת, בכל פעם שהעז לבקש עזרה, שמע את אותה תשובה.
״רומיק שלי, הלוואי שיכולתי. אני בעצמי בקושי מסתדרת.״
אחרי השיחה עם אוקסנה טטיאנה ביקשה מבעלה להפסיק לפנות אליה.
״אנחנו נסתדר איכשהו. אני כבר לא מסוגלת לשמוע את הסיפורים שלה.״
רומן הנהן.
הוא הכיר את אמו. מאז שהיה ילד, היא מדדה כל דבר בכסף. אפילו כשהייתה נותנת לו משהו קטן, הייתה מזכירה במשך חודשים כמה הקריבה למענו.
אבל עמוק בלבו עדיין קיווה שכשבאמת יהיה קשה, היא תושיט יד.
היום הזה הגיע מהר מכפי שחשב.
נדיה הקטנה התעוררה עם חום גבוה.
טטיאנה לקחה אותה לרופא, ובבית המרקחת השאירה את הכסף האחרון שקיבלה כמקדמה על עבודת תפירה.
כשחזרה הביתה, פתחה את המקרר.
על המדף העליון עמדה קופסת פלסטיק ריקה. במגירת הירקות נשאר חצי בצל.
היא סגרה את הדלת.
רומן ראה את פניה ולא שאל דבר.
באותו ערב, כשאשתו טיפלה בנדיה, הוא יצא לחדר המדרגות וחייג לאמו.
״אמא, אני צריך שתעזרי לנו.״
״מה קרה עכשיו?״
״נדיה חולה. כל הכסף הלך לתרופות. אין לנו אוכל לילדים. אולי תוכלי לתת כמה ביצים? קצת חמאה? כל דבר יעזור.״
מעבר לקו נשמעה אנחה ארוכה.
״רומן, אתה יודע כמה קשה לי. אבל בשביל הנכדים שלי אני אעשה הכול. תבוא מחר. אני אכין לכם שק עם דברים טובים מהמשק.״
לרגע הוא הרגיש הקלה.
״תודה, אמא. באמת תודה.״
כשהגיע למחרת לביתה, היא כבר חיכתה ליד השער.
שק גדול עמד על האדמה.
״הכנתי לך מכל הלב,״ אמרה. ״בחרתי את הכי טוב שהיה לי. תמסור לטניה שתדע להעריך.״
רומן הרים את השק על כתפו.
הוא היה כבד מאוד.
במשך כל הדרך חזרה חשב כמה ישמחו הילדים כשתטיאנה תכין להם משהו טעים.
אבל כשנכנס הביתה והניח את השק על רצפת המטבח, אשתו קלטה ריח מוזר.
״רומן, מה יש בפנים?״
״אמא הכינה לנו אוכל מהמשק.״
טטיאנה פתחה את הקשר.
ברגע שהבד השתחרר התגלגלו החוצה תפוחי אדמה כהים, חלקם רכים עד שהתפרקו למגע. נוזל עכור נמרח על האריחים.
היא הרימה אחד מהם בשתי אצבעות.
הוא היה קפוא למחצה, מכוסה כתמים שחורים.
״רומן… זה מה שהיא נתנה לך?״
בעלה התכופף אל השק.
הוא הפך עוד תפוח אדמה. ואז עוד אחד.
כולם היו במצב דומה.
״היא אמרה שבחרה את הטובים ביותר,״ מלמל. ״היא אמרה שזה בשביל הילדים.״
טטיאנה הביטה בו.
הפעם אפילו לא הצליחה לכעוס עליו.
הוא נראה כמו ילד שהבין זה עתה שאדם שאהב כל חייו מסוגל לפגוע בו בכוונה.
״רומן, תסתכל עליי.״
הוא הרים את עיניו.
״מחר אנחנו נוסעים אליה.״
״טניה, בשביל מה? היא רק תתחיל לצעוק.״
״שיהיה. הפעם היא תראה בדיוק מה שלחה לנכדים שלה.״
בלילה טטיאנה אספה את כל תפוחי האדמה בחזרה לשק.
היא שטפה את הרצפה שוב ושוב, עד שהריח נעלם.
רומן ישב ליד השולחן והביט בידיו.
״אני זה שביקש ממנה,״ אמר לבסוף. ״הייתי צריך לדעת.״
״ביקשת אוכל לילדים שלך. אין לך במה להתבייש.״
בבוקר השאירו את הילדים אצל אוקסנה, שנתנה להם גם מעט כסף ללחם, ויצאו לתחנת האוטובוס.
השעה הייתה שבע.
רומן ישב ליד החלון. השק הונח ליד רגליו. בכל פעם שהאוטובוס פנה, הוא אחז בו כדי שלא ייפול.
טטיאנה כמעט לא דיברה.
היא חזרה במחשבותיה אל הרגע שבו חמותה אמרה שהיא בקושי מצליחה להאכיל את עצמה.
ואז ראתה בדמיונה את נדיה הקטנה שוכבת במיטה עם חום.
היא הידקה את שפתיה.
כשהגיעו לכפר, הבחינו מיד בגדר החדשה.
לוחות מתכת כחולים הקיפו את הבית של ולנטינה. השער הבריק, ועל החצר ניכרה ההשקעה הרבה.
ליד הכניסה חנתה מכונית של אחת השכנות, ותא המטען שלה היה פתוח.
ולנטינה העמיסה לתוכו כדי חלב וסלים מכוסים במגבות לבנות. מתחת למגבות נחו גבינות טריות ומוצרי משק שהוכנו למכירה.
ליד הגדר עמדו חנה ומריה, מורה לשעבר מהכפר.
״איזה יופי, ולנטינה!״ אמרה חנה. ״נראה שהיום תרוויחי יפה בשוק.״
ולנטינה יישרה את המעיל הנקי שלה.
״ברוך השם, צריך לעבוד. יש לי בן בעיר שמתקשה להסתדר, והכלה שלי לא ממש יודעת לנהל בית. אם אני לא אעזור להם, מי יעזור?״
מריה הרימה גבה.
״את שולחת להם אוכל?״
״בוודאי! כמעט כל שבוע שקיות מלאות. אני דואגת לנכדים שלי יותר ממה שאני דואגת לעצמי.״
באותו רגע נשמע קול מאחורי השער.
״בוקר טוב, אמא.״
ולנטינה הסתובבה.
רומן עמד שם עם השק הכבד. טטיאנה הייתה לצדו.
חיוכה של ולנטינה נעלם.
״מה אתם עושים פה בשעה כזאת?״
״באנו להחזיר לך משהו,״ אמרה טטיאנה.
״להחזיר? מה בדיוק?״
רומן הניח את השק על הקרקע.
טטיאנה כרעה לידו ופתחה את הקשר.
תפוחי אדמה מושחרים התגלגלו על האבנים הנקיות שליד הגדר.
חנה הביטה בהם בתדהמה.
״מה זה צריך להיות?״
טטיאנה הרימה תפוח אדמה רקוב והראתה אותו לשכנות.
״זה האוכל שוולנטינה שלחה לנכדים שלה. נדיה חולה בבית, אין לנו כסף למצרכים, ורומן ביקש מאמו קצת ביצים וחמאה. היא נתנה לו את השק הזה.״
מריה התקרבה.
היא בחנה את התכולה בלי לומר דבר.
חנה כבר לא הצליחה להתאפק.
״ולנטינה, את רצינית? אפילו לבעלי חיים לא הייתי נותנת דבר כזה!״
פניה של ולנטינה האדימו.
״איזו חוצפה! אתם באים לבית שלי כדי להשפיל אותי מול השכנות? אחרי כל מה שאני עושה בשבילכם?״
״מה בדיוק עשית בשבילנו?״ שאלה טטיאנה.
״גידלתי את בעלי שלך! עבדתי כל החיים! ואת עוד מעזה לבוא וללמד אותי איך להתנהג?״
טטיאנה נשמה עמוק.
״כשהילדים שלנו רעבים, אנחנו לא מבקשים ממך מותרות. שלחת להם אוכל מקולקל וסיפרת לכולם שאת מצילה אותנו מרעב.״
ולנטינה הניפה את ידה לעבר בנה.
״רומן! אתה תיתן לאשתך לדבר ככה לאמא שלך?״
הוא עמד ללא תנועה.
במשך שנים, המשפט הזה הספיק כדי להשתיק אותו.
תמיד היה עליו לבחור את המילים שלו. תמיד חשש שאמו תיעלב, תכעס או תפסיק לדבר איתו.
אבל עכשיו הביט בשק שעל האדמה ונזכר במשקלו על כתפו.
הוא נשא אותו הביתה בגאווה.
חשב שסוף סוף הצליח להביא אוכל לילדיו.
״אמא,״ אמר בקול נמוך, ״אני ביקשתי ממך עזרה כי הילדים שלי היו רעבים.״
״ועזרתי לך!״
רומן הצביע על תפוחי האדמה.
״את באמת קוראת לזה עזרה?״
״מה רצית שאעשה? שאוציא את כל הכסף שלי עליכם? אתם אנשים מבוגרים!״
״רציתי שתהיי סבתא שאפשר לסמוך עליה.״
ולנטינה פתחה את פיה, אך הוא המשיך.
״אמרת לי שבחרת את הטוב ביותר. הסתכלת לי בעיניים ונתת לי שק מלא ריקבון. אני נשאתי אותו הביתה וחשבתי שהילדים שלי יאכלו היום.״
השכנות שתקו.
אפילו חנה, שתמיד הייתה הראשונה להתערב, הסיטה את מבטה.
״אז עכשיו אתה מאשים את אמא שלך?״ לחשה ולנטינה.
״אני אומר לך שלא תתייחסי כך למשפחה שלי יותר.״
ולנטינה חיפשה בעיניהן של השכנות סימן לתמיכה.
מריה סגרה את תא המטען של המכונית.
חנה התבוננה בגדר החדשה, ואז בשק המונח לפניה.
איש לא אמר מילה לטובתה.
טטיאנה נגעה בזרועו של רומן.
״בוא. הילדים מחכים לנו.״
הם הסתובבו והתחילו ללכת לעבר תחנת האוטובוס.
מאחוריהם נשמעה צעקתה של ולנטינה.
״רגע! ומה עם השק הזה? אתם מתכוונים להשאיר את הזבל שלכם אצלי?״
רומן עצר לרגע.
טטיאנה הביטה בו, אך לא אמרה דבר.
הוא אפילו לא הסתובב.
״זה שלך, אמא,״ השיב. ״הרי את בעצמך אמרת שנתת לנו אותו מכל הלב.״
