אמא עייפה
נעמה צעקה על הקופאית בסופר כל כך חזק, שלאישה המסכנה רעדו הידיים.
מה כל כך לוקח לכם הרבה זמן?! אם את לא יכולה לעבוד כמו שצריך תישארי בבית!
סליחה, אמרה הקופאית המבוגרת, זזה במהירות עם המוצרים, והצליחה אפילו להאיץ יותר.
נעמה, נגע גדי בעדינות במרפק של אשתו, די, בואי נלך הביתה.
נעמה סובבה אליו ראש בחדות:
תשתוק! מישהו שאל אותך בכלל?
גדי השפיל מבט ושתק. תמיד היה שותק.
***
בדירה הריחו עוף בתנור בתיבול תימני. חמיה, שפרה, עמדה ליד הסירים, בחשה את המרק.
או, הגעתם! הכנתי לכם מרק עוף עם אטריות. בואו, תאכלו.
כבר ביקשתי ממך אלף פעם לא להיכנס לי למטבח, לחשה נעמה בעצבים. את גרה כאן או באה להתארח?
שפרה חוורנית הניחה את הכף בצד.
רק רציתי לעזור
אני מסתדרת יופי לבד! לא צריכה עזרה!
מהחדר רץ אליה הילד בן השבע, עידו:
אמא, שלום! רותם מהקומה למעלה אמר שאני פחדן! אני לא באמת פחדן, נכון?
די! נבחה נעמה, אתה לא רואה שאני עסוקה?!
עידו נעצר. הביט בסבתו. שפרה הסיטה מבטה.
נעמה נכנסה לחדר וטרקה את הדלת.
***
ככה הם חיו תמיד.
כל יום דומה ליום שלפניו. נעמה התעוררה בזעם, נרדמה בעצבים, ובין לבין צעקה על כל מי שבסביבה. על גדי, על שפרה, על עידו, על קופאיות, על עמיתים לעבודה, על אנשים ברחוב.
לעיתים נדירות קפץ בה זיק של מחשבה: “מה אני עושה?” אבל המחשבות נפלו לתהום השחורה וחסרת המוצא.
גדי התרגל. עשר שנים של נישואין לימדו אותו רק דבר אחד: לשתוק.
עבד בשתי עבודות, הביא כסף, עשה ככל שביקשה. בלילות, כשהיא נרדמה, היה מתגנב למטבח, מכין תה ומביט שעות ארוכות בנקודה אחת. חושב.
שפרה הגיעה לפני שלושה חודשים לעזור עם עידו בזמן שההורים בעבודה.
היא הסכימה, אבל לא קל לה, ומידי יום מרגישה את עיניה של נעמה בוערות בה כגחל.
ועידו… הוא פשוט חי. רץ, שיחק, שאל שאלות. כל ניסיון לגשת לאמא נתקל בחומה.
בהתחלה בכה. עם הזמן, הפסיק. היה נסוג לסבתא, יושב לידה בשקט זה היה פחות כואב.
***
ביום שישי זה קרה שוב, כמו תמיד.
נעמה חזרה מהעבודה עצבנית במיוחד: הבוס צרח עליה, עמיתה דיברה בגבה, דחפו אותה ברכבת בבוקר.
רגע לפני שנכנסה, עידו שפך מיץ ענבים על הספה הבהירה והחדשה, זו שנרכשה בתשלומים.
הילד עמד ליד הכוס הריקה והביט בפחד בשטח האדום שהתרחב על הבד.
מה עשית?! צרחה נעמה ברעש, אתה בכלל יודע כמה שילמתי על הספה הזו?! זה עלה מעל שלושת אלפים שקל!
זה היה בטעות, אמא. בבקשה אל תצעקי. אני פוחד ממך…
אתה פוחד! זעמה עוד יותר, אתה רק הורס, רק משגע! אין לי חיים בגללך!
אמא, סליחה…
תיכנס מיד לחדר שלך! שלא אראה אותך בכלל!
עידו הסתגר. נעמה המשיכה לצעוק על הדממה, עד שאיבדה את קולה.
***
בלילה לא יכלה להירדם. יצאה למטבח, התיישבה ליד החלון. גשם עדין טפטף בחוץ.
היא ישבה ובחנה את הטיפות על הזכוכית. חשבה על הכולכמה נמאס לה. כמה היא רוצה שהכול ייגמר, שכולם יעזבו אותה. שרק תשרור דממה.
נרדמה כך, בשולחן, מבלי להרגיש.
קמה מקור, בסביבות ארבע.
הדירה הייתה שקטה. גדי ישן, שפרה ישנה, עידו ישן.
קמה לשירותים. בדרך עברה ליד חדרו של עידו. הדלת פתוחה למחצה. הציצה לבדוק שלא התכסו.
עידו ישן, מכורבל, מחבק כרית. על השולחן, ליד המיטה, שכב מחברת פתוחה, כזו של בית ספר עטיפתה מצוירת בטנקים.
נעמה כבר עמדה לצאת, אבל הבחינה בכותרת: “אמא”.
הרימה את המחברת, התיישבה על שפת המיטה, החלה לקרוא.
היה זה יומן.
העמוד הראשון בספטמבר.
היום אמא שוב צעקה. אבא אמר שהיא עייפה. רציתי לחבק אותה, והיא התרחקה. כנראה כי אני ילד לא טוב.
נעמה בלעה רוק. הפכה עמוד.
אוקטובר. היום לסבתא היה יום הולדת. ציירתי לה כרטיס עם פרחים. רציתי להגיד לה בוקר טוב, אבל אמא שוב צעקה על אבא, אז ויתרתי. החבאתי תחת הכרית. אולי מחר אתן, כשתצא מהבית.
ועוד עמוד.
נובמבר. שברתי בכוונה את המשאית שאבא קנה לי. חשבתי שאם אשבור משהו שלי, היא לא תכעס. אבל היא שוב צעקה. אמרה שאני לא יודע להעריך כלום. גם טיפש.
ידיה של נעמה רעדו.
דצמבר. עוד מעט חנוכה. כתבתי מכתב לסבא גנדי ביקשתי שאמא תפסיק לצעוק. חבל שאי אפשר לקבל כזה מתנה.
ינואר. בבית הספר נתנו לכתוב על מה אהיה כשאגדל. כתבתי שאהיה בלתי נראה, כדי שאמא לא תראה אותי ולא תצעק עליי אף פעם. המורה הופתעה והתקשרה לאבא. הוא בא, דיבר איתי. אמר שאמא באמת טובה, פשוט לה קשה. אני זוכר. זוכר כשהייתה מחבקת. כשהייתה צוחקת. עכשיו כבר לא צוחקת. אף פעם.
נעמה לא יכלה לזוז. דמעות נטפו למחברת, מרחו את הדיו.
פברואר. היום שפכתי מיץ על הספה. אמא צעקה הרבה מאוד זמן. כשאמא צועקת, אני מרגיש שאני מת קצת-קצת. קודם האוזניים, אח”כ הלב, ואז הנשמה. שכבתי ועצמתי עיניים. חשבתי: אם אמות בלילה, אכפת לה? אולי תגיד: איזה יופי, עוד בעיה פחות?
המחברת נפלה מידה. גופה רעד, אך לא הוציאה הגה. פחדה להעיר את עידו. פחדה מקול שלה. פחדה מהכול.
כך ישבה דקות ארוכות. אולי שעה. לבסוף החזירה את המחברת, הניחה על השולחן, יצאה.
חזרה לשכב ליד גדי. הביטה בתקרה עד אור ראשון.
***
עידו היה הראשון שקם בבוקר.
פקח עיניים, התמתח, התיישב. דלת החדר חצי פתוחה, הזיכרון מאתמול חזר. נאנח.
יצא למסדרון, הקשיב. שקט. מוזר. בדרך כלל אמא כבר מנגבת כלים ורוטנת שכולם ישנונים.
הציץ למטבח.
אמא ישבה ליד השולחן, לא צעקה, לא רעשה. רק ישבה והביטה החוצה. לפניה כוס תה קרה.
אמא? שאל עידו ברוך.
הסתובבה אליו. פניה היו שונותלא כעוסות, לא עייפות, משהו אחר. הוא לא ידע להגדיר מה.
בוקר טוב, אמרה בשקט. בוא לאכול.
התיישב. היא הגישה לו צלחת דייסה והתיישבה לידו.
עידו אכל ובהה בה מדי פעם. ציפה לרעש הרגיל, אך כלום לא קרה.
אמא, אמר לבסוף, מה קורה?
כלום.
ולמה את שותקת?
חושבת.
על מה?
נעמה הביטה בו ממושכות. אחר כך הושיטה את ידה, ליטפה את ראשו, סתם כך.
עליך, ענתה. עלינו.
עידו נעצר עם הכף בפה.
את לא חולה?
לא, מתוק. להפךמתחילה להבריא.
הוא לא הבין, אבל הנהן. לא משנה, העיקר שאמא לא צועקת.
תאכל, אמרה. צריך ללכת לבית ספר.
הוא גמר, קם להתארגן. ליד הדלת עצר.
אמא, שאל בלחש, ובלילה, את.. תשוב לא לצעוק?
נעמה כרעה מולו.
תישמע לי, אמרה בתקיפות. אני לא בטוחה שאצליח מיד. אבל אשתדל מאוד לא לצעוק. כדי שלא תפחד ממני יותר. מבטיח?
עידו הנהן.
ואם לא תצליחי? לחש.
אם לא אעמוד בזה תגיד פשוט: “שוב את?”. אני אזכור.
תזכרי מה?
הכול, אמרה ולחצה אותו אליה. תצא כבר מתוק.
עידו הלך.
נעמה נשארה בכניסה, הקשיבה לטריקת דלת המעלית. ואז בא שקט.
גדי יצא מהחדר בבלבול.
מה את ערה כל כך מוקדם?
לא נרדמה לי.
הביט בה דואג.
הכול בסדר?
בסדר, ענתה. בוא לאכול.
נכנסו למטבח, ישבו יחד.
גדי, שאלה פתאום, למה אתה אוהב אותי בעצם?
הוא נבהל.
מה?
למה אתה אוהב אותי? הרי אני… אני מפלצת.
הניח את הכוס. הביט בה באמת.
את לא מפלצת, חייך. את פשוט שכחת מי את.
אז מי אני?
יש לך הרבה צדדים, חייך גדי. אני זוכר אותם. את יודעת להיות חמה, מצחיקה, עדינה. יודעת לחבק חיבוק אמיתי… אני זוכר, נעמה. את שכחת.
נעמה שתקה.
אני מקווה שתחזרי לעצמך, אמר. אחכה, כמה שצריך.
הושיטה את ידה, חיבקה את ידו.
***
באותו יום לא צעקה על אף אחד.
עידו חזר מהבית ספר, השליך ילקוט, רץ, חיבק אותה סתם כך.
אמא, קיבלתי היום ‘מצוין’!
כל הכבוד, מתוק! גאה בך!
השתומם. הביט בה בפליאה.
באמת?
באמת.
הוא חייך. חייך כמו שלא חייך מזמן.
אמא, את יודעת, בבית ספר חשבתי אולי היום תחבקי אותי בערב? והנה, את באמת חיבקת.
טיפשוני שלי, לחצה אותו אליה. מהיום אני אחבק אותך כל יום!
***
בלילה נכנסה נעמה לחדר שלו. עידו כבר ישן. על השולחן הייתה המחברת.
הרימה, פתחה לעמוד האחרון, שלפה עט וכתבה למטה מתחת לשורותיו:
עידו שלי, אני אוהבת אותך כל כך. סליחה על הכול. אני מבטיחה לנסות בכל הכוח.
אמא.
***
כי תמיד אפשר להשתנות, גם כשמרגישים תקועים, ולאהבה יש כוח לרפא.
