6 ביוני
היום התחיל בזה שיעקב טרק את התיק שלי על הסף. בקושי הספקתי להחזיק את הדמעות, והכדורים שלי אלה שאני תמיד מחזיקה בתיק, כי אחות אף פעם לא יודעת מתי תצטרך משהו דחוף התפזרו על השטיח.
זהו, הוא אמר בקול קר, תארזי ותסתלקי.
עמדתי בפרוזדור, עדיין עם השמלה השחורה מהלוויה של סבתא, והרגשתי שאני לא מצליחה לקחת אוויר.
יעקב, חכה
שתים-עשרה שנה, אילנה. שתים-עשרה שנה חיכיתי. חשבתי שסבתא שלך תשאיר משהו, אולי סוף סוף נצא מהחורים האלה.
ומה בסוף? דירה לאח שלך ברחוב דיזנגוף, שבעים ושניים מטרים. ולך? משהו בקצה שום מקום שאפילו מחוסרי בית היו נמנעים ממנו!
לא הייתה לי אנרגיה לענות. הלכתי לאסוף את התיק וסתם עמדתי שם.
הוא טרק דלת וישב בסלון, והיה מהדהד של שתיקה.
סבתא ידעה למה…
על מה את מדברת בכלל?! הוא הדף באגרוף את הקיר, התמונה מהחתונה שלנו נפלה מהכוורת והזכוכית נסדקה. היא רק רצתה להתעלל בך!
אח שלך באמת ביקר פה? פעמיים בעשר שנים! ואת כל שבת עלית אליה, ניקית, טיפלת, הבאת תרופות! תראי מה קיבלת.
הורדתי את התמונה. אנחנו, בני עשרים וארבע, עשרים ושש; מחייכים בשמלה לבנה וחליפה שכורה. כמה היינו נאיביים.
אני מגישה תביעת גירושין, הוא החליש קצת את הקול. אין לי מה להישאר עם אישה שלא מביאה כלום. לכי, תחיי שם איך שבא לך.
יצאתי מהדירה, הדלת חבטה מאחוריי.
למחרת קניתי כרטיס אוטובוס לישוב גפן לא רחוק ממודיעין. ויקי, חברה מהעבודה, ניסתה לשכנע אותי:
עזבי, אל תחזרי לבית הזה, שיאכלו אותו עכברים! תישני אצלי, נמצא חדר
אבל שמהדהדות לי בראש, שוב ושוב, המילים של סבתא לא מי יודע מה לפני מותה: “אל תמהרי, אילנוש. המציאות לא כמו שנדמה”.
הדרך לקחה שעות, התחנה של גפן מסריח מרטיבות, השלט בקושי עומד. בדרך פגשתי נהג מזוקן בשם מיכאל הציע להסיע אותי עד לבית.
הנכדה של זהבה? הוא זיהה אותי מיד. היא הצילה לבן שלי את החיים. שלושה שבועות טיפלה בו בלי להפסיק.
הבית עמד בסוף הרחוב, כמעט בכניסה ליער. אפור וישן, הדלת חורקת. עברתי בקושי עם המפתח.
בפנים ריח אבק וכובד. כלום לא קסום, כמו בתים ישנים בסרטים. רק דלות חיים.
ישבתי על הספסל, בכיתי קצת בשקט. יעקב כמובן צדק, זהבה איפשרה לאח הגדול שלי לקבל את כל הנכסים הטובים, ואני נשארתי עם צריף.
ברגע שנרגעתי, נשמעה דפיקה.
את אילנה, נכון? עמדת בפתח אישה נמוכה, הגרביים שלה מלאים חורים. נעים מאוד, פנינה, אני גרה שני בתים ליד.
אני הייתי אמורה לסדר פה, התכוונתי לבוא מחר
לא נורא, מחקתי דמעה, רק תודה ששמרת על הבית.
זהבה ביקשה. חודש לפני שנפטרה באה אליי עם מפתח. “הנכדה שלי תבוא, פנינה. תכניסי אותה. תגידי לה שתלך למחסן מאחורי התנור. יש לה שם משהו”.
מה יש שם? שאלתי, וסבתא שלך רק חייכה. היא הייתה אישה מוזרה, אבל לב זהב.
פנינה הלכה ואני נכנסתי וחיפשתי. ראיתי דלת נסתרת ליד התנור, דחפתי חזק והיא נפתחה. מחסן דחוס. פתחתי פנס בטלפון, ורק מבין הצנצנות ראיתי קופסת פח ישנה. פתחתי ומצאתי ערימת מסמכים.
לא היה מדובר בבית, אלא בשטח. שתים-עשרה דונם רשומים על שמי. בין הדפים נמצא הסכם שכירות ממשק סמוך. התשלום? פי שלוש ממה שהרווחתי בשנתיים.
ובתחתית מכתב בכתב ידה של סבתא: “אילנוש, דירה זה מלכודת. אחיך ימכור, ינצל, יבזבז. לך השארתי משהו שלא נגמר קרקע. הם צריכים כסף עכשיו ואת תקבלי זרם קבוע. אל תמכרי ואל תברחי מכאן. שמרי על האדמה הזאת”.
נפלה לי אבן על הלב. יעקב זרק אותי בשביל הכסף, שבסוף היה לי כל הזמן רק לא ידעתי.
עבר שבוע. ניקיתי, סידרתי, החלפתי חלון.
פנינה נכנסה כל יום, פעם עם חלה, פעם עם גבינה. סיפרה על סבתא: איך ידעה לרקוח תהים, ואיך כל השכונה הגיעה אליה.
את דומה לה, אמרה יום אחד, שקטה מאוד. רק אצלה היתה פלדה בפנים, אצלך עוד הכל רך.
צחקתי. הכל נטול כיוון.
ביום השמיני חייג אחי, עמית.
תראי, אני חייב כסף דחוף, קולו היה תוקפני. נועה רוצה סוף סוף למכור את הדירה, אבל יש עיקול של עורך דין. אולי תוותרי על הירושה? נוכל לסדר הכל.
לא, עניתי.
את לא נורמלית! בשביל מה את צריכה את הבוץ הזה?
טוב לי כאן.
איבדת את זה כבר לגמרי צחק והנתק.
לקח חודש עד שיעקב הופיע. ראיתי אותו מחלון המטבח, יוצא מהמכונית, מתלבט אם להיכנס.
יצאתי עד הדלת והוא נעצר.
אילנה, אני צריך לדבר.
תגיד.
טעיתי, אני מצטער. הכל התהפך עליי, הפרויקט התמוטט, נשארתי עם חובות. שמעתי מויקי שיש לך כסף.
הייתי שקטה.
תחזירי את מה שהיה, הוא התקרב, נתחיל מחדש. אני אעזור לך, נדאג לבית
לא, השבתי בשקט.
מה זאת אומרת “לא”? אחרי כל השנים האלו? טעיתי, זה קורה.
טעית ביום הלוויה, אמרתי קרה. זרקת אותי ונתת לי להבין שאני “לא שווה”. אני כבר לא במקום הזה.
פניו החווירו.
הצטערתי כל כך
תיסע. אל תחזור לפה.
את עוד תתחרטי! סינן.
פנינה עמדה עם הדלי מעבר לגדר והנהנה.
טוב עשית, ילדה. כאלה לא צריך להחזיר.
חלפו שישה חודשים. מכרתי את הדירה בתל אביב שגרנו בה יחד. את החפצים של יעקב שלחתי לדואר. הגירושין הסתיימו בלי דרמות.
ההכנסה מהחוזה זרמה. החלפתי גג, הכנסתי אינסטלציה, קירות צבועים. התחלתי באמת לחיות.
אנשים הגיעו, פנינה הביאה את שולה מהשכונה עם כאבי ברכיים. עיינתי במחברות של סבתא, רקחתי לה תה. אחרי שבועיים חייכה ובירכה שהכאבים נרגעו.
אחריה הגיעו עוד ועוד בשבילהם כלום לא ביקשתי, השאירו בתמורה ביצים, עגבניות או חלה.
חורף. ערב. טלפון לא מוכר.
אילנה? זו נועה, אשתו של עמית.
מה?
אני צריכה עזרה. עמית עשה קומבינה עם עו”ד, מכר את הדירה וקיבל כסף וברח לאהובה החדשה. אני עם שלושה ילדים, אין לי לאן ללכת. את יכולה אולי למצוא לי חדר? אני אהיה עוזרת, אשלם
לא, עניתי. אני לא יכולה לעזור.
למה?
את זוכרת איך צחקת בעלבון כשהקריאו את הצוואה? קראת לבית שלי “חורבה”. קחי את הילדות ולכי לעובדת סוציאלית. אולי שם תקבלי עזרה.
סגרתי את השיחה. הלב שקט.
באביב הגיעה ויקי לביקור. התיישבה במטבח, הסתכלה מסביב:
וואו, לא האמנתי שתצליחי פה לבד. נראה כמו מתוך מגזין.
הגשתי לה תה ירוק מעשבי הגינה.
דרך אגב, שמעת? יעקב התחתן עם איזה מתווכת יומרנית. היא לא עוזבת אותו. שמעתי שהחובות שלו לא נגמרים.
חייכתי. זה כבר לא רלוונטי אליי.
נשארת פה לתמיד? לא משעמם לך?
ממש לא, הסתכלתי דרך החלון על השדות האדמה שלי, הבית שלי, השקט שלי. סוף סוף טוב לי.
ולראשונה מזה שלושים ושבע שנים, אני חיה את החיים שלי. בלי להחזיק גבר שמתייחס אליי כמו להשקעה לא משתלמת, בלי לחכות שמישהו יראה מה אני שווה.
בערב, כשויקי נסעה, יצאתי החוצה. השמש ירדה אל מאחורי היער והאוויר היה מלא שלווה. החתול שאספתי בחורף התיישב והתחיל ללטף לי את הרגל.
פנינה חלפה בדרך:
אילנה, תדעי שמחר באה מישהי מהמרכז. אמרו לה שאת עוזרת לאנשים, יש לה בעיות לב. תקבלי אותה?
בטח, השבתי. נכנסתי, בדקתי במחברת של סבתא. מחר ארקח לה תה, אשב איתה, אקשיב. בדיוק כמו שסבתא עשתה.
בינתיים, בעיר, יעקב מתווכח עם רעייתו החדשה, עמית מתחבא מחובות ואילו נועה רצה בלשכת הרווחה.
סבתא זהבה ידעה הכל. הבנתי סוף סוף: ירושה זה לא נכס או כסף אלא באיזה אדם אתה הופך להיות כשלוקחים ממך הכל.
אפשר להישאר מסכן, ואפשר לקום וללכת לאן שבאמת מחכים לך.
ואני קמתי ובחרתי.
