אני מחפש אישה בשם אביגיל.
דרך קשת נמוכה הוא נכנס לחצר משונה, מלאה שלוליות מהגשם שניתך אמש מעל תל אביב. זו כבר החצר הרביעית היום. גן שעשועים רטוב, שניים מתנדנדים, וחבורת ילדים דוחפת דיסקית הוקי פלסטיק על מצע מים. הילדים ירוקים מרוב שמחה, ולאף אחד לא אכפת מהנעליים הרטובות.
הוא ניצב מתחת לקשת, מביט סביב, מקווה שמשהו מן החזיונות ייאחז בו, ימשוך אותו אחורה בזמן, כמו פתקים בכותל או ריח פתאומי של גויאבה. אבל הכל כאן אחר: בתים חדשים, כאבים ישנים, ורק הירח מעל השלוליות מזהה את הפנים.
לאורך השנים החצרות של תל אביב השתנו, והוא שכבר חיי בחו”ל, תוהה אם משהו מבית ילדותה של אביגיל עוד נותר. פעם, מזמן, רק חבלים לבגדים היו תלויים כאן בין שני בניינים צמודים, וספסלים צבועים בלבן שהמראה שלהם מושך כאב של נייר זכוכית בלב.
הזקן האלמוני, פאות השיבה מציצות מתחת לכובע טמבל, אינו מעורר עניין. בתים כאלה בשכונת הארגזים נתמנו דיירים באים והולכים, וסיפורי חיים מצטלבים במדרגות.
הוא ידע בדיוק לאן עליו ללכתהבניין שמימין לקשת, קומה שנייה מתוך שלוש, הדלת שבפינה עמוקה, שני צעדים ממאגר הזיכרון. בשולי דלתה היו צמד פעמונים ישנים עם שמות המשפחות בשחור על כסף כתוש.
פעם, הכל היה חד שםהריצפה חרקה כמו עץ עתיק, ותריסים ישנים שאמא היתה שוטפת במי סבון רותחים, ותיקן אחד מהר את חייו בשני ימי מרדף של לילה לבן.
אבל את מספר הדירה והבית לא זכר, רק את שמות הרחובות, ושכונת פלורנטין כבר אינה מה שהיתה. לכל בניין יש תאום, בתים דומים שנבנו באותו המושגים, באותו תכנון.
אז הוא שוטט בין הקולונדות, עובר מדלת לדלת, לוחץ על כפתור אינטרקום
“שלום, אני מחפש את אביגיל, אפשר לשאול…”
לפעמים ניתקו אותו בגסות, לעיתים ענו שאין כזאת דיירת.
“תסלחו לי, חשוב לי לדעת, אולי בשנות השמונים חיה כאן אישה בשם אביגיל?”
הוא שלף פנקס קטן ורשם:
“16 אין, 24 בוודאות לא, 32א’ לא שמעו, קנו את המקום…”
הבתים סגרו עליו, ונראה שהוא טובע בים של זיכרונות.
בעליית מדרגות מבית ישן, אוויר מלא ריח של חתולים, דלת חורקת מאחור, ועל הסף עומדת אישה קשישה, סל קניות בידיה.
“שלום, למי?”
“אני מחפש את אביגיל, בערך בשנות השישים לחייה, את מכירה?”
“פינה ימנית? פעם, אבל עכשיו משפחת כהן גרה שם עם הילדים, לא היתה פה אביגיל מעולם, ואני פה מאז שנולדתי.”
“תודה,” הוא מלמל, וירד מהגרם בחוסר אונים.
“ומה שם המשפחה?”
“אילו הייתי זוכר, כבר הייתי מוצא”
“ומי היא בשבילך?”
“היא…”
האהבה לא צריכה הגדרה עברית.
רק אבל שקט מתפרץ לכוסברה בבוקר גשום.
יואל כל ימיו האמין שאהבה כמו פורח שקד, דקיקה ועדינהואם תישבר לא תתאחה לעד.
ארבעים שנה עם חור בלב, זיכרונות שצפו כמו עששיות בחג, לפעמים חסד, ולפעמים דקירה שנעלמת רק עם שקיעה.
כשנפטרה אשתו, נשבר בו משהו סופיוהתקף לב הזכיר לו שגם זיכרון הוא שריר שדועך.
חמש עשרה שנה הם רק חלקו גג. הבית היה מלא כלי פורצלן, שידות מצופות זהב, שטיחים שמכרסמים בבהירות היום. בקצה הסלון עמד פסנתר לבן, עם ואזה של פרחי משי וכף של אבק. אף אחד מעולם לא ניגן.
אהובתו רכשה מורה בניסיון, אבל הידיים לא יכלו להוליך את הלבוהיא ויתרה, כמו שויתרה גם על חלומות אחרים.
נדמה לו שבגללה לא היו להם ילדים.
ערבים שקטים הביאו פיוסים, טיולים בפארק הירקון, האכלת ברווזים, קפה שחור במרפסת.
“למה לא טיילנו כאן קודם, יואל?”
“שטות שלי,” היא חייכה,
ותהה אם אפשר לתקן.
בקריירה הצליח בזכות קשרים, חותנו שימש מיניסטר בממשלת יצחק.
אבל בלילה סגרירי התקרה השתוחחה מתחתיו, והוא חשבהאם ידע אהבה אמיתית אי פעם?
ברדיפת הזיכרון, הוא מוצא עצמו בגשם תל אביבי ישן, ברמפות של רחוב הרצל, כשהפקקים הפכו לנהרות, מתקני הלבבות לשוק דוכנים.
הפגישה הראשונה היתה במבוך של תחנת רכבת השלום.
אביגיל, צעירה דקיקה בכובע סרוג וכרבולת תכלת, ניגנה בכינור.
קירות הרציף נטפו מים, העולם עצר אדום, יואל נמשך כמו עכבר למוסיקת קסם. האנשים חלפו, היא נותרה בין האופניים והכסף הקטן בפינתה.
נער גנב את תיק הכינור. יואל רץ אחריו, הצליח להחזיר לו את התיק, לשבור את הסדק בצלילים שנשמעו עד השמיים.
מאותו הרגע, דבק בנשמתה האבוד של אביגיל.
“אמא שלי ביקשה שלא אנגן ברחובות,” סיפרה, “אבל אין לי מה לאכול.”
היא סירבה לכספו וזעמה.
“אני לא צדקה”.
בנסיון לפייס אותה, הופיע שוב למחרת.
הצטרף אל ספסל בידה, המתין זמן רב, הסוחרים למדו להכיר אותו. בסופו של דבר שוב ניגנה, והשמש שברה לה את הדיכאון.
כשחולי העיר הגיעו לגבות דמי חסות, יואל הסתבך במכות, לא הבין איך בתל אביב יש כללים אחרים.
לבסוף היא טיפלה בפצעיו בדירה צנועה; קירות מדפים, שטיחי שאגי תלויים, פורטרט של אישה מחייכת מוקף פרחים, ופסנתר עליה עומדים פילים מיניאטוריים.
החיים בצפון הישן דורשים לזכור כל דלת שנפתחה. לילות שהם רק ניחוש אם מה שאבד אפשרי להחליםהאם יוכל לשוב?
והיה ערב של קפה ונשיקות, מרדפים אחרי ג’וקים במטבח, ושירים של לאה גולדברג מתערבבים במבול…
אני אחזור, הבטיח,
והביןלא כל דבר בידינו.
עם הבוקר, הטלפון צלצל.
“המשטרה מחפשת אותך, יואל…”
יוֹם אחד חזקה דמות עבר, ואביגיל נותרה על הפסנתר,
והוא במערבולת שלא ידע איך לצאת ממנה.
האיש שאיים עליו הבטיח
“אם תתחתן עם בתי, אסדר. אחרת, תסתדר לבד.”
הוא שקל והבין שאין לו כוח להיאבק.
משום מה, עזב.
והרגיש שליבו נשאר על אותו סף של ליל רחוב, בשדרות רוטשילד.
חלפו עשורים,
חלפה אהבה,
הילדים בחצרות תל אביב גדלו,
והזקנים המשיכו לשאול
“את מי אתה מחפש?”
“את אביגיל…
נדמה לי שכבר לא בחיים.”
ואז, משום מקום, צעירה צעודה צל הושטת יד לומר
“כן, אני סתם אביגיל”.
הזיהרה.
לא היא.
הזמן מתעתע.
בוקר אחרון בתל אביב.
בתי המרפסת יפים במיוחד, עצים נטועים, ולפתע בחלון של חנות כלים ישן, כינורות נדירים.
הוא שבת אל תוך החנות, הצלילים מתערבבים לו בראש,
המוכרת מציעה לו תווים,
“אביגיל בן לולו, מכירה? הכנרת?”
“נדמה לי שזו היא…”
והיא ממש כאן, אולי ברחוב המקביל, בת למשפחת בן לולו.
האם נשואה?
“כן, יש לה ילד.”
הוא קורס על כסא בחולשה,
“אני…עוד פעם לא מצאתי.”
המוכרת מפנה מבט, רחוב בן יהודה עייף, ורק העצים עומדים גבוה.
בסך הכל, זוג מבוגרים בחצר ממלמלים:
“כן, זו הבת של דווקא מאירה, שגר ברחוב מרמורק.
האמא נפטרה מזמן, וביתה נשארה לבד, היתה מנקה מדרגות, מלמדת כינור לילדי השכונה.”
ולבסוף, מצביעים על הדירה הזכורה,
“קומה שנייה, פינה ימין, שם הנערה הנפלאה גדלה”.
הוא עולה, פוגש גבר צעיר שבודק דופק ומזריק תרופה.
“אני רופא, אל תדאג.”
במטבח מחכה לו אישה עם לחי עגלגלה ועיניים שיש בהן פס קול של מה שחלם עליו.
זו בתהשמה?
“אביגיל, יואל, אני חושבת שאתה… אבא שלי.”
התה רותח, צחוק הילד מסביב.
הוא מספר והיא מאזינה, הם חולקים זכרונות,
מטייחים את הטעויות בשוטף כלים.
בסוף, הוא מתעקש,
“אני חייב לפגוש את אמך בעצמי.”
ברכבם, במבוא של שיכון חדש ברמת גן,
הוא עומד בפתח, לוחץ על האינטרקום,
ליבו ממהר כאילו פספס עשרים רכבות.
דלת נפתחת, והיא שם.
אביגיל, עם שיער כמו גלים של ים המלח, לחיים רכות, והבעת פנים שאינה משתנה גם אחרי שנים בלי לראות.
הם נופלים זה אל זרועות זו,
וממרפסת דלת הכניסה יושבים רגע על הרצפה כמו ילדים בחנוכה,
מרגישים שהזמן חוזר אחורה,
כל מילה מיותרת.
“סליחה על הכל,” חושש,
“ידעתי שתחזור,” היא עונה,
והדמעות זולגות כמו תה עם נענע,
כפותיהם מתעטפים בשיר ישן,
“אני מרגישה את הפגישה השנייה מתקרבת,
הבלתי נמנעת, איתך.”
תוך שהם נישאים שוב בדרך, הפעם לבית החולים,
מחזיקים ידיים כאילו לא חלפו עשורים.
ברקע, האור נשבר על בתי העיר,
וליבו שקט, כי הגיע בדיוק בזמן.
לא איחר לאהבה.
הספיק.
