האור האחרון
על ראש מחלקת הפנימית כולם תמיד שמו לב הגברים התבוננו בה בעיניים מלאות עניין, הנשים קינאו בגלוי. היא, גבוהה ורזה, שחורת עיניים, החלוק הלבן היה יושב עליה מושלם. את השיער הייתה אוספת בקפידה לפקעת קטנה מאחור, והכובע המגוהץ הוסיף לה עוד כמה סנטימטרים. אף אחד לא ידע בדיוק בן כמה היא אולי נראתה בסביבות ארבעים וחמש, אבל השערות על גילה נדדו ברחבי הבניין. יהודית לוי, כך קראו לה כולם, נחשבה קשוחה ובלתי מתפשרת, וגברים, חולים וגם רופאים, ניסו להתקרב אליה הזמינו לקפה, שלחו פרחים ושוקולדים, אבל כשהעיניים השחורות ננעצו בהם נאלמו.
סיפורים ריחפו סביבה. שהאהבה הגדולה שלה נשברה, שבן הזוג נהרג או בלבנון או בים… ששכלה ילד בדרכה… איש לא ידע מה אמת ומה סתם שמועה. רק דבר אחד היה ברור לכולם היא חיה לבד. אף אחד לא התקרב אליה ממש, לא היו לה חברות אמיתיות. ועם כל זאת, אי אפשר היה לשנוא או להגדיר אותה כאישה קשה.
פעם, כשהייתה צעירה, התאהבה עד כלות ביליד איתן לוי, בחור מושך מהפקולטה איתה. בלעה כל מילה, לא היה לה אוויר בלעדיו. אבל את איתן, מקסים שלא חסרו לו מעריצות, העיקו האהבה הגדולה והמסורה של יהודית, עד שבחר באחרת. מאז אף אחד לא נכנס לה אל הלב. אולי עדיין אהבה את איתן, אולי פחדה מתשוקה שתסתיים שוב בבגידה.
יום אחד נעמדה יהודית בעמדת האחיות.
רותי, תביאי לי בבקשה את התיק של גלבוע מחדר חמש, אני אתארגן על השחרור שלו למחר. היא חיבקה את התיק, חזרה למשרדה.
“הנה, האיש השתפר, עכשיו הכול תלוי רק בו, איך יתמודד, איך יתאושש,” חשבה כשהשלימה במחשב את נוסח השחרור רשימת הבדיקות, התרופות, תוצאות המעבדה… עד סוף היום נותרה חצי שעה.
יהודית יצאה מהמשרד שלה, נעלה, ועמדה. בקצה המסדרון עמדה אישה ודיברה בטלפון בלחש, הפנתה גב לחלון. משפטים משונים הגיעו עדיה:
– לא, לא מת. חי וקיים. אל תכעסי… אמרתי לו… לא משנה… מה את חושבת, שהוא לא הבין? טוב, נדבר בערב.
האישה הורידה את הנייד, הלכה בכיוון המדרגות בלי להביט סביבה.
יהודית נכנסה לחדר חמש. בדרך כלל, כשראתה מיטות ריקות, כבר הייתה עושה הרצאה על הנזק של עישון, אבל שתקה. הביטה בגב המתוח של אלדד גלבוע, הפנה פנים לחלון.
– אלדד, מחר… פתחה, אבל כשהסתובב, עיניו מלאות ייסורים, נכתבה השתיקה בחדר.
– מה קרה, אלדד? משהו כואב?
– אולי… אולי אני יכול להישאר עוד? אין לי ממש לאן ללכת…
– מה, אשתך כבר מיהרה להביא מישהו חדש? פירקה עליך והלכה? – העיר פנחס מהמיטה בפינה.
– זה נכון? שאלה יהודית חרישית.
הבינה, שעליו דיברה ההיא ליד החלון קיוותה שיתפנה כבר המיטה בשביל החיים החדשים שלה, לא יכלה לחכות.
אלדד גלבוע, גבר גדול, אחרי חמישים, שיער שמאפיר, עיניים עייפות, שוכב, לא מצליח לזוז מהמקום.
יהודית הביטה החוצה אפריל נגמר. ניצנים מוכנים להיפתח על העצים שבגינה, אבל מזג-האוויר הקריר עוד יכול להשליך פתית של שלג. בלי שמש בכלל.
– אין לך שום מקום להיות? חברים? ילדים? ניסתה למצוא פתרון.
– יש להם את המשפחות שלהם… לי לא נעים לנדוד בגילי בין בתים. ידעתי שהיא עם מישהו, חשבתי שיעבור לה…
– אלדד, אי אפשר להישאר. צריך מיטות לחולים. יהודית היססה. אתה יודע מה? יש לי בית קטן במושב, שעה מתל-אביב. הדרך טובה. הבית חזק, קצת צריך ידיים שיעשו בו סדר. מזמן אף אחד לא גר שם. מחר אביא לך מפתח, אסביר איך להגיע. סגרה את הנושא בלי לתת לו לסרב.
– תראה מה זה… תמיד חשבתי שהיא כזאת קשה וקרה, ופתאום… דווקא אנושית כל כך. אל תעז לסרב, אלדד. אשתי המנוחה לא הייתה שווה את זה אמר פנחס.
רוח אביבית ושמש סוף-סוף חיממה את הארץ. ביום ראשון בבוקר, יהודית עלתה להונדה, נסעה לבדוק מה שלומו של אלדד.
היא הופתעה לראות את הבית נצבע בצבע תכלת, החלפות חדשות, הגג מסודר, במדרגה החדשה ניצבה בפנים. היא החנתה את הרכב ויצאה. אלדד יצא יחף, גינס וחולצה קצרה, שזוף, כתפיים רחבות. שום זכר לגבר המדוכא שהיה.
– שלום, רק באתי לבדוק שלא עושים לך בעיות, השעינה יהודית את עצמה על הרכב.
– רק שלוש סבתות במושב שאוהבות שיש עוד מישהו. לחברי המושבים אין זמן ענה.
– זה טוב, האוויר פה עושה לך פלאים. ומה עם עבודה?
– יצאתי משירות קבע, אבל בחיים האמתיים, לא מצאתי מה באמת יודע חוץ מלעמוד במסדר. עבדתי כמאבטח. אבל הפנסיה בסדר.
– אז תראה לי איך התמקמת, סוף-סוף סגרה את הדלת והצטרפה אליו.
– נו באמת, חייך והכניס אותה ראשונה.
השטיחים הסרוגים של סבתא על הרצפה, אור שמש מנצנץ דרך הווילון, שני עציצים עם גרניום על החלונות, שעון ישן מתקתק. הכל מרגיש מוכר.
– זה ולנטינה מהקצה הביאה לי, ישר נעים כאן יותר, לא?
– מה זה הריח המצוין הזה?
– הכנתי מרק, גם תפוחי אדמה, רוצה לטעום? נדלק אלדד, רץ להביא. לא ידעתי לבשל קודם, אף פעם לא חייתי בכפר… השכנות עזרו לי.
יהודית רצתה לשלוח ידיים ולהתמתח כמו פעם שחזרה מהלימודים אל חיק הבית של סבתא… לא יכלה לבוא אל הבית ההוא מאז אמא הלכה לעולמה, גם לא מכרה אף פעם את הבית, עם הזמן והזיכרונות. הבית נותר כמונומנט משפחתי. מדי קיץ, אחרי שנים בעיר, חוזרים אליו לכמה חודשים, מלא ריבת תותים, מלפפונים חמוצים… זכרה את אמא, זכרה את הקיץ. כל כך מזמן.
– תגידי, כמה זמן אוכל… להישאר כאן? קטע אלדד את מחשבותיה.
– תישאר כמה שצריך. לא הייתי כאן עשר שנים, וגיליתי שחם וכיף כמו פעם כשאמא עוד הייתה. גם אין לי כוח ולא ראש לבית ולגינה. הביטה בקרקע, ואלדד, באצילות, שתק.
– אוי, הבאתי לך מצרכים, שכחתי יצאה לרכב.
אלדד נשם עמוק. זו הפעם הראשונה שהוא ראה אותה בלי החלוק והכובע, בשמלה, צעירה הרבה יותר, עם קווצות שהשתחררו משיערה האסוף. פתאום היא הייתה נגישה יותר. הוא הביט בידיים הקשות מהעבודה וחש איך השנים מכבידות.
היא נסעה כבר כשהחשיך, השאירה ניחוח דק של בושם באוויר. כל דבר שטיפל בבית, הריח ממנה ממנה ומריחותיה. ליבו של אלדד, שהיה רדום הרבה זמן, התעורר. כאב ותשוקה פתאומית. אולי אפילו היה קצת מודה לאשתו שעזבה. את הלילה העביר בלי שינה, מתהפך ומדמיין.
יהודית חזרה עוד פעמיים בחודשיים הבאים מצרכים, חכה חדשה. אלדד כבר בנה את הגדר שנפלה, סיפר שמהכפר הסמוך באות אלמנות לבקש תיקונים ומשלמות בחלב ובביצים.
הבית פתאום נראה גאה, כאילו הוא אומר: יש לי בעל-בית, אני מכובד.
– בחורף אני אמלא לך צנצנות מלפפונים חמוצים, התגאה. יהודית שמה לב שהתחזק, והבטן נעלמה. היא הסמיקה במבוכת מבטיו.
השמש נטתה לקצה היער, צובעת את העולם בכתום עז.
– אני כבר חוזר, קם אלדד, יצא.
יהודית הסתובבה בבית, הריחה דברים זרים ולאט הבינה שלא חזר זמן רב. ירדה לחצר, מצאה אותו יושב על האדמה, נשען על הגדר.
– אלדד! רצה אליו, כרעה ברך.
מדדה דופק לא סדיר. רצה לאוטו להביא תיק עזרה ראשונה, חזרה מהר עם כוס מים, רצה שוב. החצאית המרפרפת מתעופפת סביב רגליה. הכניסה לו כדור לפה, מים.
רבע שעה לאחר מכן קם, יהודית תמכה בו עד המיטה.
– כנראה קיבלתי מכת שמש. רק רציתי להביא לך לצנצנות לדרך… תישארי, לחש, עבר לדבר אליה בגוף שני.
היא עמדה וחכתה.
הרי ככה זה אושר. מחכה לו, מחפש אותו בכל פינה, מתרגל לבדידות שאין בה בגידה, אין בה פחד. ואז פתאום מישהו פוגש אותך באמצע הדרך, ומאותו רגע ממשיכים יחד. ואהבה? גם היא משתנה. בגיל צעיר עד כלות, אחר כך שלווה ושקטה, כמו קרן שמש אחרונה לפני שהשמש נעלמת.
