“אפיתי לביבות אצלי בבית, כשלפתע נכנס גבר זר – כך מספרת היום לכל אחד יבגניה ויקטורובנה”

טיגנתי לביבות אצלי במטבח, ופתאום נכנס לשם גבר זר מספרת היום לכולם שולמית בת אל.
אז בכלל לא היה לי מצחיק. תדמיינו לעצמכם אתם לבד. אין אף אחד בדירה ולא צפויה להיות. ופתאום זה הולך מולך! אצלי זה בדיוק מה שקרה.
עם בעלי לשעבר, דוד, התגרשתי כבר לפני חמש שנים. אני כמעט בת 60. בכלל לא חשבתי על זוגיות חדשה. הילדים רחוקים, גרים עם המשפחות שלהם.
חייתי את חיי. עם השכנות הלב אל הלב. בגלל זה, למרות המצב הלא רגוע, נשארה לי הרגל לא תמיד הייתי נועלת את הדלת עם המפתח. לכי תדעי, אולי נועה השכנה תקפוץ. הפעם, ברור שלא ציפיתי לה. אבל יצאתי להוריד את הזבל. שטפתי ידיים והאכלתי את החתולה שלי, יעל שכחתי מהדלת. וגם לא פחדתי. יום. בניין דירות. זה לא להסתובב לבד ביער בלילה.
החלטתי להכין לביבות. וכשעוד לביבה אחת הייתה מוכנה, אני מניחה אותה בצלחת ופתאום רואה אותו. במטבח שלי. כאילו צץ מהאוויר!
באותו רגע, כל החיים שלי עברו לי מול העיניים. מהגן ועד עכשיו. זה באמת קורה! חשבתי זהו. אין לי הרבה אבל אתמול קניתי טלוויזיה חדשה, יש לי מחשב, וקיבלתי משכורת. וגם הכסף בתיק בכניסה. הייתי בטוחה שהוא כבר לקח, ועכשיו בא לבדוק מה עוד אפשר לקחת. לחשתי לו: “קח הכול, רק אל תפגע בי. יש לי נכדים, אני רוצה עוד לראות אותם. אני לא אספר עליך לאף אחד!”.
ופתאום, הוא התחיל להתנצל. ניסה להסביר משהו, אבל אני מרגישה כאילו ראשי מלא צמר גפן, כמעט ולא שומעת. הוא הציע לי לכבות את הכיריים. עשיתי בלי לחשוב. התיישבתי על כיסא, והוא מולי. ניסה להסביר לי שהיה ברחוב, סתם עבר שם, ונדבקה אליו חבורה של שיכורים. התחילו לבקש כסף. ניסה לברוח, וכשברח בדיוק מישהו יצא מהבניין שלי, אז נכנס אחרי את הדלת. הם נכנסו אחריו, גם כן. לא היה זמן להזעיק עזרה. ניסה לדפוק בדלתות, אף אחד לא פתח. בדק ידיות, פתאום הדלת שלי נפתחה. ברור, הרי לא נעלתי. ביקש שאציץ מהחלון. הצצתי באמת, כמה בריונים עומדים למטה. עמדו, ואז הלכו מספרת שולמית.
הגבר הציג את עצמו: יואב בן-עמי. כשפחדתי כבר פחות, הסתכלתי עליו טוב. גדול, קצת מגושם, אבל עיניים טובות. אם רק היה שם טלית ממש כמו סבא חנוכה.
סליחה, את יכולה להציע לי לביבה? לא אכלתי כאלה כבר שנים, מאז שאשתי נפטרה והוא מבקש.
כבר הוריד נעליים. יושב במעיל.
אז באמת האכלת אותו? יא חכמה! אני הייתי מעיפה אותו מיד! התפלאה אחר כך נועה השכנה.
אבל אני, שולמית, הרגשתי אחרת. רק ביקשתי שירחץ ידיים. הלך ישר למקלחת. שתינו יחד תה וסיפר על עצמו אלמן, לא נולדו לו ילדים, לבד עכשיו.
אחר כך התנצל שוב ויצא לדרכו.
הרגשתי כמו גיבורת סדרה ישראלית. לא יכולתי להירגע. כשכבר סיפרתי לכולן, דיברתי בטלפון, פתאום נשארתי עם תחושת ריקנות. אולי צריך היה להכיר אותו יותר? להזמין אותו שוב, לעוגה עם פטריות או מתוק שיצאו לי מעולים
אבל מה עכשיו? ההזדמנות עברה. למחרת בכל זאת החלטתי לאפות עוגות.
ופתאום דפיקה בדלת. שקטה. בטוחה שזה נועה. מציצה לעינית מתבלבלת. במהירות מסדרת שיער במסרק, מחליפה חלוק ביתי ישן לבגדי טריקו יפים, מתיזה קצת בושם. פותחת דלת.
יואב עומד שם עם פרחים.
באתי כדי להתנצל. הפחדתי אותך. קחי, ו אני אלך הוא מגמגם.
למה תלך? דווקא אפיתי עוגות, כנס ותטעם! אני אומרת וחיוך ענק על הפנים.
כבר במדרגות, עם האף שלי הרגשתי ריח כמו במאפייה! חשבתי לעצמי, מי ברת מזל פה? הוא אומר בחלום.
אני לא נשואה, תיכנס! הזמנתי אותו.
מאז אנחנו חיים יחד. הוא העוזר הכי טוב שלי בגינה. הילדים שלי קיבלו אותו, והנכדים כבר קוראים לו סבא יואב. משתולל איתם כמו סבא אמיתי.
אחרי שנים לבד, יואב נפתח לחיים חדשים במשפחה. הגבר שהיה זר נהיה לי לאהוב, חלק מהלב.
החברות שלי מקנאות.
מי היה מאמין שבגיל כזה תמצאי אדם טוב! ועוד איך בא בעצמו! הן מתלהבות.
אני, שולמית, מסכימה איתן. אבל את הדלת מאז אני סוגרת טוב טוב!