ליישוב שלנו זו הייתה ידיעה מרעישה: אחיה של יעל הפך לבעלה. אפילו השכנים בירכו בחצי פה. הם חיברו את שני הבתים למשק אחד מוקף גדר. יחד עיבדו את השדה, טיפלו בכלב ובתרנגולות. אך כאשר יעל החלה לבוא בקביעות לבית הכנסת, חייה השתנו ללא היכר. יש כאלה שלחיים הולכים בקלות ובשמחה, ואחרים לוקחים דרך קשה ומפותלת, ואי אפשר לדעת מה מיועד לכל אחד.
את אמא שלה יעל לא זוכרת. היא נפטרה במהלך הלידה. אבא שלה, דוד, נשאר לבדו עם התינוקת, ללא בני משפחה שיעזרו. היו כאלה שהציעו להשאיר את יעל במוסד, אבל דוד אפילו לא הסכים לשמוע יעל הייתה כל עולמו, האור של חייו, התקווה שלו.
בכל ערב הייתה נכנסת אליהם מירב, השכנה, אלמנה שמגדלת בן בשם שחר, בן 13. גם ארוחת ערב הייתה מביאה, מטפלת ביעל, רוחצת ומאכילה, מרימה על הידיים כשהיא בוכה. מביטה בעיניים התכולות של מירב, אמרה יעל את המילה הראשונה “אמא”.
מירב נבוכה. תחושת חמימות שטפה את גופה, ומעיניו של דוד ירדו דמעות. “שמעת, מירב? יעל קראה לך אמא. אולי תסכימי?” הביט בה בתקווה. “נדבר אחר כך, קודם נאכל,” מלמלה מירב, מסמיקה.
הייתה מבוגרת מדוד בעשר שנים. אבל לא זה הטריד אותה, אלא האם שחר יוכל לקבל את השינוי. אך שחר־נהג כמו מבוגר: “אנחנו גם ככה משפחה כבר, נכון אמא?”
יחד איחדו את משק הבית, גידלו באהבה, שמרו על כבוד הדדי. עיניה של מירב זהרו מאושר, לא היית מנחש שהיא גדולה ממנו. אך לאושר הזה לא ניתן היה להימשך זמן רב. יום אחד בתום עבודתו, דאג דוד לסוס בחצר וכשסירק את רעמתו, הסוס בעט בו. דוד התמוטט מיד, מירב המבועתת רצה אליו, הזעיקה אמבולנס. שלושה ימים נלחמו הרופאים, אך חייו לא ניצלו.
לאחר שלא מלאו לה ארבעים, מירב נותרה שוב אלמנה. שחר נרשם לבית ספר מקצועי בלוד, קיבל מגורים ואוכל, מה שחשוב כעת, כי יעל עדיין תלויה במירב.
מכספי המלגה היה קונה שחר מתנה קטנה ליעל. בכל פעם שחזר מהפנימייה, יעל רצה אליו בזרועות פתוחות. פעם אחת הביא לה בובה. יעל ישבה עליו ואמרה “תודה, אבא”. מירב הרגישה דקירה בלב כשראתה את מבטו הנבוך של הבן: “אל תתרגש. יעל הייתה מסתכלת באלבום התמונות של אבא שלה, שאלה אותי לאן הוא הלך, אמרתי שנסע רחוק. אולי ראתה דמיון בכם. זה יעבור…”
אבל יעל המשיכה לקרוא לשחר “אבא”, כולם התרגלו ולא התייחסו לכך.
לאחר הלימודים הלך שחר לשירות צבאי. חזר הביתה גבר מלא, בנוי ויפה. מירב קיוותה שיביא כלה, אך השנים חלפו, ושחר לא התעניין בבנות, לא בילה בקלוב. תמיד טורח, משדרג, עושה כל מה שצריך בבית. “דואג ליעל. תראי איזו יפה היא,” היה אומר בחיוך.
בסתיו אחד, מירב אספה תפוחי אדמה בשדה, ופתאום התעלפה. ייחסה את זה לעייפות, אבל למחרת לא יכלה לקום. סבלה מבחילות וסחרחורת, רגליה לא צייתו. שחר לקח אותה לבית החולים בתל אביב. האבחון היה קשה: גידול במוח. עולמו של שחר קרס. “הייתי ממליץ לקחת אותה הביתה, לשהות לצידה,” אמר הרופא בעצב.
עם הזמן, הבריאות הידרדרה. יעל לא עזבה אותה לרגע. בכתה, לא יכלה לדמיין את החיים בלי אמה האהובה והרכה.
לפני מותה ביקשה מירב משחר להישאר איתה לבד. “בני, אל תעזוב את יעל לעולם. נכון שאתם לא משפחה ביולוגית, אבל רק איתך יהיה לה טוב באמת. וגם לך איתה לחשה בקושי. אחרי הלוויה חשב שחר שוב ושוב על דברי אמו, ניסה להבין, ולבסוף הבין אמו ביקשה שייתחתן עם יעל. אבל איך אפשר? הרי שימש לה גם אח וגם אבא. ועכשיו גם בעל? הוא אינו יכול לקיים את בקשתה האחרונה.
שחר עבר לביתו והחל לארגן הכל לפי רצונו. יעל לא הצליחה להבין אותו. במה פגעה בו? למה הוא מתרחק? חסרה לה שמחתו, שיחותיהם הארוכות. כמעט מעדה כשראתה שבנה גדר הפרדה בינה לבינו.
יום אחד, מנהל המשק החקלאי בקיבוץ בו עבדה יעל כרואת חשבון, נתן לה בונוס. קנתה בקבוק יין, עוגה, והלכה לשחר. עמדה בפתח כל כך יפה ומוארת. “נחגוג את הבונוס הראשון שלי, שחר?” פנתה אליו בחיוך, לחייה שופעות סומק, ליבה פועם בחוזקה.
שחר עמד המום, מביט בה במבט שאין בו מילים. הוא לא התלבט עוד אהב אותה. אמו הרגישה זאת עוד בטרם נפרדה מהעולם?
שקט מתוח שרר ביניהם. יעל שברה לבסוף את הדממה ודיברה, לעיתים במבוכה, לעיתים בהיסוס, אבל ברגש ובאמת. סיפרה שאולי זה אסור או מוזר, אולי יגידו שזה חטא, אך הוא כל עולמה. מלבד שחר, איש לא חשוב לה.
בשבת הלכה יעל לבית הכנסת וסיפרה לרב את כל הסיפור. הרב, אחרי ששמע, אמר שאין כל מניעה לנישואין כי לא קשר דם ביניהם.
וכך שחר, שהיה בעבורה גם אח וגם אב, הפך לבעלה. שלושים שנה עברו מאז. שחר ויעל גידלו שני בנים, שמחים בארבע נכדות. אנשים אמרו הרבה דברים אבל הם מבינים, שכאשר בלב שוכנת אהבה, צריך לאזור כוח להתגבר על דעות הסביבה ולשמור עליה, כדי שלא תדעך.
והם בטוחים כך רצה אלוהים, שמאמא שחשה באהבה אמיתית, הלב שלה לעולם אינו שוגה, אלא מברך בדרכו על גורל טוב לילדיה.
