הקרן האחרונה
על ראש מחלקת הפנימית בבית החולים היו שמים לב כולם: הגברים הביטו בה בעניין, הנשים בקנאה שאינה מוסתרת. לה, דקת הגזרה ועיניה כהות כשחר, החלוק הלבן החמיא. שיערה היה אסוף תמיד לתסרוקת מוקפדת, והכובע המעומלן העניק לה עוד גובה. אולי היו לה עקבים בדיוק במידה הנכונה, או שהליכתה הייתה שקטה ורכה, אבל צעדיה לא הפריעו לאיש. היא נראתה סביב גיל ארבעים וחמש, אך איש מהצוות לא ידע באמת בת כמה היא. את דינה בן-דוד, הקפדנית והבלתי מתפשרת, יראו יראים גם עובדי המחלקה וגם המאושפזים.
גברים, חולים ורופאים, ניסו להתחבב עליה, הזמינו אותה לקפה, הביאו שוקולדים או פרחים. אבל כשראו את מבטה הישיר והקר, הם התייבשו במקום, ואיבדו את המילים. סביב דינה ריכלו רבות. יש שאמרו שאיבדה אהבה ראשונה, בעלה נהרג, אם בצבא או בים, ושהם איבדו גם ילד. איש לא ידע מה נכון ומה בדוי. כולם כן ידעו שהיא גרה לבד, לא נותנת לאיש להתקרב אל ליבה, ומתבודדת. ועדיין, לא יכלו לכנותה “רעה” או “עוקצנית”.
אבל דינה התאהבה מעל לראשה בימי נעוריה בסטודנט בשם אילן בן-דוד – יפה תואר, שאהבתה העמוקה הלחיצה אותו. הוא עזב, העדיף אחרת על פניה. מאז לא פתחה דינה את ליבה מחדש. ייתכן שלא הפסיקה לאהוב, וייתכן שפשוט פחדה להיפגע שוב.
ביום שגרתי, היא נעמדה ליד עמדת האחיות.
ורד, בבקשה את התיק של הלוי, מחדר חמש, אני צריכה להכין לו מכתב שחרור.
עם התיק בידה, חזרה למשרדה.
״לפחות הוא הבריא הכל תלוי מעתה ברצונו ובכוחותיו, מתי יזדקק לנו שוב״ חשבה תוך כדי מילוי דו”ח השחרור במחשב.
נשארו חצי שעה לסיום המשמרת. דינה נעלה את המשרד ועמדה. בקצה המסדרון עמדה אישה ודיברה בטלפון, כשפניה אל החלון.
לא, הוא לא מת. בריא מתמיד. אל תכעסי. אמרתי לו… ומה יכולתי לעשות? את חושבת שהוא לא הבין? נדבר בערב, אמרה וסגרה את הטלפון, צועדת לעבר המדרגות.
דינה נכנסה לחדר חמש. ברוב הימים הייתה מעירה כאן משהו על עצם העובדה שמיטות ריקות – אולי על שאר החולים המסתגרים לעשן, אבל הפעם השתתקה מבחינה בגבו הקפוץ של יוסי הלוי, המביט מהחלון.
יוסי, מחר אתה… רק החלה, כשיוסי הפנה אליה פנים מלאות כאב, ודינה נקטעה.
מה קרה? התיישבה בקצה המיטה, כדי לא להכביד.
אפשר… לא לשחרר אותי? אין לי לאן ללכת… גמגם.
את מקומו לקחו. אשתו הביאה גבר אחר. פשוט כך: ״הסיפור הזה נגמר. עכשיו אני של מישהו אחר.״ ואת יוסי, פשוט זרקה, העיר יצחק, השכן משולי החדר.
זה נכון? לחשה דינה.
״זו אותה אישה מהטלפון במסדרון,״ חשבה, ״היא קיוותה שבעלה ייעלם מהתמונה, אך הוא נותר חי, והיא כבר עברה הלאה.״
יוסי, גבר חסון בשנות החמישים, שיערו המאפיר קצר, הביט החוצה בלסתות נוקשות.
דינה חיפשה תקווה בחלון. זה היה סוף אפריל. הניצנים על העצים סביב בית החולים עמדו להתפרץ לעלווה, אך שמיים אפרפרים בישרו שלג אפשרי ברגע.
לא הייתה שמש באותו יום.
באמת אין לך לאן? אין ילדים, חברים? ניסתה בעדינות.
לכולם כבר חיים משלהם. אפשר לבקר יום-יומיים, אבל לא יותר. מתבייש לנדוד בגילי.
ידעתי שהיא נפגשת עם אחר. קיוויתי שתשוב.
יוסי, עוד כמה ימים לא יצילו אותך, וגם אנחנו חייבים לפנות מיטות לאחרים השתהתה, ואז המשיכה באפתעה: תשמע, לי יש בית בכפר, שמונים קילומטר מתל אביב. הדרך נוחה, הבית חזק, אבל צריך ידיים עובדות. אף אחד לא גר שם כבר שנים. מחר אביא מפתח, אסביר איך להגיע סגרה את הדלת, לא מותירה מקום לוויכוח.
וואלה! אמר יצחק, בחיוך. חשבתי שהיא קפדנית, מסתבר שגם אנושית. אל תעז לסרב, יוסי. האקסית לא שווה ציפורן אחד שלה.
האביב התחלף לקיץ חמים. בבוקר ראשון, דינה נכנסה להונדה, ונסעה לבקר את יוסי.
הופתעה מהמראה החדש של הבית: המשקופים הצבועים בתכלת רענן, הגג תוקן, מדרגה חדשה במרפסת במקום שבורה. בחצר עמדה, כיבתה מנוע. יוסי יצא יחף, בג’ינס וחולצת טריקו. לא היה זכר לאיש הדועך שזכרה. הכתפיים הזדקפו, גוון העור שזוף, על הידיים שרירים חדשים. הוא נראה שלו ומסופק.
שלום, באתי לבדוק מה שלומך. אין לך תלונות?
למי אתלונן? שלוש סבתות פה שמחות שיש עוד מישהו בכפר. לחלק מהנופשים לא אכפת ממני, ענה מופתע מהביקור.
האוויר מתאים לך, וגם העשייה. מה עם עבודה?
העבודה שלי? סתם. השתחררתי מהצבא, ולא ידעתי לעשות דבר חוץ מלפקד. עבדתי כשומר, אין לי על מה להתחרט. הפנסיה טובה.
תראה איך סידרת! רק כעת התקרבה אל המרפסת, והוא התבלבל, פתח לה דלת.
היא נעצרה בסף. על רצפת העץ פרוסות שטיחונים ארוגים, משחקי אור וצל מרצדים מבין וילונות תחרה. על החלון שני אדניות עם גרניום, והשעון הישן מתקתק בנעימות.
זה ולנטינה, שגרה פה בפאת הכפר, נתנה. איתם יותר ביתי, נכון? התנצל.
איזה ריח טעים? חייכה.
הכנתי קדרת ירק ותפוחי אדמה. רוצה לטעום? מיהר להתרגש כשראה את דינה מחייכת לראשונה. לא היה קל ללמוד לבשל. אף פעם לא גרתי בכפר. השכנות לימדו, בקושי יוצא טעים או נשרף, גיחך ממאחורי התנור.
דינה הרגישה צורך למתוח ידיים, האווירה ספוגה חמימות של בית, זכרונות סבתא… מאז פטירת אמה לא הייתה כאן, לא יכלה. גם למכור את בית הזכרונות לא רצתה. הבית עבר מסבתא לסבא, אחר-כך האמא בקיץ, ובחורף בעיר. כעת, ההורים אינם.
נזכרה בנסיעות העמוסות בצנצנות כבושים, ריבה, פטריות… כל החורף אכלו, מתגעגעים לקיץ. אמא… כמה שנים חלפו.
כמה זמן… אפשר לגור פה? קטעה אותה דאגתו.
להישאר כמה שתרצה. לא הייתי כאן עשר שנים לפחות, לא הצלחתי. אבוא לבקר כשיתאפשר, אם לא תתנגד. כאן כמו הבית של אמא חם ונעים. אני, לא מתאימה לבית אדמה ועבודה, לא רוצה גם, אמרה במבוכה, והוא שתק בעדינות.
הבאתי לך מצרכים. שכחתי. יצאה להביאם.
יוסי נשם. לראשונה ראה אותה בלי חלוק וכובע. שמלה קלה הלמה לה, הביישנות ריככה בה משהו. תלתל חמק מהתסרוקת. היא נראתה נגישה. הוא הביט בידיו החבולות מעבודה, פתאום חש בגילו.
היא עזבה כשכבר החל לחשוך, והשאירה אחריה ניחוח בושם דק. כל מה שנגע נעם בניחוחה, והלב חש התרוממות שלא הכיר מזמן. הוא אפילו הודה לאשתו במחשבותיו. הלילה לא ישן, שקוע בחלומות אסורים.
כעבור חודשיים, חזרה לביקור. הביאה מצרכים, מקל דיג. הוא הזמן שיפץ את הגדר, התנדב לסייע בשכונה, קיבל תוצרת: חלב, שמנת, ביצים בתמורה.
הבית, כאילו התייצב בגאווה, מתהדר בפרטים, רקיע בחור חדש.
בחורף אכין לך מלפפונים חמוצים, הבטיח. דינה שמה לב שמאזנו השתנה, אין לו כרס, הוא בכושר. מבטה התחמק מזה של יוסי.
השמש ירדה אל קו היער, צבעה הכל בצהוב-כתום.
עוד רגע, יוסי קם ויצא במהירות.
דינה התהלכה בבית. סימנים זרים הופיעו, ריחות חדשים. כשחלף הזמן, יצאה לחפש את יוסי, מצאה אותו נשען אל הגדר בגן.
יוסי! רצה לעברו, כרעה, מדדה דופק, חיפשה תיק תרופות. חזרה עם כוס מים, רצה שוב אליו. שמלתה מתעופפת, ליבה דופק. ״חבל שלא הבאתי זריקה…״, חשבה תוך שמגישה לו כדור ומים.
רק אחרי רבע שעה יוסי התרומם; דינה עזרה לו לשוב למיטה.
נשרפתי מהשמש. רציתי להכין לך מתנה לדרך… אולי… תישארי? העז לבקש.
היא עמדה, מהססת. הוא נשען לראשה ונהם מכאב.
אושר זה משהו כזה. את מחפשת אותו, שואלת אם פספסת, מתרגלת להיות לבד כדי לא להיפגע. לאט לאט צומחת אינטימיות מחודשת, ושני אנשים מחליטים ללכת יחד בשביל.
ואפילו אהבה משנה פניה. בנעורים היא שוצפת, תובענית, לוקחת הכל. אחר-כך היא שקטה, עוטפת, חמימה, כמו קרן אחרונה של שמש שוקעת מזכירה שתמיד אפשר להתחיל מחדש, גם אחרי לילות קרים, אם רק נותנים ללב עוד סיכוי.
