אצלי כולם יתאספו

Агаль שלי כולם אצלי
נועה אביבי הניחה את הטאבלט בצד והרימה את הטלפון:
סבתא רותי, מה שלומך? איך את מרגישה? הכל בסדר? וסבא חיים? אם הוא כבר מטגן תפוחי אדמה, אז הכל בסדר! סיימתי לעבוד, עוד רגע אאסוף את דניאל מחוג, נעבור במכולת וכבר נהיה בבית.
אחר כך נועה חייגה למספר אחר:
יאיר, שלום, אני בדרך הביתה, אתה ותמרה כבר בדרך? איזה יופי, סבא מכין תפוחי אדמה נאכל כולנו יחד.
נועה קמה, ארזה כמה דברים נחוצים לתיק. קראה לחברות
ביי לכולם, נתראה מחר!
ביי נועה, ערב טוב!
היא מהר החליפה נעליים מתחת לשולחן, זרקה מעיל דק על הכתפיים והביטה אוטומטית מחלון המשרד. זה היה ערב סתיו חמים. מנורות הרחוב נצנצו בחביבות, אנשים מיהרו לבתיהם אחרי יום העבודה. נועה ראתה את דמותה משתקפת והחיוך עלה מאליו מי היה מאמין שגם היא תחיה ככה, חיים רגילים, עם משפחה ובן זוג שיחכו לה בַּבית. עד לא מזמן היא הייתה בטוחה שזה לא יקרה לה לעולם.
אכן, יש לה משפחה לא שגרתית, אבל הם מאושרים ואוהבים מאוד אחד את השניה.
אימה של נועה נטשה אותה מיד אחרי הלידה, עזבה את בית החולים. בתעודת הזהות הקצרה מבית הילדים הופיע אם לא ידועה, אין מסמכים, אבא לא קיים. אנשים זרים בחרו לה שם אביבי, כי היא נולדה באביב. למה דווקא נועה אף אחד לא זוכר. תמיד הסתדרה יותר עם הבנים. החבר הכי טוב שלה היה יאיר גם לו נתנו את שם המשפחה הזה, בגלל אותה סיבה. נועה למדה מצוין, הייתה חרוצה וטובת לב אולי כי קיוותה שייקחו אותה סוף סוף לבית חם. איך חיים ילדים אצל משפחות, ראתה רק בסרטים. לא היה לה מזל, כנראה, אף משפחה לא בחרה בה.
כשהייתה בתיכון, יאיר אומץ נועה בכתה לילה שלם. לא מקנאה, פשוט נפרדה מהחבר הכי טוב שלה. עמד מולה עם משקפיים כבדים ואמר:
נועה, אם תרצי, אני אוותר…
מה פתאום, יאיר? אל תוותר, פתח דף חדש! לכל אחד יש דרך משלו בחיים.
אני עוד אמצא אותך, נשבע!
נועה רק חייכה בעצב דווקא לא בטוח שצריך.
היא סיימה את בית הספר, הלכה ללמוד הנדסאות בניין, גרה במעונות. עם הסיום קיבלה דירת חדר מקרן העירייה, כי הייתה יתומה. הדירה בשולי העיר, אבל לא נורא! התחילה לעבוד במשרד תכנון. החיים האמיתיים החלו. חברות בעבודה היו רבות, משפחה עוד מוקדם מדי, כך החליטה בלבה.
נועה תמיד חלמה על בית גדול בעל שאוהב אותה וילדים, שניים או שלושה, שיצחקו, יקראו אימא! אבא! זה היה נשמע לה כמו קסם אמיתי, מילים שלא היו שייכות לה.
פעם, בדרכה הביתה, יצאה לקראתה זקנה והשער נטרק. בן נוער חצה במהירות לידן, כמעט הפילה את נועה.
הזקנה קרסה על המדרגות:
הפנסיה… התיק… דחף אותי! איפה המשקפיים שלי? אני לא רואה כלום!
נועה מיהרה אחריו אבל הוא כבר נעלם.
עזרה לסבתא רותי לקום, מזל שלא נפגעה קשה. ליוותה אותה לדירה שבקומה שלישית; שם התברר שסבא חיים חולה ומרותק למיטה. מאז נועה התחילה לפקוד אותם, להביא מצרכים כי גנבו לסבתא את כל כספי הפנסיה. התלוננה, אבל הבחור לא נמצא, התיק עם הדוקומנטים נמצא אחרי כמה ימים בסביבת הבניין גם על זה צריך להודות לאל.
ככל שעבר הזמן, נועה נהייתה נכנסת יותר לעזור להם. קראה לרופא, טיפלו בסבא ומצב רוחם של הזקנים התרומם. קראו לה כבר נכדתם, הזמינו אותה להיות איתם, להם הרי לא נותר אף קרוב משפחה.
פעם באוטובוס נועה הכירה בחור. היא הרגישה שמישהו מסתכל עליה ומחייך:
סליחה, יש לנו פרצוף מוכר… אולי נפגשנו פעם?
היא צחקה
לא נראה לי.
הוא היה נחמד, לו קראו גדי. בדרך לבית סיפר לה כמעט הכל על עצמו שהוא גר עם אמא שלו, עובד, בכלל מרגישים כאילו הוא חבר ותיק, מוכר.
גדי התחיל לפגוש אותה אחרי העבודה, מלווה אותה הביתה. יום אחד הזמינה אותו לכוס תה ולסנדוויץ. היא סיפרה לו על ילדותה בבית-ילדים. גדי הביט בה, רצה לומר משהו, אך שתק.
היא חיבבה אותו, אך חששה קצת.
במפגש הבא התרחשה הפתעה מרה גדי נכנס לדירה, היא קמה להכין תה, והוא פתאום חיבק אותה בכוח.
גדי, אפשר שנאט? אמרה לו,
הוא החזיק אותה ואחר כך, כשצעקה, לחש בזעם:
מכרת אותי, נכון? אני זוכר אותך, ניסית לעזור להם סיפרו לי, ראיתי גם את התמונה שלך. אם רק תעזי לדבר אף אחד לא יאמין לך, את אף אחד לא מעניינת. רק תגידי משהו…
נועה לא הלכה למשטרה. פחדה מהכתבה, מהפומביות. חודש לאחר מכן נלקחה מהעבודה באמבולנס. היריון חוץ-רחמי, קרע פנימי, אולי לא תוכל ללדת שוב.
סבתא רותי טיפלה בה, נתנה לה מרקים, דאגה להרפיה בריאותית וחיזקה אותה.
נועה יצאה מהבית חולים אבודה לאן להמשיך? למה לחיות? שקעה בשתיקה, עד שיום אחד הרגליים הובילו אותה למנזר ליד העיר. סוף הסתיו, שמיים כחולים גבוהים, כיפות זהב משתקפות, פעמונים מצלצלים. עובדי המנזר מסדרים את הגינות.
הנה קול
אביבי, נועה?
התברר שזה יאיר.
הוא חייך אליה, חיבק, ניגב דמעותיה,
בואי איתי, נועה, יש במטבח מרק טוב ועוגות, נדבר אחכ.
אחרי הארוחה סיפרה לו הכל והוא גם סיפר: איך נאבק בבית, איך ברח מאב מאמץ אלים, איך לבסוף מצא שלווה פשוטה במנזר.
נועה חזרה לביתה וחשביה קלות מתמיד. לא רצתה אפילו לשוב הביתה, נשארה כמה ימים במנזר, ובסוף שם יחד עם יאיר קיבלה החלטה.
סבתא רותי וסבא חיים הציעו מזמן להעביר לנועה את הדירה על שמה, אבל היא ויאיר חשבו על כיוון חדש מגורים משותפים.
ההצעה שימחה את הזקנים כל כך הם לא חשבו שמישהו ירצה לגור איתם.
כבר חמש שנים שנועה ויאיר אביבי נשואים. עברו יחד לפרבר, לדירה רחבה שהספיקה לכולם.
סבתא רותי וסבא חיים הרגישו בבית ממש, נהיו המבוגרים האחראים על הכל. ועכשיו, כבר לא היה להם פחד הם לא לבד, יש להם משפחה.
לפני שנתיים התגשם לנועה החלום החשוב ביותר היא ויאיר אימצו שני ילדים, דניאל ותמרה, בדיוק מאותו מוסד בו גדלו.
יאיר, תזכור איך חיכינו שמישהו ייקח אותנו, ויהיה לנו בית משלנו? תראה להם בעיניים, נבטיח להיות ההורים שתמיד רצינו שיהיו לנו!
והיום
אימא, איפה אבא? סבתא, בואי לראות מה בנינו עם סבא!
נועה כבר לא רוצה לזכור את הרע. פעם שמעה מסבתא רותי שתפסו את אותו עבריין, שוב על מעשה רע, הפעם יישב שנים רבות.
לכל אדם תבוא הגמול לפי מעשיו בעולם הזה, או בעולמות שמעבר.
החיים נתנו לנועה להבין: אושר נבנה מהנתינה, מהמשפחה, ומהאמונה במה שאי אפשר לחלום עליו כי לבית חם ומשפחה, תמיד יש דרך חדשה שנפתחת, אפילו כשהלב כבר כמעט התייאש.