יומן אישי / נטע, בת 39
לפעמים אני שואלת את עצמי מתי אמצא את האושר שלי. אני כבר כמעט בת ארבעים, וכל השנים האלו לבד. יש לי באמת הכול: גם ראש טוב, גם מראה, עבודה קבועה, משכורת שתמיד מספיקה, אבל מהאושר הנשי עוד לא טעמתי.
ההורים שלי, לאה ויעקב ברקאי, דואגים לי מאוד. הם עוזרים בעיקר מבחינה רגשית, חומרית דווקא אני יכולה לעזור להם אם צריך. אבל הם תמיד מסרבים ומחזירים עם החיוך שלהם:
“תגוררי אצלנו בבית, נטעלה, יש המון מקום! את הכסף תחסכי לזמן שתפגשי את האושר שלך,” הם אומרים.
כל ערב הם מצפים לי בבית, טרודים בדאגה איך אני חוזרת עייפה מהעבודה:
“אין מי שירחם עליך, מסכנה שלנו, חוץ מאיתנו,” נאנחת אמא.
“ברגע שלא נהיה, יהיה לך קשה לבד! צריכה למצוא את האושר שלך, ילדה,” מוסיף אבא.
וכך כל ערב, שלושתנו ישובים מול הטלוויזיה, צופים בתוכנית ישנה. שנה ועוד שנה חולפות לי בין חיפוש לאושר על הספה הזאת. שיעמום עד כדי פיהוק!
הכי מוזר היה לשמוע את אבא שלי מדבר כאילו עומד להיעלם הרי נולדו לי כשהיו להם רק תשע עשרה שנים! נישאו מאהבת אמת. קצת מוקדם לדבר על “מה יקרה אחרי שלא נהיה”.
עוד מהאוניברסיטה הכרתי בחור, עידו. בחור גדול, קצת מאולץ כזה, מבולבל וחמוד. איפה שלא הולך מיד שובר או מפיל משהו.
אמא שלי הייתה צוחקת עליו וקוראת לו “עידו-הפדיחה” או “האסון המהלך”.
אבא היה מהתל בו ומחקה אותו בצורה מצחיקה.
“זה לא הבחור שלך, נטעלה,” היו ממלמלים, “עלוב, הכול נשבר לו בידיים. חפשי לך מישהו מוצלח…”
בסוף, במילים שלהם, גם אני השתכנעתי שעידו פשלן ולא בשבילי.
אבל טעינו. עידו סיים את הלימודים, פתח משרד עורכי דין והכיר מישהי שהתאהבה בדיוק בבלבול החינני הזה. עברו לפרברי ירושלים, לבית עם גינה, והוא מאושר.
“אולי עוד נטע תמצא את האושר שלה,” מנחמים אותי כל ערב ההורים שלי וגם את עצמם.
האמת, המשפחה שלנו מאוד מגובשת. רק לפני כמה חודשים טסנו שלושתנו ליוון. בערבים, כשחוזרים, מתענגים לראות יחד את התמונות של החופשה איך צחקנו, התחממנו כל היום ומשהו בלב היה שמח.
גם שם פגשתי מישהו, שמו תומר, ישראלי שירד לקרית שמונה.
כמובן שהורים שלי שוב הפכו את העניין לבדיחה:
“פתאום נפל עלינו רומן עם תומר מקרית שמונה,” צחקה אמא.
ואבא הלך בבית במלון, ממלא כרית מתחת החולצה, מתלוצץ על כמה שתומר גדול.
היה לי חבל, תומר היה בחור מרשים וחכם. ידע לספר על שמי הלילה והראה לי כוכבים בשפתיים שקטות. אפילו השארתי לו את המספר שלי, בניגוד לדעתם.
כשחזרנו לארץ והוא עוד התקשר אלי, אמא מיד אמרה:
“רומנים של חופשות זו שטות! לא יוצא מזה כלום, אף פעם!”
לא משנה שאין לי משפחה ואין לו. רק העיקר שמערכת היחסים לא מתאימה בעיניה. “תחפשי את האושר שלך, נטע! אנחנו תמיד פה בשבילך!”
בקיץ נסענו שלושתנו ליישוב של ההורים ליד כרמיאל. גינה, נחל, תה תחת עץ התאנה ומנגל עם ירקות מהערוגה. גם השכנים מצטרפים. יום אחד בא לבקר את השכנים שלהם בן בשם דורון והילד הקטן שלו יאיר, כבן חמש. שניהם בהירי שיער, עיניים תכולות, שקט ואור קבוע בעיניים.
השכנים סיפרו שאשתו של דורון עזבה אותו לטובת איש עסקים, והילד נשאר לאביו כי דומה לו במראה לאשה לא היה איכפת.
התחברתי אל שניהם. היה משהו כל כך אמיתי ואנושי בהם. ביני לבין דורון היה קליק, וגם יאיר נמשך אלי מיד.
אמא שלי עשתה מזה מופע: “דורון, את כל הגזר טרף והשאיר אחד! בטח ההורים שלו הזמינו אותו במיוחד כדי להכיר אותך!”
“אין מה לעשות עם גבר גרוש עם ילד,” אמר אבא.
לראשונה עניתי לאבא:
“אבא, לפעמים אשה משאירה ילד רק אצל גבר שהכי בטוחה בו. בטוחה שיצור בית טוב.”
אבל הם לא הסכימו: “לא, נטע, לא זה האושר שלך. אנחנו רוצים נכדים משלנו, לא של מישהי אחרת!”
מאז מיעטו לדבר עם השכנים, הפסיקו לשבת אתם. אפילו אמרו עליהם מילים קשות. הערבים נעלמו, הדשא התרוקן מצחוק.
ורק אמא ואבא נשארו בצל התאנה, מתלוננים למה אין לי אושר אמיתי. כך נגמר לו הקיץ בעצבות.
אני התאהבתי בדורון וביאיר, ואהבתי גם את ההורים שלי. הרגשתי אשמה איך העזתי להתאהב במישהו שהוא לא בדיוק מה שדמיינו בשבילי.
הקיץ תם. חזרנו שלושתנו לדירה הגדולה בתל אביב, ושלא במפתיע, ההורים לא הזכירו יותר את דורון ויאיר, לא בצחוק ולא ברמז.
יום אחד, ברחוב בגבעתיים, ראיתי גור חתולים קטן, גינג’י, רטוב ונטוש, שמתחבא מגשם תחת רכב. אין לו אמא כמו שליאיר אין אמא. כאילו הגור הפצפון מזכיר לי את יאיר.
בלי לחשוב הרבה, שלפתי אותו בזהירות, דחפתי לי מתחת למעיל ורצתי הביתה. לא אכפת לי שהוא רטוב ומסריח רק רציתי לחמם אותו.
בבית ייבשתי אותו, נתתי לו חלב, התיישבתי במטבח וצפיתי בו שותה בתיאבון עם הלשון הורודה הזעירה שלו.
“רעב, המסכן,” חשבתי.
ואז נכנסו ההורים. על פניהם לא היה רגש חמלה, אלא רק תסכול: “מה עושים איתו? איך ניפטר ממנו?”
הגור סיים לשתות, פיהק, חיפש פינה והרטיב על הרצפה.
עוד לא הספקתי להביא מגבון, כשאמא צעקה:
“תפני את המפלצת מיד! יהרוס לנו את כל הדירה! ישרוט את הרהיטים! יעקב, תגיד לה משהו! פה לא בית לחתולים!”
“כן, ונתחיל להסריח פה כמו בפנסיון חתולים,” הוסיף אבא.
“מה הבעיה, אמא, אבא? הוא קטן, נקנה לו ציוד, נלמד אותו לעשות בשירותים! תראו איזה חמוד הוא!” ניסיתי לשכנע.
אבל לא. “אין מצב. שימי אותו במקלט, או תקחי לעמותה!” צרחה אמא.
אז לקחתי את הגור, יצאתי וסגרתי מאחוריי את הדלת. כל כך כאב לי. בגילי אין לי כלום משלי לא ילד, לא בן זוג, לא אפילו חדר משלי. אפילו חתול אסור לי?!
במקום ללכת לעמותה, פניתי למשרד תיווך. בתוך שעה מצאו לי דירת חדר בדמי שכירות לא גבוהים, בעל הדירה הדגיש “אפשר עם חיות מחמד”. ב-4,200 .
לראשונה הרגשתי שיש לי מקום קטן משלי. מיד קניתי לחתולה הכל. הווטרינר אמר שהיא בת חודשיים וקראתי לה אפרת.
פתאום הרגשתי קצת, לא הרבה, אבל קצת מאושרת יותר. כל פעם שהסתכלתי על אפרת, חשבתי על דורון ויאיר.
ופתאום טלפון! מה לא צפיתי. דורון, למרות שההורים שלי הספיקו להסתכסך חזק עם השכנים, התקשר.
“קצת שלום, איך את?” הוא אמר בפשטות. “יאיר רוצה לדבר איתך!”
“נטע! מתגעגעים אליך, בואי אלינו!” שמעתי את קולו המתוק והחייכני של יאיר.
“אני אשמח מאוד, אבל אפשר להביא את החתולה?” שאלתי.
דורון צחק בקול: “ברור! תביאי את כולן!”
וככה מצאתי את האושר שלי. למרות הכול. אני, דורון, יאיר ואפרת. אבל השנה יש עוד בשורה: ליאיר תהיה עוד אחות או אח!
את ההורים שלי אני לא שוכחת. אוהבת אותם עם כל הלב, ולא פחות. מדברת אתם בטלפון, מספרת שאני מאושרת, גם אם לא בדיוק כמו שדמיינו.
ואולי יום אחד, גם הם יבינו, ואפשר יהיה לשמוע אצלם בבית קולות קטנים וצחוק של ילדים.
