פגישה מקרית
המעיל של מרים חימם רק מהמותניים ומטה. מהפוך כבר לא נשאר הרבה, והוא הפך מלמעלה למעיל קל שרוח חודרת בו. שם, למטה, הצילו אותה הגרביים הסרוגים והמגפיים החמים, ואת הצעיף הצמר היא כל הזמן משכה על כתפיה מתחת לשרוולים, כדי לא לקפוא.
הרכב שחברה שלה מהשוק, תמר, הבטיחה שוב הפתיע. אז עכשיו שתיהן עומדות, מוקפות בתיקים גדולים, ומנסות לעצור טרמפ. אפילו אם תעברנה מכונית לא בטוח שכל השקיות יכנסו בתא המטען, אז כל אחת לוקחת כיוון אחר.
כשמרים עבדה אצל בעלת הבית שלה, לא היו לה דאגות כאלה. אבל כסף לא הספיק. לבד, מגדלת שני ילדים, והיא, בסיבוב האחרון לירושלים בשוק, כבר יצאה בעצמה עם תמר.
הכסף לא נהיה רב יותר, הסחורה שהביאה טרם נמכרה, אבל דאגות נוספו.
עכשיו צריך להביא כל בוקר את הסחורה לשוק, בערב להעמיס ולהחזיר הביתה, להעלות ארבע קומות הצעדות האינסופיות האלו, אלא אם הבן נמצא.
עוד לא מזמן שרה בכל גרון הזמן לשינוי, ועכשיו השינוי הזה בא, לא הכי יפה: החנות בה עבדה נסגרה, קיצצו אותה. בעלה כבר מזמן נעלם, ומרים לא נותרה לה ברירה אלא להתחיל לסחור, למרות שתמיד חשבה שמסחר רק מקלקל אותה.
וכך היא עומדת עכשיו, בצד הדרך הבוצית המושלגת, בעצם אשה צעירה, אבל שפתיה סדוקות, לחייה אדומות מהעבודה הבלתי פוסקת בשוק, והעיניים דומעות ברוח.
מכוניות חולפות, משפריצות עליה בוץ. מרים משתדלת לא להביט אל הכביש והבוץ האפור, אלא אל גגות הבתים והעצים שמעל, שהשלג עליהם לבן ונקי. בחיים יש די בוץ, לא צריך להתבוסס בו גם בעיניים.
היא שוב מסמנת ביד, סוף-סוף עוצר לידה רכב זר מלוכלך, כמו כל הסביבה.
אפשר לעלות על חז”ל תמורת מחיר הוגן? היא שואלת דרך הדלת, וקוטעת בבת אחת.
היא מזהה אותו מיד. כאילו לא עברו שנים. כמעט ולא השתנה אולי אפילו השתבח. אותו מבט רציני-מסתורי, גבות מורמות קלות, חיוך דק בזווית הפה.
לפני שהיא מספיקה להתעשת, הוא כבר יוצא, דוחף במהירות את התיקים שלה לתא המטען.
היא מתיישבת מקדימה, מורידה את הצעיף מהראש ומחפשת הצדקה כבר מתכוננת להסביר מדוע היום היא נראית כך. הרי גם הוא אמור לזהות אותה.
או ש…
כמה שנים עברו? כמה?
***
היא הייתה אז בת עשרים ושתיים, ונשלחה לסטאז’ באגף היערות בגליל. בירושלים חיכה לה ארז, החתן המיועד. הכל מתוכנן: סטאז’ תואר חתונה.
מה ישתנה בשלושה חודשי סטאז’? כלום…
הכניסו את מרים לדירה אצל אישה בשם אסנת, שעבדה עם כולם באגף היערות, גרה עם חמותה, סבתא יעל חירשת. מרים, בחורה חברותית, התחברה מהיום הראשון, והן שמרו יחד על הסבתא.
פעם אחת לסבתא קרה התקף. נפלה. מרים רצה לשכנים, אבל אף אחד לא היה. בדרך עבר טרקטור, היא סימנה יצא בחור: גבוה, יפה, מבט רציני-מסתורי.
רצו הביתה, הוא הרים את הסבתא בחוזקה, הושיב לידו בטרקטור. גם מרים נכנסה לצד.
הגיעו עד הרופא, ואחר כך, באה גם אמבולנס. הוא נכנס לאמבולנס גם כן, נסע עם מרים עד בית החולים.
רק כשראו שהסבתא בידיים של רופאים, דיברו סוף סוף.
שניהם עובדים באותה מחלקה, גרים בשכנות. שמו היה דניאל.
אבל כבר היה מאוחר. השאירו את הסבתא בבית החולים טוב שהספיקו בזמן. איך חוזרים? הרי האמבולנס לא מחזיר עד הכפר, בתוך היערות.
בואי. אמא של חבר גרה קרוב. נישן אצלה, מחר על הבוקר נחזור עם הגברים.
מרים הרגישה שהוא בחור הגון, לא יתנפל, אבל התלבטה.
לא נעים. אני אשאר בבית החולים. תאספו אותי בבוקר, בסדר?
מה, על כיסאות קשים? אל תדאגי, דודה לאה בסדר, יש לה בית גדול. אני אישן עם גדי במחסן.
ומרים השתכנעה. דניאל צדק ישנה עמוק במיטה הגבוהה עד שדודה לאה העירה אותה לארוחת בוקר. אשה חמה.
תוך כדי אכלה, סיפרה לה לאה שהייתה לדניאל אישה, שברחה והשאירה לו ילד קטן. ודניאל מטפל בו לבד, בונה בית חדש ומשק. ושבחו בלי סוף אולי מרים נראתה לה מתעניינת בדניאל.
מרים רק חייכה. לה יש חתן, מהנדס לעתיד. לא מעניינים אותה גרושים עם ילד.
אבל מאז ראתה את דניאל הרבה. ביער, בקפטריה, בשכונה. אסנת הכירה אותו היטב, עזרה להחזיר את הסבתא מבית החולים איתו.
את מוצאת חן בעיניו, לחשלה אסנת, שאלתי עליו הסמיק כמו ילד. ואתם מתאימים.
מה פתאום? ארז הוא שלי.
עוד לא נשואים. ודניאל גבר בטוח. תראי איזה רפת פתח, קונה ציוד, וילד חמוד. צריך אמא.
למרים הלב פעם חזק. כי כבר גם היא חיפשה אותו במבט בכל מקום. גבוה, בטוח, מלא חום אילם שיוצא ממרחקים. והכי חשוב כולם מדברים עליו בכבוד.
“פני אליו הוא יודע לסדר עניינים”, שמעה מנשים.
מרים בכפר נראתה “מדאם אמיתית”. גבוהה, רזה, במעיל בצבע קרם, הכי מבריק בבוץ המקומי. לא הלכה ריחפה. הגברים מתיישרים לידה, שומרים שפה.
גברת, איך הגעת לכאן?
מרים, תני שאסיע אותך.
בין האגף לכפר המרחק קצר, אבל הגשם זולג. מרים מצטרפת לטרקטור של דניאל.
עם מי הילד שלך? שואלת גבר עם ילד נראה לה מבוגר, אם כי היה רק בכמה שנים מעליה.
למה את מדברת בלשון כבוד? תעברי ב-את. הילד עם אמא שלי. שכנה גם עוזרת. הולכים לגן. גדל…
איך קוראים לו?
יונתן, מבט אוהב, בלגניסט ממש. צריך עין עליו. סבתא שלו רבה…לא טוב לך אצלנו?
למה? סביר…
רק תחכי שתתחיל הירוק, הכל פורח. המקום נפלא, הנה הנהר… רק פנסים ברחוב חסרים. זמני, נסדר.
הכביש חשוך, המועצה הורידה את התאורה אין תקציב לחשמל. בדיבור של דניאל, נסתדר, הרגישה שהוא לוקח אחריות על העולם.
ואיך יכלה לדעת, שאחריות זו תכונת הגבר הכי חשובה.
התחילו חיזורים. דניאל היה בא, מביא להן עצים, עוזר לסבתא. מרים נלחמת בעצמה, לא מוכנה לדמיין חיים של כפר. בעיר חיכו החתן, משפחה, חתונה מוכנה. כאב לה שאולי תצטרך לפגוע בארז, לאכזב את כולם.
את תעברי לכפר? ישאלו בציניות.
ומה עתיד עם גרוש, עם ילד, חקלאי? האם אמא שלה תסכים? הבת שלה אחרי תואר, תקבור עצמה בחווה?
בלילות, רק נביחות כלבים ורוח, ניסתה לדמיין את עצמה עם דניאל. יאהב, יעריך, יברך אם תהיה אמא לילד. זה בטוח. אחר כך יגיעו ילדים משותפים.
אבל מרגישה רחוקה מלממש זאת. יש את ארז, את אמא, חתונה מוכנה. לא נעים לאכזב.
אבל בלב רגש עמוק, מתוק, אהבה חדשה. זה שיבוש. ועכשיו נדמה לה לא אהבה באמת את ארז, אבל דניאל אהבה אמיתית. הדרמה של החיים מוסיפה לה התרגשות.
ולילה אחד, כשהכאב שבר אותה היא יזמה קרבה. זו הייתה התחלה, סיום? לא ידעה. היא הייתה ראשונה. הכל היה יפה, ולא הצטערה.
אבל לא קיבלה החלטה. טיפשות? בוסר?
עד שפעם ראתה את הילד, לבן, קטן מטפס על שפת הבאר. מסוכן. מרים ממהרת.
היי, לא טוב לטפס. איפה אמא שלך?
מגיעה רצה נערה אפרורית. הילד משתחרר, בורח אל חיקה.
כמעט טיפס, רק רציתי לעצור…
יונתן, די לבכות, אסור. את יודעת.
הנערה מביטה בעצב, קדה קלות.
ברח לי. תודה.
הולכים.
יונתן? זה הבן של דניאל? צביטה בלב. זו לא בת שלך, לא מכירה. איך תתרגלי לילד שמפחד ממך?
אחר-כך באה אמא של דניאל רותי. בוכה. הילד נקשר לנועה, השכנה, נערה עצובה, דניאל והיא טוב להם והיא, מרים מפרידה.
מרים המומה היא המפרידה? הרי הוא ניסה להפריד בינה לחתן! הרגישה קורבן, ויצאה אשמה.
דניאל התחנן אל תלכי. היא לא רצתה. הוא ליווה אותה לרכבת, דיבר, הסביר אמא הזאת ממציאה. נועה בשקט, באפלה; היא לא מתאימה. אבל מרים פגועה לא רוצה להיות מפרידה.
כך עזבה חתונה בעיר. דניאל נשאר מזדקר בתחנה, חולצה משובצת, כתפיים נפולות, עיין כבויה. כך תזכור אותו שנים.
בוכה תחת קולות הרכבת.
שלושה חודשי סטאז’.
הכול מחלים בנעורים. היא המשיכה, לא הסתכלה לאחור. נישאה לארז, חיה חיים משפחתיים.
**
מרים מתיישבת מקדימה, מחפשת תרוץ עומדת להסביר למה היום היא נראית כך. הוא אמור לזהות אותה.
או שלא… השתנתה עלתה במשקל, שפתיים סדוקות, מעיל לא מוצלח, צעיף…
כמה שנים עברו? כמה?
שש עשרה. שש עשרה שנים עברו.
נוסעים בשקט בהתחלה.
איזה מזג אוויר, אומרת כשרכב מגיח ומשפריץ מים.
פה בעיר ככה. מחוץ לעיר יפה, נקי, ולמרבה הפלא הכבישים פתוחים.
אתה גר שם?”
“שני, לפה ולשם, עניינים.
תודה שלקחת אותי, פישל לי היום הרכב. לרוב עם רכב, סתם… אני אשלם לך…
הוא מביט בה, מבטו ההוא, והיא כבר יודעת מזהה אותה.
שלום, היא ממלמלת.
שלום, מרים!
זיהית אותי? חשבתי שכבר מזמן שכחת.
לא שכחתי, מבטו אל הכביש.
מרים חשה מכאב קולו, ידיו, מבטו. חם לה, מסירה את הצעיף מהראש.
מה שלומך, דני? שואלת.
הפסקה קלה.
אני? לא רע. מנסה להסתדר. כזה זמן. גם את.
עדיין באגף היערות? מנסה להסיט לעניין משותף.
לא-לא, מחייך, כבר אין אגף כזה, נסגר. אני עצמאי מזמן.
בטח, עכשיו הכי טוב. גם אני… יש לך חווה?”
גם חווה, גם עסק. אנחנו מוכרים מוצרי בשר.
וואו. כולם סוחרים.
פתאום נזכרת מדבקה על נקניקים: דניאל מזרחי. חשבה צירוף מקרים.
רגע. מוצרי מזרחי שלך?
אפשר לומר. זה לא טעים? חצי מחייך.
לא, להפך אמא שלי קונה במיוחד. איזו הפתעה…
והוא מספר, מצטדק:
בהתחלה בקטן. היה בשר, אנשים בלי עבודה. פנינו לשוק, מעט-מעט. ואז מפעל, חנויות.
יפה. לבד או עם שותפים?
יש צוות, אבל אני המנהל. רוב החבר’ה מהכפר איתי. יצאנו רחוק, עכשיו בכל הארץ.
מרים מרגישה אי-נוחות במעיל ישן, מגפיים מסתובבת, פעם היתה אצילה, עכשיו הוא איש עסקים מצליח.
והילד שלך?
דני מחייך.
שלושה.
שלושה?
שלושה בנים. ואת?
בן ובת, עונה, מנגבת הזיעה.
יונתן בצבא, היה בלבנון. דאגנו נורא. נועה מלבינה כל יום. באביב חוזר בעה. השני לומד, הצעיר בכיתה ה’.”
נועה… התחתן עם נועה, האפורה ההיא.
מרים רוצה להגיד, שהצטערה שעזבה. כל-כך. עשרות פעמים. ועכשיו, רואה אותו…
ארז לא היה בעל מוצלח. בהתחלה מצא עבודה בהנדסה, עברו צפונה, דירה קיבלו. ילדים קטנים, חיים קשים אבל הכל נורמלי.
ואז התחיל לריב במקום עבודה, לשתות יותר, התרוצץ בין מקומות, ואחר כך נעלם. חזרה אל אמא, בלי אבא, עוגן כבר לא היה.
רצתה לספר הכל, להתוודות. במקום זאת אומרת:
הגדול שלי בכיתה י’, הבת בכיתה ח’. הזמן רץ.
כן, רץ.
הם שותקים. על הנפש נורא רוצים לדבר, אבל כל אחד בטוח שרק בשבילו זה חשוב.
מרים מרגישה אשמה מול דני, אבל נזכרת באמא שלו, בנועה היא הרי ויתרה לה, לא לו.
ואתה? שואל פתאום בנימה אגבית.
אני? את רואה, יקצצו אותי. התחלתי עסק קטן… קשה לבד.
ואיפה בעלך? ארז, נכון?
זוכר? וואו.
ראיתי אותך עם שמלה, לכלה, בפעם האחרונה. נסעתי אחרי הלימוזינה שלכם עד הקפה.
מה?
כן. דודה אסנת סיפרה לי יום לפני. אמרה: די, הרפה. מחר יש לה חתונה. קפצתי לרכב, נסעתי. היית מאושרת. לא הצגתי את עצמי. חזרתי הביתה, הצעתי לנועה נישואין.
אלוהים, לו ידעתי… היא נבוכה, מבוהלת.
רק הייתי מקלקל הכל. באמת היית מאושרת, יפה, נרגשת.
בטח, חתונה רגע חשוב. אבל לא הרבה זמן הייתי מאושרת. אחרי חמש שנים התגרשנו, חזרתי לאמא עם הילדים.
חבל, הוא מהנהן.
הסתדרתי, מרים מחייכת, אני חזקה. מסתדרת הכול לבד. הילדים מצליחים, הבן רוצה רפואה. גם אני סוחרת, בשוק, כמו צחוק. מקום קר, אבל יש תנועה, שווה לי את זה.
רצתה להראות לו לא חייבים להיות מאוד מצליחים, גם ללא עסק. לא חסרה כלום.
ודני מקשיב, קמט במצח.
ואשתך? נועה?
מושך בכתפיים, נראה במחשבות אחרות.
נועה? בסדר. אופה לחם.
בכוחות עצמה?
“בהתחלה עשתה בבית. היום יש לה מאפיה, ‘התנור’.”
בטח! פעם הייתי שם. מנהלת נחמדה, שיער קצר, מטפחת ורודה… מוזר חשבתי מוכרת צעירה, איך יש לה עסק כזה?
הכל הסתדר עכשיו.
זה כאן, נכון? הוא מתקרב, דני מחפש את הכתובת. מרים מתעוררת.
הבא, הבא…
אבל אז דני עוצר, יוצא.
מרים רואה כמו בחלום: דני, במעיל פתוח, רץ אל חנות פרחים, חוזר עם זר כריזנתמות עבות. פותח לה את הדלת, שם זר על ברכיה.
מרים מביטה בזר, הלבן מתערפל מול עיניה. היא ממהרת לנגב דמעות. הרי רק עכשיו סיפרה כמה היא חזקה.
הוא עוזר לה עם התיקים, מעלה לדירה, על קירות המדרגות כתובות. היא מחזיקה זר בחזה, נבוכה.
תיכנס? מקווה שלא, אולי מבולגן, סחורה פזורה בכל פינה, וגם אמא מלאה שאלות.
לא חשוב… אם רק ייכנס, יבין, ירחם…
לא, מרים, יש לי עוד הרבה סידורים, הוא תופס את ידה לשנייה, נוגע, נפרד.
רץ במדרגות מהר.
לקרוא? לספר?
מרים, מביטה בגבו, פתאום מבינה לו קשה ממנה. עכשיו, זה הסוף. לא ייפגשו עוד. וההבנה מקלה.
היא גוררת תיקים פנימה.
בפתח מחכה אמא: שאלות, וסיפורים. מרים לא שומעת, עדיין חשה את מגע ידו.
היא מכניסה מגפיים לחימום, עושה הכל באופן אוטומטי.
אמא נגררת אחריה, לא מבחינה שבתה לא כאן.
כשהיא מתיישבת, שואלת:
אמא, זוכרת שסיפרתי על בחור מהסטאז? פעם, בגליל. חקלאי מתחיל. זוכרת?
בערך. למה?
אמרת ‘עדיף לא לגור בכפר עם חזירים.’
צדקתי. אחרת היית היום ברפת.
פגשתי אותו היום.
היכן?
לא משנה. המוצרים ‘מזרחי’ שאת אוהבת זה שלו. ואשתו מנהלת ‘התנור.’ ככה…
אמא קופאת, שקטה, קצת עיניה דומעות. חושבת “גורל לא בוחרים, אם היה אפשר היו רבים עליו.”
ומרים מרחמת עליה.
נו, אמא. חיים, איכשהו. היום מכרתי שני חליפות ושלושה מעילים. נסתדר. אל תתבאסי!
נכון… לולא היינו יודעים איפה תיפלי, כבר היינו מרפדים. נכון…, אבל העצב גדול.
הבן חוזר. גבוה, עיניים רציניות, מבט מסתורי. מרים רואה כמה דומה הוא…
ואיך האמינו כולם שהתינוק נולד פג, שלושה קילו? לא חשדו, מרים מעולם לא נראתה קלת דעת.
הבן מתיישב.
אמא. אל תכעסי. התחלתי לעבוד במועדון סוסים. אטפל בסוסים, משכורת לפי זמן. אל תדאגי לא יפריע ללימודים. נשבע, אמא…”
מרים נושמת. אתמול הייתה כועסת. היום…
תתחיל, אנדי. אתה גדול. עבודה דבר חשוב. תזדקק לכסף. אין לי התנגדות.
והוא אוכל בשמחה, מסתכל: משהו השתנה באמא, לא מבין מה, אבל טוב לו מהאמון.
מרים לא מצליחה להירדם. לא בוכה, לא מדוכאת. תחושת מוזרה מקננת בה.
היא מביטה בזר הלבן, חושבת על הגורל, הפגישה. לכל אחד יש את הדרך, כל אחד צריך להמשיך, לבד.
אז הפגישה ההיא חילקה את חייה לשניים. כך גם היום.
ולכל אחד מחכה עוד הפתעה, עוד סיכוי. לא ייפגשו עוד, אבל תמיד משהו יישאר ביניהם.
כל מה שקורה בא מסיבה.
היום ניתנה לה הפגישה, לדעת משהו מאוד חשוב.
