Мפגש מקרי
מעיל הפוך של נעמי כבר חימם רק מלמטה. כל הפוך שלו צנח לתחתית, ומלמעלה הפך למעיל דק, שדרכי הרוח חדרו בכל צדדיו. למטה גנו לה מכנסי צמר סרוגים ונעלי בית עבים, ואת השאל הצמרי שלה כיוונה מעל הכתפיים כדי לא לקפוא.
הרכב שטליחברתה למסחרהבטיחה, לא הגיע. כעת הן עמדו ברחוב, מוקפות תיקים ענקיים, מנסות לתפוס טרמפ. לכל אחת מהן היו יותר מדי תיקים בשביל רכב אחד; לכן התפצלו, כל אחת ניסתה לבד.
הימים שבהם נעמי עבדה אצל בעלים לא הותירו לה מקום לדאגות כאלה. אבל אז לא הספיק לה הכסףמשכה לבד שתי ילדות, ולפני זמן לא רב החליטה לצאת לסבב מסחר עם טלי.
הכסף לא התרבה, הסחורה שהביאה עדיין לא נמכרה, ובעיות נוספו.
עכשיו צריך להעביר בבוקר את הסחורה ל”שוק הכרמל”, ובערב לאסוף, להעלות אותה במדרגות הקומותארבע במספריותר מפעם אחת, אם הבנות לא בבית.
עד לא מזמן הייתה נעמי שרה בקול “הפכנו להיות, רוצים שינוי”, ועכשיו השינוי פרץ לחייה בצורה לא יפההחברה שפרנסה אותה נסגרה, והדיחו אותה. הבעל כבר מזמן “נעלם”, ולא נותרה ברירה אלא להתחיל לעסוק במסחר, למרות שתמיד חשבה שזה אסור עליה.
ועכשיו, בשולי הכביש, בסלט של שלג רטוב, עדיין אישה צעירה, אבל השפתיים סדוקות, הפנים אחוזות אדמדמות מרוחות השוקוהעיניים שורפות מדמעות.
מכוניות עוברות ומתיזות עליהן בוץ אפור. נעמי ניסתה לא להביט אל הבוץבמקום זאת, הביטה אל גגות הבתים וענפי העצים, עליהם השלג היה לבן ונקי. הרי גם בחיים יש די בוץ אפור; עדיף לא להישיר אליו מבט.
שוב הרימה יד, רק הפעם רכב עמוס בוץ, כמו כל היתר, עצר לידה.
אתה מגיע לאבן גבירול? במחיר סביר? שאלה ופתאום נעצרה באמצע.
היא זיהתה אותו מיד. כאילו לא עברו השנים. הוא כמעט ולא השתנה, או אולי רק השתבח עם הזמן. אותו מבט חידתי רציני, גבה קלה מורמת, חיוך דקק בשפתיים.
בעודה מנסה להחזיר את עשתונותיה, הוא ירד מהרכב, הניף את תיקיה אל תא המטען.
התיישבה במושב הקדמי, יישרה את השאל, וכבר החלה להכין הסברים לעצמהמתכוננת להבהיר למה דווקא היום נראית כל כך רע. הרי גם הוא בוודאי יזהה אותה.
או שאולי…
כמה שנים עברו? כמה?
***
היא הייתה אז בת עשרים ושתיים. שלחו אותה לסטאז’ בגבעת יערות ביישוב עין כרם. בירושלים המתין לה ארז, חתנה המיועד. הכול התנהל לפי תכנית: סטאז’-תואר-חתונה.
שלושה חודשי סטאז’מה כבר ישנו? כלום…
שיכנו את נעמי אצל אישה מבוגרת, רבקה, שגם עבדה ביערות, חיה עם חותנה הישיש והשומע-בקושי. היה לה לנעמי אופי קל, ידידותי, במהרה התיידדו, טיפלו יחד בישיש.
ופתאום תקף את הישיש התקף. נפל. רצה נעמי לשכנים לעזרהאיש לא היה. והנה, ברחוב, טרקטור חולף. סימנה עם היד. מהטרקטור ירד בחור: נאה, גבוה, מבטו עמוק וחידתי.
נכנסו יחד לבית, הוא הרים את הישיש בקלות, הביאו אותו לטרקטור. נעמי הצטרפה, ליבה נבהלהאם ישרוד את הנסיעה?
הביאו עד המרפאה, משם כבר הגיעה ניידת מד”א. הבחור הצטרף ונסע עם נעמי הלאה.
רק כשהישיש כבר היה בידי הרופאים, החלו לדבר ביניהם לראשונה.
הסתבר שעובדים באותו יער, גרים בישובים קרובים. שמואורי. הערב כבר היה מאוחר, והישיש אושפז. סיימו את המלאכה. עכשיו אך צריך לחזור, ואוטובוס לעין כרם לא יבוא יותר עד הבוקר.
בואי. אמא של חבר שלי גרה פה לא רחוק. נלון שם, נצטרף בבוקר עם הגברים לעבודה.
נעמי חששה, אך כבר הבינה שאורי בחור ישר, לא נכנס למגעים מיותרים.
לא, לא נעים. אשאר כאן במרפאה, תאספו אותי מחר.
לשבת על כסאות לילה שלם? אל תדאגי. אמא של החבר נחמדה, בביתם חדרים מספיקים. אני בעצמי אשאר בסככה.
והסכימה. בוקרו שלמחרת קמה נעמי על כרים מתפנקים, כשהאישה קמה ובירכה אותה בארוחת בוקר. האישה גילתה לה, לאט-לאט, כי לאורי הייתה אשה שנמלטה, והשאירה לו בן קטן. פירנסה בית, החזיק חזירים, הקים משק ובנה בית משלו. בין השורות הרגישה נעמי כי מצפים לה משהו מאורי.
נעמי חייכה. לא, לה הרי יש כבר חתןארז מהמכון, מהנדס מבטיח, והיא עצמה צעירה, עם תכניות וחלומות. גברים גרושים עם ילדים לא מעניינים אותה.
אך אחרי המקרה החלה לפגוש את אורי תדירפה בחורשה, שם במכולת או ברחוב. גם רבקה הכירה והעריכה אותו. כששבו יחד את הישיש הביתה, אמרה:
אורי מחבב אותך. כשהזכרתי אותך, הסמיק כמו ילד. אתם מתאימים.
עזבי, רבקה. אני כבר עם ארז.
חתן עוד לא בעל. אורי יציב. הולך קדימה, עבודת משק, יש לו בן חמוד, צריך אמא.
הלב של נעמי דעך. גם היא פתאום חיפשה את אורי בעיניים בכל מקום. גובהו, בטחונו, חום עוצמתי ורגוע שהורגש מכל עבר. היה בו משהו שכולם כיבדו בלי מילים.
נעמי התבלטה במקום, אישה “עירונית”, דקה עם מעיל קפושון בגוון קפה בהיר, לא מתאים כלל לבוץ המקומי. היא לא הלכהרחפה, והגברים מולם הפכו לרציניים.
נעמי, בואי, אטרמפ אותך.
מהיער לישוב הדרך קצרה, אבל החל גשם… פנתה לטרקטור של אורי.
אצל מי הבן שלך כשאתה פה? שאלה אותו. נדמה לה שגבר עם ילד מבוגר ממנה.
למה “את”? תגידי “אתה”. הבן עם אמא שלי וסייעת. בגן. גדל…
איך קוראים לו?
עידן, חייך באבהות, שובב אמיתי. חשוב שישמרו עליו. סבתא נלחמת.
את לא אוהבת כאן?
בסך הכול נחמד…
תני עוד קצת זמן. כשהכול יתייבש, נתחיל ירוק, יש פה יופי שאין כמותו. יש נהר… רק תאורת הרחוב מקולקלתנעשה סדר, אל תדאגי.
וכמו שהוא לקח אחריות על הכפר כולו, כך נדמה היה שלקח עליה אחריות.
לא הבינה אז שעצם האחריותזו תכונת הגבר האמיתית.
החיזורים שלו נעשו ברורים. בא לבקרה, הביא עצים לרבקה, תרופות לישיש. ונעמי? נלחמה ברגשות שלה.
האם תוכל לדמיין את עצמה בכפר, בוץ, חזירים? לא באמת רצתה, אך העיר לא החזיקה אותה פרט לארז והכנות לחתונה. הדמיון כיצד יגיב ארז, איך תשבר אמה.
את תגור בכפר?! תרים אם הגבות.
ואם יגלו גם שהחתן גרוש ואב לחזירים… אוי, האמא שסמכה עליה, ובת שסיימה תואר…
רק בערבים, עם נביחות הכלבים ורוח בחוץ, יכלה לדמיין עצמה לידואהבה שתעניק לה כוח, הערכה, חום, לה וגם לבן שלו. יהיו לה ילדים משלו.
אבל חזרה לתכניות: הנה ארז, טבעת, משפחה, הורים. לא ראוי לאכזב אותם.
אך בליבה הלך ונבנה רגש מתוק ומסתורי שעתיד לפעום בה כל החיים. הרגש הזה, והאביב סביב, טרפו את הדעת לה.
כיום חשבהאת ארז לא אהבה מעולם, את אורי אהבה באמת. זה שחתן חיכה בבית הפך הכול לדרמה, והדרמה ליותר רומנטיקה מתוקה.
וביום של עצבות מיוחדת, כמעט יזמה קרבה בעצמה, בעיניים דומעות. לא הבינה מה מושך בה לעשות זאתהאם לומר שלום לעבר או לאהבה החדשה? הוא ניסה להרחיק, הביט לה בעיניים, אך כנראה חשב שזה יהיה סיום יחסיהם.
זו הייתה לה הפעם הראשונה, יפה כל כך, שאין הצטערות בליבה.
אבל החלטה? לא הצליחה לגבש. טיפשות? נעורים? חוסר ניסיון? אולי.
ואז, ליד הבאר, ראתה בן קטן בלונדיני מנסה לטפס לסכנה. רצה אליו והצילתו.
ילד, איפה אמא שלך?
ילדה רצה בדרך, אפורה לא בולטת. הילד התחבק איתה, הילדה הודתה. נעמי הבינההילד של אורי. לא הכירה אותו, היה זר ומתחמק ממנה.
ואז באה אמו של אורי ובכתהאמרה שעידן התרגל לסייעת גלית, שכואב לה שנעמי באה והפרידה.
נעמי נדהמההיא לא באה להפריד; הרי הוא זה שכמעט הפריד בינה ובין החתן שלה. אבל כך עשתה: הפכה גורם בכאבה של מישהי אחרת.
אורי הפציר בה להישאר. ליווה לתחנה, אמר שגלית לא מתאימה לו, שלא הייתה ביניהם אהבה של אמת. אבל נעמי הייתה פגועה, כבר החליטה שחוזרת לעיר.
הוא עמד שם, במרפסת התחנה, חולצת משבצות עם שרוולים גבוהים, כתפיים שמוטות, קפל עמוק בין עיניו. ככה שמרה את דמותו שנים רבות.
בכתה בנסיעה, תחת נקישות הגלגלים.
שלושה חודשים עברו.
והנוער מרפא. המשיכה הלאה. התחתנה עם ארז, שגרת חיים חדשה החלה.
**
שבה אל המושב הקדמי, כיוונה שאל עליה והחלה לחפש תירוציםמתכוננת להסביר למה נראית גרוע היום. בוודאי גם הוא מזהה.
או שאולי… היא כבר השתנתה. עלתה קצת במשקל, שפתיה סדוקות, מעיל פוך מזמן כבר ללא צורה, שאל…
כמה שנים עברו?
שש עשרה. כן, עברו שש עשרה שנים.
נסעו בדממה.
איזה מזג אוויר היום, אמרה, כשמכונית מולית התיזה עליה מים.
כאן זה בתל אביב. מחוץ לעיר נקי, דרכים פתוחות, ענה.
אתה נוסע שם מדי פעם?
כן, מתרוצץ. עניינים.
תודה שלקחת. האוטו הכזיב אותי. אני אשלם…
הוא סובב את ראשו, שלח לעברה מבט חידתי, וידעההכיר אותה.
שלום, לחשה בלב רועד.
שלום, נעמי!
זיהית? חשבתי כבר ששכחת ממני.
לא, המבט מזדקף.
ופתאום נתהדק בליבה אותו כאב ישןקולו, עיניו, ידיו… הורידה שאל מראש.
מה שלומך, אורי? שאלה בלחישה חיוורת.
פאוזה.
בסדר. מתגלגלים. תקופה שכזאת. גם את…
אתה עוד עובד ביערות? ניסתה להסיט השיחה להיכרות משותפת.
לא, נגמר. הכל נסגר ממילא. הפכתי עצמאי.
זה הכי טוב. גם אני… יש לך משק? זכרה שאורי עבד במטע.
כן, וגם חברת בשר, וגם מסחר.
כולם סוחרים היום…
פתאום נזכרה במותג על נקניקיות”אורי בע”מ”. צחקה, חשבה שמדובר במקרה.
רגע, אז המוצרים “אורי” הם שלך?
אפשר לומר. לא טעים? צחק בעצב.
לא, מצוין. אמא שלי נוסעת במיוחד. לא האמנתי…
הוא ניסה להסביר את הצלחתו, התבייש קמעה.
התחלנו קטן. הייתה עבודה, אנשים נשארו בלי מקום. בניתי מפעל, פתחנו חנויות.
יפה. לבד?
יש צוות, אבל אני המנהל. אתה לא מסתדר לבד. והרבה מהכפר שלי איתי. אנחנו כבר בכל הארץ.
נעמי הרגישה פתאום מבוכה. היא במעיל מפורק, נעלי בית, שפעם הייתה עירונית, והואהבחור הכפרי, עכשיו איש עסקים מצליח. התהפכו היוצרות.
מה עם הילד?
חיוך.
שלושה.
שלושה ילדים?
כן, שלושה בנים. ומה אצלך?
בן ובת, ענתה, נגבה את מצחה.
עידן בצבא, היה במבצעים קשים. גלית כמעט הפכה לאפורה. אבל חוזר החודש, תודה לאל. הבן השני במכללה, הקטן עוד בבית ספר.
גלית… כלומר אכן התחתן עם אותה עוזרת.
רצתה כל כך לומר כמה התחרטה על הבריחה ההיא. עכשיו, כשראתה אותו…
ארז התגלה כבעל לא מוצלח. בהתחלה עוד הסתדר, עבד כמהנדס. עברו למרכז, קיבלו דירה מהעבודה, הילדים עוד קטנים, אבל קשיים צצו. במהרה פוטר, עבר עבודה, חיפש דרך, התחיל לשתות. איבדו את הדירה, עברו לגור אצל חמות. אחר כך החל לזגוג. בינה לבין החמות גם לא הסתדר.
נמאס לה, פתחה תיק גירושין, חזרה לאמא. אביה, עמוד תווך, כבר לא היה.
הכמיהה לפרוק הכול בפניו בערה בה, אך אמרה:
הבן הגדול שלי בכיתה י’. הבת בכיתה ח’. הזמן טס.
כן, טס.
שוב דממה. הדברים החשובים, הכמוסים, פרפורים פנימיים שלא דוברו.
פתאום חוש אשמה חלף בליבה. אבל נזכרה באמו של אורי, בגליתלטובתן היא ויתרה. גם אם זה היה מתוך עלבון ותמימות של נעורים.
ואת? שאל אורי בהיסוס.
אני? כשרואה… פוטרתי. עכשיו עובדת בשוק, לבד. לא קל.
והבעל? ארז, נדמה לי?
זוכר? צריך…
ראיתי אותך פעם אחרונה ככלה. נסעתי אחרי השיירה עד לאולם.
מה? פנתה אליו בתדהמה.
ככה. תמר אמרה לי ערב לפני: “תניח לה, מתחתנת מחר.” קפצתי לאוטו, נסעתי עד אולם החתונה. היית מאושרת, הבטתי בך מרחוק. לא היה לי לב להפריע. חזרתי, הצעתי נישואין לגלית.
אילו הייתי יודעת… נשענה מושפלת.
ככה נכון. ראיתי אותך מאושרת. לא יכולת להפריע.
כן… שמחה של כלה. אבל לא לאורך זמן. התגרשנו אחרי חמש שנים, חזרתי להורים.
חבל, הנהן.
אבל התרגלתי, למדתי להסתדר. הילדים בריאים, לומדים. הגדול רוצה רפואה. מוכרחה גם לעבוד, אפילו בשוק, אפילו ברגליים רטובות. יש לי עמדה טובה, מתפרנסת.
ניסתה להראות שלא כה גרוע מצב חייה. לא כמו שנראה.
אורי האזין, קמט במצח.
חיי המשפחה שלך? גלית בסדר?
משך כתפיים, היה טרוד.
גלית? כן. אופִָּּיההופכת לחם.
בעצמה?
בהתחלה. עכשיו יש חנות “הלחם של גלית” במרכז. בניתי לה את זה. הלחם שלה היה מוצלח.
נזכרה פתאום. פעם נכנסה לחנות עם עמיתה לשוק, שיבחה את הלחם. ראתה בעלת עסק עם שיער קצר, מטפחת פרחונית. טעימות נשכחות צפו. הכול הסתדר.
זה כאן? שאל, כשהתקרבו. נעמי התאוששה.
הבא, הבא.
פתאום עצר אורי, יצא מהאוטו, רץ לדוכן “פרחים”, חזר עם זר ענק של חרציות לבנות. פתח לה את הדלת, הניח אותן על ברכיה, בין התיק והשאל.
נעמי בהתה בפרחים, הנקודות הלבנות מטשטשות. מחתה דמעה, כי רק הרגע הדגישה עד כמה התחזקה.
חתם את ההתרגשות, עזר לה לסחוב תיקים הביתה, בבניין קירותיו מצוירים בגסות. היא אוחזת בזר בידה.
תעלה? שאלה בקושי; אולי מוטב שישיב בסירובהבית בשיאה של בלאגן, מלא סחורה בכל פינה, ואמא, מלאת שאלות, בוודאי מעלעלת.
שיתעלה… רק שיסכים, שיבין, שיראה וירחם…
לא, נעמי. אני חייב לרוץ הלאה. היום עמוס. אחז ברכות בפרק ידה לכמה שניות, כנפרד.
וקפץ בחזרה במדרגות, מהר.
האם לקרוא אחריו? לספר הכול?
הביטה בגבו וידעה: כעת קשה לו אף יותר. יודע שנפרדיםזה סופי. מההבנה הזו נהיה לה קצת קל.
גררה את התיקים פנימה.
בפתח חיכתה אמא: חדשות, בעיות, עניינים. אבל נעמי לא שמעהידו עודה חמה על פרק ידה. הסירה את נעלי הבית, ביצעה הכול בהרגל.
אמא דיברה אליה ללא הבחנה.
רק כשנעמי גמרה להחליף בגדים והתיישבה, שאלה:
אמא, את זוכרת שדיברתי על הבחור מהסטאז’ ההוא? שבכפר… חקלאי מתחיל? זוכרת?
vaguely, מה?
אז אמרת: “עוד לא שמעתי, בת אחרי תואר תלך לכפר לגדל חזירים”.
וטוב שעשיתי. אחרת היית היום בבוץ…
פגשתי אותו היום.
פגשת? איפה?
לא חשוב, אמא. המוצרים “אורי” שאת אוהבתשלו. אשתו בעלת “הלחם של גלית”. הנה כך…
אמא קפאה עם הכוס ביד, השתהתה, ואחר מכן הניחה לאט, בעיניה מועקה. שתקה מעט, ואז קבעה בקול מפויס:
הגורל לא בידינו. אילו היה, היינו רבים עליו.
חבל לה על אמא.
די, אמא. אנחנו חיות בסדר. היום מכרתי שני חליפות ושלושה מעילים. נצא מזה. אל תדאגי!
נכון. מרב שהייתי יודעת היכן אפול, כבר הייתי שמה שם מזרן. נו באמת…, אך נראתה עצובה, שקעה בעולמה.
הבן חזר. גבוה, רציני, מבטו חידתי. היום ראתה בו יותר מהכול את דמות אביו האמיתי.
מי האמין שכל המשפחה האמינה לתינוק של שלושה קילו שיוכל להיוולד בחודש שביעי? האמינו, היו בטוחים. נעמי לא נראתה פזיזה.
הבן התיישב:
אמא, רק אל תכעסי. התחלתי לעבוד במועדון רכיבה, סידור סוסים, תשלום לפי עבודה. אל תדאגי, לא יפגע בלימודים. נשבע, מא…
נעמי נשפה. אתמול הייתה מתקוממת. היום…
קדימה, אורי. אתה כבר גבר. כל מלאכה מכבדת. תצטרך כסף, אני לא מתנגדת.
והוא רעד בשמחה, בודק את פני אמו שחל שינוי לא מוסבר עבר עליה, אבל הטוב היה שורה בחדר.
אבל נעמי לא הצליחה להירדם. לא בכי, לא צער. משהו משונה אחז בה.
הביטה בחרציות, חשבה על הגורל, על המפגש ההוא, על איך יש לה ולו לפתוח פרק חדש, כל אחת בנפרד.
אז פגישתם חילקה את חייה לשניים: לפני ואחרי. וגם כעת התחושה חיה.
ולכל אחד מהם עוד נכונו הפתעות ושינויים טובים. הם לא ייפגשו עוד, אבל דרכיהם ישפיעו אלה על אלה.
הכוליש לו סיבה.
גם למפגש ההוא, שנועד ללמד אותה דבר מה חשוב על עצמה, על האהבה, ועל החיים כולם.
