צִיפּוֹרִיָּה
הוא קרא לה “צִיפּוֹרִיָּה” כבר בפגישה הראשונה, כשנכנס ברעש אל הכיסא הסמוך לה, באולם ההרצאות של בנייני האומה בירושלים. הכיסאות היו מרופדים באדום, כמו שאהבו פעם, כבר שמנוניים מנגיעת אינספור מרפקים. מיכאל הביט סביבו רגע, ואז עצר את מבטו בזו שישבה לידו.
“נו, צִיפּוֹרִיָּה, את נראית משועממת לגמרי,” נשף, ניסה להניח רגל על רגל, אבל המעבר הצר לא אפשר זאת הנעל הלבנה שלו נתקעה בגב הכיסא שמולו, ורגלו התעקמה בזווית מוזרה. מיכאל עיווה את פניו בקלילות.
ציפורה עשתה עצמה כמסוקרנת במה שקורה על הבמה שולחנות מיושרים למסדרון, פודיום מבהיק, אנשים עסוקים בהכנות טכניות מרתק בדיוק כמו בכל כנס. והמחנק בלתי נסבל.
ציפורה מעולם לא הרגישה בנוח בחללים צפופים. לשבת צמוד ככה, כתף אל כתף, ללא כל יכולת לברוח זה היה משתק.
“נו, באמת…” חרק מיכאל, שרט את סנטרו. “אין כאן כלום. מבטיח לך. קראתי את כול התקצירים עבודתי כזאת. הכל קשקושים, באמת.”
ציפורה סובבה אליו באיטיות מבט קפדני. היה לבוש היטב: חליפה, עניבה מהודקת, נעליים נוצצות. ובכל זאת נראה כאילו הדביקו עליו תחפושת לא לו פרחח, שובב, רברבן. שערו קוצני, שתי מערבולות שצוּררו לו על הראש כמו פיתולי חלה רכה.
“מיכאל,” הציג את עצמו ביד ענקית, עוד לפני שציפורה אפילו פתחה פה. “בואי, נלך לאכול. את קטנה וחיוורת אני רוצה לדאוג שתאכלי. קדימה, ציפורה יוצאים!”
האורות באולם דעכו, והקהל מחא כפיים למנהלים והאורחים שעל הבמה. אבל מיכאל, מבלי לחלוק טיפת מבוכה, אחז בידה החלושה של ציפורה, דרך על רגליים של זרים, התנצל בעדינות, ותחב במהירות את העניבה באי-סבלנות פנימה למקטורן והבד הסרבן שוב קפץ החוצה, כמו לועג לכל העובדים המשעממים סביב.
“עזב אותי! תן לי!” לחשה ציפורה, נדרשת לעקוב אחריו החוצה בניסיון נייאש להשתחרר.
ברגע שהגיעו ללובי, ומישהו החל לדפוק במיקרופון בבקשה לשקט, ציפורה התנערה ממנו: “תעזוב, אני חייבת להעתיק הערות יש לי משימה!” הצמידה מחברת לחזה, הפילה עט, התכופפה להרים אבל מיכאל הקדים אותה, חייך, והרפה רק כדי למסור לה את העט.
“עזבי אותך. אשלח לך את כל התקצירים, קראי אחרי שתאכלי. עכשיו מים.” הוא מדד את הדופק שלה, נאנח. “את חיוורת, ציפורה. בואי, באוויר, אוכל בלי כנסים!”
ובאמת ליבה פעם במהירות, ראתה כתמים מול העיניים.
אף פעם לא הרעיפו עליה תשומת לב כזאת. לרוב היתה היא זו שהחזיקה הכול את אמא, את בעלה, את בתה. תמיד זה היה מובן מאליו. היא עייפה, לפעמים ייחלה שמישהו יישא אותה על הידיים, שתוכל להיות קלילה, חסרת דאגות, שתשתה יין ותצחק אבל איכשהו לא יצא.
מיכאל העניק לה תחושה כזאת אפשרות לא צפויה שנפלה עליה פתאום.
היא מצאה את עצמה יושבת איתו מול שולחן במסעדה ירושלמית, והמלצר כבר הגיש לשניהם כוסות מיץ תפוזים טריים, כתום-בהיר, רדי מרוב זוהר כאילו שמש סוכנת רותחת נסחטה על המקום.
“תשתי, תאכלי מה לנשנש?”, שאל מיכאל והזמין עבורה דג עם ירקות, סלט, ושאל מה תשתה.
הוא כנראה מצא חן בעיניה. ציפורה היתה חיננית, גוף דק ומעודן, אבל פני עייפות נצחית. קרוב לגיל חמישים, משפחה אין אהבה, העייפות מכסה הכול. ממילא לא פורחת כמו בת עשרים באייר.
אך מיכאל אהב אותה דווקא כך עייפה, מותשת, “ציפורה” שלו.
“אין לי צורך בכלום, כבר באמת יותר טוב…” ניסתה למחות בדרכה.
“שאנטי, אבל קודם תאכלי דניס וסלט!” חייך אליו.
הביט בה צעיר, שופע, שובב, ניחוח של בושם, וסיגר. עיניו בוהקות.
היא הסמיקה, קימטה מצח. איך זה הגיוני? גבר כמעט לא מוכר סוחב אותה לאכול, טורח למענה, מסדר לה תלתל סורר. והיא כולה מתרככת לרגליו.
במקום שהוא נגע היד שלה בערה.
ישבו ושתו יין לבן. מיכאל סיפר על עבודותיו פעם עבד באתרי בנייה בגליל, אחר כך בצפון הרחוק, ואז…
“אחר כך, ציפור, פתחתי עם איציק ידידי עסק קטן. בנו בתים, הקמנו צוותים, הכול טוב אנשים רוצים לגור בכיף, וידענו לספק זאת. תאכלי, קדימה ציפור! ראיתי אותך צריך להאכיל כזאת ילדה!”
ציפורה נמסה. מהיין, מהאוכל, מזה שמישהו, לראשונה, פשוט רצה להאכיל אותה “כי היא ילדה.”
בילדותה גרה רק אם אמא שלה לאה. אמא עבדה קשה, בבוקר לא היתה בבית, ציפורה אכלה לבדה, בערב חיכתה לאמה, חיממה לה אוכל, סידרה לה שיער לחג אישה תמידית בשביל כולם.
בחגים היו אורחים תמיד. גם קרובים וגם שכנים עליזים, הרעשנים, סביב שולחן מלא כל טוב. ציפורה דאגה שאמא לא תירדם מהכוס הראשונה.
אמא שתתה וודקה. שמפניה היתה “שטות”. אחרי כוס אחת פשוט נרדמה ליד כולם, וציפורה דחקה בה להתעורר, אמרה ברכה תמיד עצב קודר נספג בצחוק.
לא פלא שציפורה לא הרשתה לעצמה להיות “ילדה”.
התחתנה מוקדם. אבשלום היה עשר שנים מעליה, אקדמאי, אבל נוקשה, לא מפנק, שקט. כאילו הכניס אותה לחייו כמתקן מתוחכם, תפורה במדויק, אבל זהו.
לקחה מה שיכלה עזבה דירה עם אמא, השגת דירת קרקע ברמת גן, מטבח, מרפסת, אמבטיה אמיתית, ספריה עשירה, כולם קינאו.
כולם קראו לה ציפורה, או בשם ובשם אביה בצירוף מלא. אבשלום, אמא, חברות.
ורק מיכאל קרא לה צִיפּוֹרִיָּה.
למה זה הפך כל רגע רגיל למיוחד מישהו מתעניין מה היא רוצה, למה היא חושבת.
אבשלום מעולם לא רצה לדעת זאת. בבית הוא היה עוסק בשלו מתייעץ איתה, אבל לא באמת. דיבר רבות על עניינים טכניים רכישות, חופשות, תמיד דיווח על המסקנה בלבד. אצלו, חדרים תמיד מאווררים, אסור לסגור חלון.
ומיכאל מיד דאג שיושיבו אותם במסעדה פינתית, שלא יהיה רוח פרצים.
עדין…
מיכאל שאל שאלות רבות, וציפורה ענתה בלחישה. כן, יש לה בעל. כן, יש גם בת יעל. יעל למדה בלימודי שפות, וכעת נוסעת לסמסטר בחו”ל. היא ואבשלום לא ייחלו ליעל “עשו” אותה, כי “הגיע הזמן.”
ההריון לא בא בקלות, ואבשלום התנתק, לא שוחח עם העובר “שהיא תגדל ואחנך.”
הביא אותה מהבי”ח עם בלונים ו”ברכות על הבת,” פיקח על האוכל שלה, עזר לתינוקת אבל תמיד היו אלה מעשים, לא רגש.
חברה שלה חיה שאלה: “הוא עוזר? נראה שכן, אבל מעט מדי…”
היה נוח להיות הקורבן, לעתים. ציפורה ידעה שחומלים עליה. מיכאל רחם עליה באמת האכיל אותה, פינק, גילה אכפתיות, שלח לה מתנות שהסתירה אצל חיה, העביר לה כספים לחשבון, הטריד אותה בהודעות באמצע הלילה. ציפורה הבריחה את הטלפון לאמבטיה, קראה, מחקה, חיכתה, שוב קראה, ולבסוף פשוט כיבתה את המכשיר, שטפה פניה במים קרים, חזרה למיטה, וחשש הביא אותה לקפוא.
אבשלום נרדם לצד, זרוע כבדה, גיהק משהו, וציפורה שתקה, נתנה לזמן לעבור וכאב לה שלא ידעה מה זאת אהבה מתוקה, להיות “צִיפּוֹרִיָּה,” יפהפייה, נחשקת. שנים הלכו לאיבוד…
אבל עכשיו היה לה מיכאל, והוא היה האושר שלה.
נפגשו בדירתו גבוהה ונוצצת בתל אביב, חלונות לרצפה, בלי וילונות, העיר מאירה, בדים כמשי אמיתי. יין נתזים מים נוצצים, ריח בושם, ידיים עוטפות.
כשחזרה לבית הכול היה קודר. נדמה לה שיגלו. יעל נעצה מבטים, אבשלום מביט בנוקשות.
אז תירצה תירוצים לחזור מאוחר, לשבת לבד במטבח, לערבב סוכר דמיוני בקפה עכּור, ולחלום, ורק לחלום.
מיכאל התקשר “מה נשמע, צִיפּוֹרִיָּה שלי? אכלת? תחזרי אליי”. והלב שלה פעם כמו תוף קטן, רעד מרוב התרגשות.
פעם לקח אותה לקנות שמלה הוא רצה לראותה “כמו שצריך.” בערב, החזיק את ידה כשהמוכרות סביב. הוא הביט בה, במבט רעב ומעריץ. אבשלום מעולם לא הביט בה כך.
“לא האמנתי כלל שיביטו בי ככה,” גיחכה אחר-כך לאוזן של חיה, חברתה הנאמנה. “רק בסרטים זה קורה.”
“מה עם אבשלום?” תבעה חיה.
“הוא לא יודע, ולא צריך לדעת. אני לא יודעת מה איתי בכלל! אל תגידי מילה. תשמרי לי את השמלה, במגירה. יקרה בטירוף… מה יהיה?!”
חיה משכה בכתפיה. מה שיהיה יהיה.
חיה הטיפה לה מוסר “תגידי, את לא זוכרת מה אבשלום עושה? איך נסע לכפר מכבים בלילה כדי להביא לכם חלב, איך תמיד מתקן בלי תלונות? הוא אולי שקט, אבל טיפוס יציב. אבל מיכאל? מאין הכסף?”
“לא יודעת, לא ביקשתי לברר!” התפרצה ציפורה.
ובבית, שבה להיות נוכחת-נפקדת. פעם יעל רצתה פרוסת לחם “אמא? נגמר הלחם!” ציפורה הנהנה, שוקעת שוב בחלומותיה.
חיה התבוננה אולי היא בכל זאת מקנאה, לא בגלל מיכאל, אלא בגלל בעלה של ציפורה…
ציפורה, כבר לומדת לספר לכולם ש”הלכה לבריכה עם חיה” גם כשהיא בעצם משכשכת עם מיכאל בבריכה היוקרתית בספורטק. לילה ירושלמי קריר, אדים עולים מהמים, אורות של גן סאקר מבצבצים מרחוק. מיכאל קופץ מהמקפצה, נערות מסביב מריעות, ציפורה מרגישה שוב רגילה, איברי גופה כבדים, תנועתה מסורבלת.
לפתע התקשר אבשלום “ציפורה! איפה את? קניתי כרוב, צריך לקצוץ!” הצליחה לגמגם: “מאוחר היום, אני עם חיה…”
הבריחה את השיחה. אחר-כך התקשרה לחיה לברר שתכסה עליה.
“אני במטבח, אבשלום כבר הכין מים לתה,” הרגיעה חיה. “הבאתי לכם קימל לכרוב, כמו שאת אוהבת.”
חזרה הביתה; חשוך. במטבח אבשלום הניח לפניה חביתה, הושיב מולה ספל תה. “את רעבה, אחרי הבריכה?”
ציפורה נענעה בשלילה, פוחדת להביט בו. האם הוא יודע?
אבשלום פתאום: “חיה הביאה כאן איזה חפצים… אומרת שלך, אבל אני לא קניתי…”
ציפורה משכה בכתף.
“טוב, עזבי, סתם טעונה חיה שלך.” אבשלום חייך בעייפות. “תוציאי לחיים, מה דעתך? בא לי קוניאק.”
פתחה בקבוק, ואז נתקפה הלם, כששמע: “ציפורה… תנקי את השולחן, מלא פירורים, יעל שוב פיזרה…”
“צִיפּוֹרִיָּה, פשוט תנגבי.” הביט מקרוב, הפנה מבט.
שתו יחד קוניאק, שתיקה כבדה.
בסוף אבשלום קם, עזב.
…ציפורה התקשרה בוכה לחיה “הוא עזב אותנו, פשוט הלך, השאיר מפתחות, הכל. איך הוא מסוגל?!”
חיה החזירה: “כך מתנהג גבר אמיתי לא הרים יד, פשוט עזב. הוא לא חייב להמשיך ככה. את אף פעם לא יודעת להעריך! תמיד מצפה למסיבה אין-סופית והוא עמל כל חייו למענך.”
ציפורה רעדה, בכתה.
יעל סיימה סמסטר, נסעה לחברים. השאירה פתק לאמא “אל תדאגי לי.”
אחרי שבוע צץ מיכאל מתחת לבניין; הוא לא ענה לשיחותיה, ופתאום הופיע.
“מה שלומך, ציפורה?” שאל וחשף פנים אדומות מקור, עטוף במעיל עור.
“מה אתה עושה פה?” שאלה חלושות.
“חייבים לסיים חשבון, ציפור שלי. פרנסתי אותך עכשיו תורך. נביא כסף, נמכור את דירת אמא שלך. חמש מיליון שקל! נמכור גם את זו שיש לכן. קדימה, בואי נכנס, נדבר.”
ציפורה נבהלה, ניסתה להשתחרר מאחיזתו, לא הצליחה, נשענה על רגליים רועדות.
“פתחי, קפאתי בחוץ,” דחף.
בכי נשנק נפלה על השלג. פתאום מיכאל שחרר, צנח הצידה. אבשלום עמד מאחור, בלי כובע, שערו סבוך ועיניו מבריקות מכעס.
“עוף מכאן! שלא תתקרב אליה שוב!” צעק, דחף את מיכאל, שלחש משהו מתגרה ושתק מיד לאחר סטירה מצלצלת.
“נלך הביתה,” אמר לאשתו. “קר.”
…מה שדיברו השניים באותו הלילה, מה חשפו, יודעת רק הלבנה שכּה אור נגדה, רוח דפקה בחלון. שתי כוסות תה נשארו קרות, שעון עמ עומד, והזמן נעלם…
מאותו רגע, איש לא קרא לציפורה בשם החיבה ההוא. ואם קראו, רק התכווצה והסתובבה.
מיכאל נעלם מחייה לא הצליח, בעלה היה עקשן מאין כמוהו.
פעם שמעה אותו במקרה ברכבת כבר חיפש לעצמו “ציפוֹרִיָּה” חדשה. תמיד יש כאלה, עייפות, רעבות, בודדות. מיכאל עוד ימצא מי שיאכיל ויקח.
ואילו ציפורה נשארה, בלי שמלה חדשה, בלי עונג קצר, אבל עם שקט, ריק, מתפקעת מהרהורים: איך כמעט נמכרה, איך כמעט אבדה ואיך, רק לרגע, הפכה ציפור קטנה, חלשה, נאהבת.
והזמן. הזמן מרפא, הזמן דומם, עד ששוב תוכל ללגום תה בלי שזו תזכיר לה חיים שלא נולדו לעולם.
