אני רוצה לחיות, דודי!
ד”ר צבי, ד”ר צבי, מה קורה איתך?
האחות הילה תפסה את השרוול של המנתח. היד החליקה, והוא נשען על הקיר, ראשו נוטה לצדיון, שותק.
הילה, בתחושה של גאווה מקצועית מוזרה, חשבה איך רופאים נותנים את עצמם מכל הלב, עובדים עד עילפון ואף אחד בכלל לא מבחין בזה. החולה שעכשיו נותח על ידי ד”ר צבי לא יראה את זה.
ד”ר צבי, אתה בסדר? לקרוא למישהו?
אין צורך, ענה, מתרומם מהקיר, הולך מעורפל לעבר חדר הרופאים, הרים מבט לעבר האחות, הכל בסדר, אל תדאגי.
צבי נפל בעייפות על הספה מעור, שכב לרוחב. הכל באמת בסדר? הראש סחרחר בפעם הלא ראשונה, החולשה לא מרפה. עייפות רבה כנראה.
פעם באמת היו לו סופי שבוע. אמיתיים, שבהם אפשר לנשום ולנוח מהבורסה בבית החולים קצת לאכול חלה, לטייל עם הילדים בשביל של הגן הבוטני.
אבל היום? כשכל רופא נמדד בכמה שהוא עובד בשלוש מחלקות, אין מקום למנוחה. ועוד… צבי נשוי שנית, אישה צעירה ממנו, ילדים בבית ספר, הרבה הוצאות. והרי… רצה להחליף את האוטו.
אבל זה לא באמת לב העניין. צבי הסתגל כל השנים להיות נדרש, רצה להצטיין, חלם על כבוד, על נצחונות קטנים ברפואה. וזה קרה בפועל עשרות שנים של עבודה גרמו לו להיות מבוקש, קולגות העריכו, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, והמשכורת יפה.
גדי, חברו המרדים, שירה שלך היום במשמרת?
כן, אחי. היא שם.
עוד באותו ערב כבר שכב במגנט בבית חולים, בנידודי מוזיקה שלא יכל להסתיר את המקצב הקר של ה-MRI.
ופתאום פחד, כאילו סקול פעמון לבך, רוצה לברוח מיד מהגליל לוחץ. נסה לחשוב על משהו נעים. אבל מה כבר יש במחסנים? על מה?
הזיכרון ירד מדרגות השנים. הנישואים השניים… הוא כבר אב, מנתח ותיק, ואשתו מורה צעירה של בתו ירדן מהכיתה ג.
האפקט המכני חנק כל זיכרון מרגיע מאותה תקופה: עבודה-בית-עבודה. הנישואים הראשונים יותר גרועים הגירושים היו כואבים, זכרונות לא ראויים לשימור.
אולי תקופת הסטודנט? כן, שם כן.
החלום חוזר לשם קיץ בירושלים, חברים, נועה מהקפטריה שרצו אחרי כולם.
צבי, רועי ואיתי שלושה רופאים מתחילים. ירושלים זרה לכולם, כולם שוכרים במעונות סוג ב.
איתי ילד עם משקפיים, שקט, מכפר קטן בגליל. צנוע, כמעט תמים, אבל קיים בו כריזמה בלתי מוסברת. הוא היה מסוג האנשים שרוצים להיות לידם, להקשיב, להיבט לעיניו השקטות מאחורי הזכוכית.
לאיתי הייתה זיכרון פנומנלי, ידע הכל בעל פה.
רועי היה ההפך הגמור גובה, קול רם, בחור פשוט מהדרום. תמיד דיבר, חרד מבחנים, ואהב להכיר אנשים, כתב דברים למבחן במקום ללמוד באמת.
צבי דאג, הרגיש שהוא לא יתקבל, נשבה מדיוני הידע של איתי והביטחון של רועי. רק הרביעי, מיכאל, לא התקבל. שלושתם נשארו יחד חברים.
בשנה הראשונה לא קיבלו מעונות, ואמו של איתי, נחמה, אשה דאגנית, הגיעה ומצאה להם דירה שכורה לשלושתם.
ברכה עליכם, חברים. תהיו טובים זה לזה, השאירה אוכל עד פסח במקפיאים.
מה, אמא שלך תותחית! במה היא עובדת? שאל רועי תוך כדי נגיסה.
בבית כנסת, ענה איתי בפה מלא.
מה?
מוכרת נרות, כן, וגם מייעצת למי שבא.
אז היא… דתייה?
ברור. וגם אני, ענה איתי.
שאר החברה הביטו בציניות על מזוזת הדלת.
אז כל אלה שלך? שאל רועי.
כן, אמא השאירה לי.
רועי תמיד דבר לפני שחשב:
מה אתם רציניים? למה רפואה, אם אתם מאמינים בשטויות האלה? השם יעזור…
רופא מטפל בגוף, והשם ברוח, חייך איתי.
מאז פחות דיברו על אמונה. ראו שאיתי עושה שמע ישראל בשקט, אף פעם לא התפאר בזה, והיה מתון, פייס סכסוכים ברוך.
הוא לא התעצבן מזה שהריבים היו על שטיפת רצפה היה פשוט מנקה לבדו, ומרגיע.
בשביל מה לריב? עדיף לנקות.
והם היו מצטרפים מתוך מבוכה.
משהו אולי עזר לאיתי, השם אולי, והוא היה מצטיין, יודע לטינית כאילו גדל בספרד. הוא היה הקשר המחבר.
והוא גם התאהב ראשון בוועד הסטודנטים פגש את הגורל רוני. קטנה, שחרחורת קצרה ודעתנית, עם לב טוב.
רועי התגלה כמעולה דווקא בעולם האמיתי, כבר בשנה השניה עבד במגן דוד אדום, היה מהראשונים שידו בכל פרקטיקה.
צבי למד בשקדנות. הישגים מרשימים לא היו לו, אולם אהב את התחום מאוד.
***
המכונה פלטה אותו, צבי פקח עיניים לבית החולים, לוקח נשימה. מאיפה פתאום באה הקלסטרופוביה הזו?
הגיעה שירה, פשטה את החגורה מהראש.
יש כבר תשובה, שירה?
עוד דקה, הרופא יתאר. תקפוץ אחרי כמה דקות העיניים שלה ברחו מהמבט.
מחר אקח. חוזר הביתה עכשיו.
אבל עוד בטרם עזב, שירה הגיעה עם הדיסק והדוח.
צבי, אתה רופא, אתה מבין הכל. אבל לא כדאי למשוך עם זה. תתיעץ עם עמוס. שיראה.
צבי הביט בדוח, הכניס דיסק למחשב, עובר בין תמונות, מתקשה להרגיש שזה באמת המוח שלו.
התבונן, גם בדרך הביתה ברכב. לא נקלט בכלל אצלו זה לא ייתכן, זה בכלל לא קרה באמת.
***
עמוס מרדכי היה הנירוכירורג הכי טוב בהדסה.
אני רוצה לעדן את זה, אבל אתה באמת מנתח טובות ממני, בשביל מה לשקר לך? אתה רואה…
רואה. זה הסוף?
נו באמת. שאלת שאלה של מטופל בפאניקה. הכל בידיים של המנתח ושל השם.
לא נקלט… רציתי לנסוע עם המשפחה לחיפה, הוזמנתי להרצאה ולכנס. עכשיו… מה היית עושה במקומי?
הייתי נוסע. אבל לא לחיפה. הייתי מחפש את פרופ ויזלטיר באיכילוב. עושים שם ניסים. רק…
מה רק?
יש המתנה ארוכה. אפילו שנה. אולי הקשרים יעזרו. אתה הרי מוכר כאן, נראה מה נעשה…
צבי חזר לעבודה. ניתח, ייעץ, רשם. הכאב התעלם, עשה טריק רפואי להעלימו.
חיפש דרך להגיע לפרופסור. צדק עמוס כמעט בלתי אפשרי.
הגיע הזמן לספר לאשתו, עינת, והיא החלה לארגן את הנסיעה.
עינת, אסע לבד לתל אביב.
מה? איך? היא נשארה עם סוודר ביד, נעלבת, אתה לא נורמלי! מה עם הילדים?
אני לא לטיול. לבית חולים. יש לי גידול בראש, הוא לחש, מופתע בעצמו בכלל שהוציא את זה בקול.
דמעות נצצו לה.
אלוהים! איך זה… אני גם צריכה לבוא…
עינת, לא מדברים עדיין על ניתוח. אולי אחכה, לא בטוח שבכלל יש תור. אולי אצטרך להמתין שם זמן רב.
זה רציני, צבי? התיישבה לכתף שלו ספר…
וצבי, כמו ילד, עם נזילה מהאף, מספר לה את כל הדרך, על חששות, הבדיקות, המחשבות, הזכרונות…
עינת הקשיבה והרשתה לו להיפתח. הוא שמח שסוף סוף יש עם מי לדבר. בגרושיו הראשונים לא היה למי.
***
הגיע כבר שנה ד. ישבו בהרצאה.
עדי ה’ לא מסכימים כלל למנות דם, זה כתוב בתנ”ך.
רבנים לרוב נגד תרומת איברים, ותוקפים את כל הליכי הולדה מלאכותית פונדקאות, תרומת זרע. הכל אסור. אבל זה שטויות הרפואה והדת לא הולכות יחד.
אני לא מסכים, נשמע קול מהקהל.
מי זה? זה אתה, איתי?
כן. הדת והרפואה עוזרות לאדם יחד.
רוצה להתווכח?
אין לי למה, זה פשוט נכון.
המורה, נמרץ מדי פעם, קרא לאיתי קדימה. איתי ענה בנחת, בלי לחץ.
הדת דואגת לנפש. יש פער? מבחינת הדת אם לא מצליחים בהולדה, אולי זאת שליחות, אולי אמור לאמץ. הפריה מלאכותית מהבעל בסדר, לא מתורם. כי נכנסים שיקולים אתיים. פונדקאות זו בעיה גם לאשה הנושאת וגם לילד. זה סבוך…
אתה סותר את עצמך, בחור! לא לתת תרומת לב מהנפטר… זה אנושי?
לפעמים אי אפשר. זו החלטה קשה…
הנה, זה הסם הדתי שמחליש את הרפואה! פחד מאלוהים! מפחדים שהאדם יעקוף אותו… הרים קול המורה בהתלהבות.
איתי עמד, שתק, על פניו תנוחה של אמפתיה לאדם שמולו, אולי קצת רחמים.
אצלו, אלוהים חי פנימה, בנשמה. לפעמים ריחף למילים מהתנך. שמר על קרקע אמונת המשפחה.
הכיתה התרגשה. המורה המשיך, סטר את התלמיד כמעט לאור המילים, אבל ככל שהתרגז, התלמיד קיבל שקט ברור והבנה. לבסוף, כשבזיעת אפיו ניסה לשכנע, הבין בעצמו איתי ניצח. הקהל כולו איתו.
ומשם, לאיתי היו צרות עם הנהלת החוג. יום אחד פשוט לא חזר לשנה ה. השאיר מכתב זה לא דרכו. הודה, נפרד, וביקש לשמור על הידידות.
צבי ורועי נדהמו. הכי טוב עוזב את הרפואה שנתיים לפני הקו הסיום!
הלכו לרוני, בת הזוג. לא אמרה כלום, לא רצתה להסביר. אז קפצו בשבת לגליל, לבית אימו של איתי. נחמה קיבלה בשמחה, הילדה רזית. סיפרה שאיתי בחר בנתיב אחר למד בישיבה.
חזרו הביתה, תיקי אוכל מלאים ביד, ועדיין לא מבינים.
זה לא מתקבל, התרגז רועי, חבט ברגליו.
גם אני כבר, לחש צבי אלוהים. ואלוהים של איתי לקח אותו מאיתנו.
***
איזו נר? מה אתה מדבר, עמוס. אני יוצא לחבר. סידרתי חופשה.
שוחח עם עמוס בחדר הרופאים. בעוד שלושה ימים צריך לנסוע לתל אביב. רצה לא לנהוג, אולי פחד שלא ישלוט בגלגל כי הסחרחורת תוקפת לפעמים גם בדרך לעבודה. וגם קיווה לניתוח בארץ.
לאיזה חבר?
חבר מהסטודיו. 20 שנים לא נפגשנו. אחרי שנה ד עבר לישיבה, עכשיו הוא רב של ישוב בגליל. אצא מחר.
בזהירות.
כן… אצא…
העיירה, שפרסומה מהנופים ומהמעיין, נראתה מרופטת, מלאת בתי כנסת קטנים וסמטאות נפתלות.
צבי הלך ליער ולקבר צדיק שמול הנוף. מוזר לכל אורך הדרך לא הייתה לו סחרחורת. אולי, כמו שאומרים הדתיים, הדרך לה מביאה רפואה, חייך לעצמו.
כיפה לבנה, עצים ירוקים, עיטורי זהב בכל מקום… הכל אחר מהעיר הצפופה.
נמסר לו: עכשיו יש תפילה. תחכה. מה זה תפילה וכמה זמן מחכים, לא ידע. החליט לשוטט.
מחוץ לבית הכנסת, על גבעה, מעיין קטן. שם טיפסו זקנות, לא על המדרגות אלא במדרון. הוא הביט עושות זה שוב ושוב גשר עץ מעל הנחל. מה אני עושה פה בכלל? צריך ניתוח…
למה אתה לא הולך למעיין? שאלה אישה עם מטפחת.
למעיין? לא חשבתי…
קח בקבוק ותמלא, תעלה שלוש פעמים.
למה?
אתה יודע למה באת.
הוא לא אומר שמחפש רב־חבר, אפילו בוש. הוא לוקח בקבוק, עולה, יורד, מזיע אחרי שלוש ריצות שולק את המים, מרגיש שזכה בעילוי הלב.
פתאום לא נראה לו שבא לשווא. אולי כל העיירה שייכת לאיתי, אולי סוד ההצלחה.
חזר, האנשים מסיימים מעגל תפילה. הרב יצא, גלימה לבנה, זקן עבותי, מבט עמוק, קולי גדול ועיניים תכולות. זה איתי.
הוא חיכה בחוץ.
שלום רב, לחש.
צבי! ברוך הבא, איש יקר…
התחבקות. הקהל עוצר לצד, שניהם הולכים באיטיות לגינה צדדית.
יא, איזו שמחה אתה כאן! דינה תשמח עד בלי די.
דינה רעייתך? חשבתי…
נכון, היא היום רופאת ילדים כאן. חמישה ילדים, רק הקטן בן עשר.
יש לי שלושה! בת מהגרושה, שניים מעינת…
פה אנחנו אוהבים את השקט. הזמינו לעוד מקומות, אבל עוד כאן בחרנו.
גבהת.
כן, גם אחרי עשרים אפשר לגבוה.
והמשקפיים?
ניתחתי מזמן. עכשיו רואה טוב.
אז הדת לא דוחה מדע…
שניהם חייכו.
זוכר שלקחנו בטעות ספר בספריה הלאומית?
אתה הסחת דעתה, אני ורועי גנבנו…
כן, אבל אתה מיידית התכחשת לנו!
היה מביך… יא רבונו של עולם…
אמא שלך חיה?
בטח, גרה ליד. עברה למנזר נשים.
איזה קריירה…
הגיעה נערה במטפחת, עדכנה את הרב.
תתחמם אצלי בבית, צבי. דינה בבית תחכה. ניפגש שם.
הבית של איתי יפהפה, גינה פורחת, קירות מצופות פרחים, מזוזה בוהקת.
דינה על סף הדלת, חיבוק, מרפסת שוקקת כמה בנים. בפנים בית חם וריח חלות, סלון עם טלוויזיה ומחשב, מטבח נוח. דינה מגישה תה, מספרת באהבה על הדרך לכאן.
צבי שוכח למה בעצם בא. נח קצת, אוכל עוגיות מהמטבח, אחר שבתנומה קלה בערסל.
לא רצה לחזור מיד. יש זמן עד תל אביב.
***
שמעת פעם מוויקטור?
פעם, כן. אחר כך נעלמה הקשר, חבל…
מאוכזב ממני?
השם שופט, לא אני. ספר, צבי, מה כואב?
גידול במוח, ממאיר…
איתי שואף אוויר.
אז מחר תבוא לתפילה, אחרי אשמע אותך. הכל בידיך. רב רק מסמן דרך; השאר הלב.
אספר גם את זה…
ובליל ההמתנה, הוידוי אצלו מקבל נופך אחר לא הצדקה, אלא חרטה.
כל החברות ההיא נגמרה בגלל תחרות על אהבה, ותחרות מקצועית.
***
נגמרה התפילה. מעטים בבית הכנסת.
צבי, עמוד מולי, אמר הרב איתי, המשיח מאזין, אני רק שומע. דבר.
וצבי מספר: קנאתי ברועי, כולם אהבו אותו במחלקה, בבית חולים, בבניין. ואז נכנסה רות.
רועי עבד כבר בהדסה, רות מטופלת שהגיעה עם אביה, פקיד משרד החינוך מנתניה. המפגשים התגברו, קשר רומנטי, טיולים הגיעו, אפילו תל אביב נכנסה לעסק.
ולצבי זה כאב בחיי! פעמיים רמזתי לרות שהוא חוזר לבלהה והיו אלה שקרים. חטאתי…
בחתונה של חבר, כל זה נחשף. רועי ראה אותי מנשק את רות, עמד קפוא מעבר לחלון, נעלם מיד מאותה מסיבה.
מאז נפרדו. אחרי חודשיים עברתי לגור עם רות, איבדתי את רועי לגמרי.
אל האמת באתי, צבי מספר, גם לנשים טעיתי, גם באופרטיביות רפואית עשיתי טעות, הייתה מוות בחדר ניתוח באשמתי.
וגם אחרי עינת היו סטיות קטנטנות… כן, מודה.
עכשיו הפסק דיבור.
האם אשחרר אותך מהחטאים? שואל איתי.
רק אלוהים סולח, חשוב הכנות, לא אני, השיב הרב.
צבי מחייך עם דמעות מתמוטט על ספסל.
תעביר לה, שאני מתחרט, תעביר, איתי, הוא לוחש אני רוצה לחיות, איתי, לאהוב את עינת, לגדל ילדים, לעבוד. לא אכפת לי איפה. תעביר…
אדוני אלוהינו יורד עליך חסדו, ענה הרב.
התעוררות. מבט כחול עמוק, שוב איתי ישן לא זקוף, שוב הילד.
כדאי שתמצא את רועי. תבקש סליחה.
באמת? אבל אני חייב לעוף לתל אביב…
נמצא אותו בחיפה. עובד כעת באונקולוגיה. אולי שם הניתוח!
איתי, שם זה כמו שנות החמישים. כאן הפיתוח! מתנגד צבי.
רועי פרופסור עכשיו, חוקר ראשי. כדאי שתיפגשו.
אחשוב על זה. קודם תל אביב. אמצא אותה, את שולי ההיא שפיטרתי.
זה פשוט. צבי מהנהן תתפלל עבורי, איתי, הכי חשוב להגיע לתור, לאופציה.
לפני שיצא, טיפס שוב הרים, שתה מים, ירד, שוב עלה.
הרואים סביב מסמנים ידיים, מברכים בלחישה ונחש השם על שפתיים שיהיה במזל וישועה.
