אני רוצה לחיות, רועי!
ד”ר גרשון, ד”ר גרשון, מה קורה איתך?
האחות הדסה תפסה את שרוולו של המנתח, אך לא הצליחה להחזיקו. הוא נשען על הקיר, ראשו נצמד למגרעת בקיר, שותק.
הדסה, ברגע של גאווה בשם הצוות כולו, חשבה לעצמה כמה רופאים מקריבים את עצמם עבור המטופלים, עובדים עד אפיסת כוחות ואף אחד לא מעריך זאת. החולה, שזה עתה נותח בידיו של ד”ר גרשון, בוודאי לא יידע מה התרחש.
ד”ר גרשון, אתה בסדר? לעזור? לקרוא למישהו?
אין צורך, השיב בחוסר חשק, הרים ראש ועזב לכיוון חדר ההמתנה. רגע לפני הדלת הביט באחות המופתעת: הכל בסדר, אל תדאגי.
שכבתי על הספה הדו-עורית. בסדר? זה לא פעם ראשונה שאני תופס עצמי בסחרחורת כזו. עייפות, כנראה. פעם היו גם לי חופשות אמיתיות לצאת לטייל עם המשפחה בשבת, לנפוש, לבקר חברים.
עכשיו… כל אחד עובד בשלוש מרפאות, איזו מנוחה? ואני כבר בנישואים שניים, אשתי צעירה, הילדים עוד בבית הספר, ההוצאות לא נגמרות… ורצה הגורל בא לי להחליף רכב.
אבל לא זה העיקר. התרגלתי להיות נחוץ, לשאוף למצוינות, לזכות בכבוד ובהצלחה מקצועית… וזה עבד. במשך עשרים שנות רפואה. חולים שואפים להגיע אליי, קולגות מעריכים, מזמינים, מבטיחים, משלמים טוב מאד.
נועם, התקשרתי לקולגה, שירה אצלך?
בטח, גרשון. היא שם היום.
וכבר באותו ערב שכבתי במכשיר ה- MRI של שירה. תפסתי את עצמי במחשבות מלחיצות בעקבות הקולות שלא נגמרו.
פחד השתלט עליי, לדקה דמיינתי את עצמי לוחץ על כפתור מצוקה להוציא אותי מהצינור הזה. ניסיתי להסיח את הדעת: מה כבר אפשר להזכר כחיובי? מה?
הזיכרון הלך לאחור על פני מדרגות חיי. נישואים שניים, אבא, מנתח, היא מורה של הבת שלי מכיתה ג’. צפצופי המכונה השתקו כל תקווה למצוא הארה בפרק הזה. ביתעבודהבית. נישואים ראשונים גרועים יותר הגירושין היו מרירים והזכרונות אפילו לא מעלים חיוך.
סטודנט? כן! רק השנים הראשונות.
שם, בצוות הסטודנטים גרשון, עמי ורועי. השלישייה נולדה במבחני הקבלה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, עיר זרה לכולנו, גרנו במעונות.
רועי בחור מעט ביישן, עם משקפיים ובעיניו התכלת שקטה ומעמיקה, עיר קטנה בדרום. היה בו משהו שמושך לסביבתו, לשמוע אותו. זיכרון פנומנלי, סיכם בעל-פה את כל הנושאים, ידע לענות על כל שאלה.
עמי היה הפוך ממנו חזק וגדול, פרוע, מהגליל. הרבה לדבר ולהתרגש, מיד יצר קשרים והתרוצץ בין כל החדרים, כותב פה עזרה, שם פתק, ומעט לומד.
גם אני חששתי מהמבחנים. חשבתי שאהיה היחיד שלא יתקבל. הפליאה אותי חריצותו של רועי והרטוריקה של עמי. בסופו של דבר, רק מוטי הרביעי לא התקבל, ואנחנו נשארנו יחד.
בשנה הראשונה אמא של רועי, אישה דאגנית, הגיעה, שכרה דירה לשלושתנו ובירכה: שיהיה בהצלחה, ילדים.
בואנה, איזו אמא! במה היא עובדת?
בבית הכנסת, ענה רועי תוך שהוא אוכל.
מה זאת אומרת?
מוכרת נרות, וכל מה שצריך.
אז את/ה דתי?
בטח, אני דתי.
השקט בינינו התרחש, ולא דיברנו על אמונה. רק ראינו אותו מתפלל. תמיד עזר בבעיות בבית, וגם אם רבנו פשוט ניגש וניקה, בלי ויכוחים.
ובאמת, הייתה בו שלוות נפש. רושם לטינית משינון, מצטיין בכול. האהבה הראשונה שלו הגיעה עוד לפני כולנו נבחר לוועדת הסטודנטים ושם פגש את אשתו מיכל, לוחמת ועם לב רחב.
עמי מהר הפך למתמחה נמרץ, כבר בסוף שנה שנייה עבד במד”א, עושה הכל, ובבית החולים העריכו אותו כאחד שיודע את העבודה.
אני, לעומתם, למדתי בשקדנות, לא מצטיין, אך נחוש להיות רופא טוב.
***
המכשיר שיחרר אותי. נשמתי עמוק.
שירה הכינה ציוד, תמתין לרגע, רופא יראה, העיניים שלה היו עייפות, או אולי נסערות.
מחר אבוא לקחת. הביתה רוצה לחזור…
לא הספקתי לעזוב. שירה באה, החזיקה בתיק את הדיסק והפענוח.
גרשון, אתה יודע לקרוא, ולזמן אסור להתמהמה. גש לד”ר ניסים למוח.
פתחתי, רק הסתכלתי על התוצאות. זה המוח שלי, וזהו. נקודת דלקת ברורה.
לא עיקלתי. אפילו בדרך הביתה, במכונית, לא הרשיתי לעצמי להאמין זה פשוט לא מיועד לי.
***
ד”ר ניסים היה הבכיר במחלקה.
מעדיף לרכך, אבל אתה מנתח טוב כמוני. למה לשקר? רואים…
אז זה הסוף?
נו, נו, החווה בתנועת ביטול, שאלות של פציינטים בלחץ. אתה יודע הכל בידי רופא, והשם יתברך.
קשה להאמין… תכננתי לנסוע לירושלים ליום הרופא, הזמינו גם את המשפחה. ועכשיו…
מה הייתי עושה? טס לירושלים לא לחופש, אלא לפרופ אברמי ברוטמן. עושים שם פלאים. רק… יש תור של שנה. חייבים לנסות. אתה רופא בחסד.
חזרתי לעבודה, ניתחתי, ייעצתי, כתבתי. הכאב הוכנע על ידי תרופות. חיפשתי קשר לברוטמן, כפי שנאמר, קשה לחדור.
הגיע הזמן לספר לאשתי. היא מיד ארגנה להתארגן.
תמר, אני צריך לנסוע לבד.
מה? למה? הסתכלה עליי, מה עם הילדים?
זו לא נסיעה ליום עיון, זו אשפוז. יש לי גידול במוח, פתאום שמעתי את עצמי אומר זאת, והבנתי לא ברחתי מזה יותר.
תמר הסתכלה, דמעות הציפו את עיניה.
אלוהים! גרשון… מה נעשה? אז… אני אבוא איתך.
עדיין אין ניתוח. אולי אצטרך לחכות, אולי לא יימצא חלון…
זה ככה חמור? התיישבה לידי, תספר…
בפה רועד גליתי לה הכל, משערות ראשי ועד לחששות, תקוות, תסכול, איזו הקלה יש בלשתף.
***
עדת עדי ה נוהגת שלא לקבל עירויי דם, מצטטת את התנ”ך: “אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו”.
השנה הרביעית, פרופ בן יוסף מרצה.
הדת אוסרת על תרומת איברים, שוללת שיטות הולדה מלאכותיות לא מאשרת פונדקאות, לא תרומת זרע מבחוץ.
זה פשוט לא נכון, נשמע מהכיתה.
מי אמר?
אני, רועי נעמד, דת ורפואה הן שותפות, מסייעות לאדם לחיות בכבוד.
רוצה להתווכח?
אין על מה. זו המציאות, התיישב.
צא לכאן, אשמח.
רועי עמד בראש מורם. המורה שאל, הוא ענה בביטחון.
הדת דואגת לנפש האדם. יש מי שיקבל עליה עקרות בהשלמה, אלא שזה שליחות.
אז מה קורה בפונדקאות?
חשיבה גם על הפונדקאית, לא רק על ההורים. האמא והילד חשובים.
שטויות! המרצה התרגז, זו ריאקציה לכל מדע. אנשים סבלו בגלל סירוב לתרום איבר ילד שמתו, וילד אחר מת. זה מוסרי?
לא יכלו, רועי ענה.
הנה התגלמות אופיום הדת! מפחדים שהאדם ינצח את אלוהים!
דיון קולני, רועי נותר רגוע.
הדיון ריתק את כולם, המרצה השתולל מהכעס, והכיתה הרגישה הוא הפסיד.
מאז נגררו צרות. קראו לרועי לרקטור, הוא נעשה מופנם, דיבר רק עם מיכל. בסוף שנה רביעית שלח מכתב “הדרך אחרת, תודה לכם, שמרו על החברות”. עמי ואני היינו מזועזעים. המוכשר מכולם פורש!
פנינו למיכל היא שתקה. נסענו לדרום לבקר את רועי. פגשנו את אמא שלו. מאושרת הוא לומד בישיבה גבוהה, “ברוך השם”.
חזרנו עם שקיות אוכל ואי הבנה.
איך עזב, תגיד? עמי לא הפסיק להלום על ברכיו.
ראה? אפילו אתה פונה לאלוקים. אלוהים לקח אותו אל עולם אחר.
***
איזה נר? אני נוסע לחבר. יצאתי לחופשה.
דיברתי עם ד”ר ניסים. בעוד שלושה ימים ירושלים. פחדתי לנהוג מרוב סחרחורות. והוא: לא שווה, אך נסעתי.
היישוב שכוח אל, מלא בתי כנסת. נסעתי למנזר המרכזי, דרך עצי האורן, חום וירק. משהו בי נרגע בדרך.
הגעתי. הודיעו לי תפילה, עליך להמתין. מה זה תפילה, ואיך להתנהל? התביישתי לשאול, שוטטתי.
מאחורי בית הכנסת בית קברות קטן, מדרון לנהר. למטה באר, זקנות בעקשנות מטפסות, הולכות שוב ושוב.
לא אוסף מים קדושים?
איך?
בקבוק בצד, תעלה ותשתה שלוש פעמים.
למה? לא ידעתי. אבל עשיתי. ירדתי, טיפסתי, מים קרים, מתוקים ונקיים.
נרגעתי. הצלחתי לשמוח שהגעתי.
סיימתי, אנשים עזבו, ויצא הרב זקן, קולו עמוק. חשבתי, זה לא רועי. ואז העיניים תכלת עמוקה. זה הוא.
ניגשתי אליו:
היי, ר רועי.
אישה נזפה בי: “ברוך תברך את הרב…”
אבל הוא כבר קיבל אותי בחום: גרשון! ברוך הבא, חבר.
התחבקנו. הלכנו יחד.
איזה אושר שבאת. מיכל תשמח.
עוד אתם יחד?
בטח. היא רופאת ילדים כאן. חמישה ילדים. הכי קטן בן עשר.
התרגשנו. סיפרתי גם אני שלושה ילדים, מנישואים קודמים ועכשיו.
פורח פה.
אוהבים. הוזמנתי לערים אחרות, צריך לעבוד פה.
האחות קראה לו לקהילה.
סע לביתנו, מיכל תחכה, ניפגש בערב.
הגעתי לבית המשפחה גינה, ריצוף, מנגל, חלונות מלאים בפרחים ואווירה חמה.
מיכל קיבלה אותי באהבה. בית שקט, נרות, פינת תפילה, מחשבים וטלוויזיה בפינה. אכלתי, סיפרתי מעט, נרדמתי בערסל.
לא רציתי לעזוב.
***
אתה יודע מה היה?
בטח. שמרתי על קשר עם עמי עם השנים הוא התרופף. עכשיו אבד.
כועס עלי?
לא. כל אחד עם עולמו. ספר, גרשון, מה קורה באמת?
גידול במוח. ממאיר.
רועי נשם עמוק.
אז מחר, תבוא, תתפלל, תתוודה, תקבל ברכה.
אתה קובר אותי.
לא, רק מזכיר שאף אחד לא יעזור, רק אתה. הרב יכוון את הדרך, אבל זה אתה.
רציתי לפרט סיפור על חטאי.
בלילה התפללתי. סיפרתי כיצד קניתי את לבה של אלונה מחבר חיי, עמי, ואיך הסגרתי אותו. על בגידותיי, טעויותיי.
בבוקר, נרעד, התוודיתי בפני רועי.
אני מתחרט, רועי. רוצה לאהוב את תמר, ללמד את ילדיי, להיות רופא ולפשט את חיי. רק שיהיה סיכוי לניתוח…
כדאי לך למצוא את עמי, לדבר, לבקש סליחה, אמר רועי בשקט.
איפה אמצא אותו? בעוד יומיים ירושלים.
הוא עכשיו בחיפה, במחלקה אונקולוגית. אולי תבוא לשם, לא לירושלים.
באמת? התפלאתי.
בטח. לך תבקש סליחה.
חייכתי בעצבות. התפלל בשבילי, רועי. רק שיקבלו אותי לברוטמן. אחרת…
בנשמתי, ירדתי עוד חמש עשרה פעמים לשאוב מים, כל שלוש עליתי ושתיתי.
המאמינים הסתכלו אליי ועשו סימן ברכה. מי ייתן ואלוהים יעזור.
