דניאל כבר לא זיהה את אשתו, הוא באמת לא הצליח להבין מה קורה עם יעל. הרי במשך שנים היא הייתה מסדרת, מבשלת, מגהצת ועכשיו? סתם הפסיקה לעשות כלום! דניאל ניסה לשאול בעדינות מה העניין, ויעל ענתה לו:
נמאס לי לשרת אתכם כל כך הרבה שנים, אפשר לי קצת לנשום?!
דניאל מיד התחיל לחשוד שמישהו אחר נכנס לתמונה, והחל לבדוק לה בתיק. פתאום שם, בכיס הפנימי, מצא מכתב חשוד דהוי, קצת קרוע, נראה שהמכתב עבר לא מעט סבבים.
דניאל היה כבר שבע עשרה שנה נשוי ליעל, ולא זכור לו כזה דבר תמיד הייתה רגועה, לא רבו, תמיד דיברה בגובה העיניים ולא טמנה דבר. בבוקר הכינה דייסה או חביתה, חוזרת מהעבודה ורצה כבר לבשל ארוחת ערב. בראשון הייתה מגהצת חמש עשרה חולצות בדיוק אחת לכל יום בשבוע, לו ולשני הבנים. הילדים אמנם הסתדרו עם פחות, אבל לנסות לחנך אותם להקפיד על הופעה כמו דניאל הלוואי והיה מצליח.
ועכשיו? כבר שבועיים בבוקר דגני בוקר או סנדוויץ, ואם יש מזל, יעל מקפידה להבהיר: לכם להכין! בערב אם הצלחת, יש חימום של אתמול. ואם לא, מחכה פתק: “אחזור אחרי תשע, תבשלו פסטה”.
בהתחלה דניאל עוד תלה את זה בכנס שארגנה האוניברסיטה של יעל, אבל הכנס הסתיים, והשגרה לא חזרה.
דניאל ניסה לשאול:
אני לא יכולה לחיות קצת את החיים? כל השנים רק משרתת אתכם, מותר לי רגע שקט!
בטח שמותר… ענה מהר, פוחד לפספס מינרלי.
הוא רצה לברר כמה הזמן “הרגע” הזה אמור להימשך, אבל לא העז. עם הזמן, יעל התחילה להיעלם: פעם לסינמטק, פעם להצגה, פעם לאיזו תערוכה משונה. דניאל לא אהב גם שבארון פתאום מצאו שמלות נועזות משהו, ושלבקרים היא מעדיפה לשים מסקרה וליפסטיק במקום להכין לאוכל. חשדות עקשניים טיפסו בליבו אולי יש פה רומן?
היה לו לא נעים להרגיש ככה, אבל המתח היה חזק מדי עד שהתחיל לעקוב ולבדוק… פלאפון, כרטיס אשראי, ואפילו תיק אישי. ושם, עמוק בתיק, מצא את המכתב מכתב אהבה רציני, עם מילים שאפשר לכתוב רק למישהי ממש קרובה: “יעל, כמה אני מתגעגע, אין לי מילים לתאר כמה קשה לי עד שנפגש שוב. מחפש את החיוך שלך בין האנשים ולא מוצא…”
דניאל נשבר. מכתבים קרועים כאלה הרי שומרים זמן אז הרומן הזה לא חדש. היה מעדיף פלירט קטן עם איזו קולגה מתל-אביב, אבל ככה? יכול להיות שכל הנישואים שלהם סתם הצגה אחת גדולה?
הוא שתק שלושה ימים, מדמיין ברוך שהוא היה יכול לבגוד, אבל נשאר נאמן. ביום השלישי, נשבר:
אני יודע הכל, היה קולו חלוש.
מה הכל? הפליאה יעל.
היא לגמרי רגועה, קצת מופתעת. אבל דניאל הרי ראה במו עיניו את המכתב. אין טעות.
יש לך מישהו אחר, הוא לא שאל, הצהיר.
יעל צחקה:
דניאל, נו באמת. מה זה השטויות האלה? אתה לא רציני, נכון?
ואילו היא הייתה מודה ובוכה, היה קל יותר; ככה זה היה בלתי נסבל.
קראתי את המכתב שלו! התעקש דניאל. מה יש, סתם כאלה מילים כותבים? “מחכה ליום שניפגש, הנשמות שלנו ילכו יחד עד סוף כל הדורות”. אוף, פלט בייאוש.
יעל התפוצצה מצחוק, מה שדניאל ממש לא אהב.
אתה תהיי רציני? היא זרקה.
ואת?
הוא הביט בה בזעם, נאנח.
אז חיטטת לי בתיק?
כן.
וקראת את המכתב?
כן.
אתה לא זוכר שכתבת לי אותו בעצמך?
מה…? מה?
את המכתב הזה אתה כתבת לי! כשהיית בשליחות בירושלים, ואני נשארתי לבד עם גלעד. תיזכר…
את באמת חושבת שאני לא מזהה את הכתב שלי? לא הייתי כותב ככה בכלל!
יעל נאנחה, לקחה שרפרף, טיפסה להוציא קופסה מהמדף למעלה. שלפה קונברט ומסרה אותו לדניאל.
קח, אז נפצעת ביד, כתבת לי ביד שמאל.
דניאל קרא אכן שמו וכתובתו בפתח-תקווה, הכתב בהחלט מוזר. אולי באמת קרה? הייתה פעם איזה משטח רטוב באחד הפרויקטים, הוא עף. הגיוני.
ולמה לסחוב אותו איתך עד היום? שאל במרירות.
פסיכולוגית הציעה, ענתה יעל שלוות עולם.
פסיכולוגית?
כן. דניאל, נשברתי. כל החיים אני משרתת שלושה גברים. מאז שגלעד נולד, אין לי רגע לעצמי. אפילו תודה אני בקושי שומעת! פרחים פעם בשנה ביום המשפחה. מילים חמות? שכחתי איך זה נשמע. כן, אני עדיין אישה! עלה לי רעיון להתגרש, אבל יש לנו משפחה טובה, לא רציתי להרוס. אז הלכתי לאשת מקצוע. היא נותנת לי משימות ואני עושה.
תגובתה הפתיעה את דניאל. גירושין? מישהו פה השתגע?
והייעוץ הזה עוזר? שאל.
לפעמים כן, חייכה יעל.
ומה, המכתבים עושים טוב?
מזכיר לי למה פעם התאהבתי בך.
דניאל הנהן, יצא למרפסת לנשום אוויר. מאז לא דיברו על זה.
***
בבוקר, כשהתעוררה, הבית היה רועש ובישום ריח וניל. לא הבינה כלום עד שנכנסה למטבח.
הבן הבכור עשה חביתה, הצעיר ערם פנקייקים עם גבינה לשולחן. במרכז ואזה עם פרחי לילך מהסוג שהיא הכי אוהבת.
מה קורה פה? שאלה המומה.
בוקר טוב, אמא, אמר הצעיר, מה בא לך, תה או קפה?
יעל מצמצה, בקושי מאמינה למה שקורה.
קפה, ענתה.
חביתה או פנקייקים?
פנקייקים…
דניאל עדיין לא נראה, אבל ברור היה לה זה לא כוחות של הילדים לבד. כשהתחילה לנגוס בפנקייק, הופיע דניאל, עם דף ביד מקופלת.
בוקר טוב, אהובה.
מה זה? שאלה.
מכתב חדש. שיהיה, ליתר ביטחון…
היא חייכה, ומאז איכשהו השתנה משהו בבית. לא, אין כל יום ארוחות כאלה, בכל זאת בואי לא נשתגע. אבל לפעמים כן. ולהצגות בסינמטק פתאום היא כבר לא הולכת לבד. דניאל התחיל לבוא איתה. הזוגיות ניצלה, בינתיים.
