הדיירת

דירתה
ערב חורפי בתל אביב. רחובות השכונה השקטה מוארים עדיין, קרירות קלילה והעיר שולחת קרני שמש אחרונות אל פתיתי שלג לבנים וזוהרים. על המדרכה פסעה אישה גבוהה. רוחה טובה עליה, הצעדים רגועים. רות כהן, בת שישים וקצת, צועדת במגפיים אלגנטיים ומעיל פרווה מרשים, שהבן שלה קנה מתנה לחנוכה. פניה שמרו על יופיין משכבר, והמבט בטוח בעצמה, אשה חכמה ומטופחת.

בעלה של רות נפטר לפני עשר שנים. היא התאבלה, עברו ימים קשים, אבל החיים התקדמו. הבן עזריאל גר בירושלים עם אשתו ושני ילדיהם, הנכדים שרות כמעט ולא רואה. עזרא עובד קשה ורק בשיחות וידאו שומר על הקשר, שולח גם מדי פעם סיוע כלכלי, למרות שרות מסתייגת בעקשנות. בינתיים החיים בטוב יש לה שתי דירות, והפנסיה, גם אם לא גבוהה, מספיקה. דירתה השנייה היא דירת שני חדרים אותה השכירה לזוג צעיר. כיום יש להם גם ילד קטן, שנולד בזמן שגרו בדירה.

רות מהלכת לאט ובגאווה, עברה בדרך לקנות שוקולד קטן לניר, הילד של הדיירים. רות יודעת כמה קשה למצוא דיירים טובים בארץ היו לה כבר הסתבכויות בעבר אז הייתה תמיד באה כל חודש בעצמה, לוקחת את השכר דירה ובודקת שהכול בסדר.

רות מגיעה לבניין, עולה במעלית לקומה חמש וחושבת לעצמה מה תוכל לפנק את עצמה הערב אחרי שתקבל את שכר הדירה. היא אוהבת דג סלמון או פירות ים מהמעדניה הקרובה, ולא רואה סיבה למה לא להתפנק כל עוד יש לה.

היא לוחצת בפעמון הדירה. יש לה מפתח, אבל לא תפתיע אנשים טובים. הפעם הדלת נפתחת באיחור. גל, הדיירת, פותחת את הדלת בחורה דקיקה, עור בהיר, עיניים כחולות וצלולות, שנראית צעירה מגילה. רות יודעת בעצם מתי נולדה גל, כי היא מחזיקה אצל עצמה תעודת זהות שלה. גל רועדת, עיניה אדומות ופניה נפוחות כאדם שבכה רבות.

רות נבהלת, נכנסת:
גל, את בסדר? מה קרה?
גל מנסה לעצור את הדמעות, אבל הקול נשבר.
לא, רות… שום דבר לא בסדר, אין לי איך להעביר לך החודש. אפשר אולי להישאר חייבת? אני וניר נעזוב מחר…

רות שמה לב שבדירה יש בלגן, בגדים מפוזרים, ארון הבגדים חצי ריק. היא מבינה מייד מה קרה.
איפה עידן?
הוא עזב אותי, רות. גיליתי שיש לי סרטן, רק לפני שבוע. עידן אמר שהוא לא מוכן להתמודד שוב, אחרי שדודה שלו מתה מסרטן כשהיה בן עשרים. הוא לקח את הדברים שלו וברח, אמר שיגיש גט. אין לי כסף, הפקדה לאומי מינימלית, הכול הלך לחשבונות. מחר ניסע לנגב, לסבתא שלי. היא מאוד מבוגרת, אבל אין לי בחירה. אני לא יכולה להתחיל טיפול בלי שיהיה מי שישאר עם ניר. ארד מהעיר, אולי יקבלו אותי במרפאה בכפר.

רות מחבקת את גל, עיניה מתרככות.
את לא לבד. את תתחילי את הטיפול שלך, ואני אהיה כאן עם ניר בינתיים. תישארי עד שתחזרי, אל תזכרי בכלל את שכר הדירה. קדימה, תארזי ראש רגוע, אנחנו בארץ ישראל, אין כאן יערות, יש אנשים טובים.

גל בולעת רוק, עיני התדהמה שלה מראות עד כמה הופתעה. רות, שנדמתה לה מעט מתנשאת, הבטיחה עכשיו בצניעות עזרה כזו שקרוב משפחה לא תמיד נותן.

רות הולכת לסופר, קונה עוף טרי, אורז וירקות. לא סלמון, אלא אוכל שילד יאכל. למחרת, בשש בבוקר, כבר עומדת בדלת עם מצרכים, מוכנה להתחיל לשמור על ניר. הילד מחייך אליה וממלא אותה כוח.

יומיים עוברים. גל חוזרת מהבדיקות, עמוסה בדאגות. היא מחכה בציפייה דרוכה, ואז חדשות:
רות! גיליתי זו שלב ראשון. כנראה רק ניתוח, יש לי סיכוי!

רות מחבקת את גל:
אמרתי לך לא לאבד תקווה. הכול עוד יסתדר, מאזינים לשמיים.

גל חוזרת הביתה, רות מתעקשת שתישאר בדירה עד הניתוח, כל העזרה שבעולם. לאט לאט, גל מתחילה לחזור לעצמה, מחדשת עבודה ומתחילה לשלם, אבל רות מסרבת בתוקף לקחת כסף ממנה. גל, שהפכה לבת משפחה, נשארת בלבה של רות. עזריאל רחוק, אבל כאן בתל אביב יש לה עוד בת קטנה גל.

שנה וחצי עוברות. האולם הגדול על גדות הירקון מלא שמחה; גל בחתונת חייה. היא עומדת ליד ד”ר יונתן, הרופא שביצע בה את הניתוח והפך לתקווה חדשה. רות, בחליפה בהירה, יושבת לידה כאילו הייתה אמה האמיתית העיניים של כל האורחים נשואות אליה ביראת כבוד.

רות מחייכת, לוחשת לעצמה שכאן, באולם שמחתה, היא לא צריכה לבחור בין סלמון ללב טוב. אין טבעת שתנצח מה שקיבלה מהקשר הזה עוד בת ונכד בבית. להיות חלק מהסיפור הזה, זה היה שכרה. גל מתרגשת, יושבת עם דמעות ואז קמה, אוחזת כוס להרים לחיים.

אני רוצה לומר תודה מיוחדת לרות כהן, שבלעדיה, פשוט, לא הייתי עומדת כאן היום. רות, את לי כאמא שלא הייתה לי, תודה לאל שזכיתי להכיר אותך, תודה שעזרת לי למצוא בית ומשפחה.

העיניים של רות מתמלאות ברק. בתוך כל ההמון, היא יודעת: יש דברים ששום כסף ושום סלמון לא ינצחו.