אני רוצה לחיות, אמיר!
ד”ר רפאל, ד”ר רפאל, הכל בסדר איתך?
האחות יעלי תפסה לרגע בשרוולו של המנתח הבכיר, אבל לא הצליחה לעצור אותו הוא נשען על הקיר, ראשו מורכן, שותק.
יעלי הסתכלה עליו בעיניים מודאגות וגם גאה איך הרופאים מזניחים את עצמם לטובת החולים, עובדים עד כמעט עילפון, ואף אחד בכלל לא מעריך את זה. גם לא החולה שזה עתה יצא מהניתוח אצל ד”ר רפאל.
ד”ר רפאל, אתה מרגיש לא טוב? אני אקרא…
אין צורך, הוא קטע אותה, התרחק לעבר חדר הרופאים, ברגליים כבדות. רגע לפני הדלת הסתכל עליה ואמר: הכל בסדר, אל תדאגי.
רפאל צנח על הספה, עשה לעצמו רגע הפסקה. בסדר, הא? כבר לא פעם ראשונה שהוא שם לב להרגשה הזאת, סחרור כזה שמשאיר אותך חסר אוויר. זה כנראה עומס, אין ברירה.
פעם היו לו ימי שישי אמיתיים, לא כמו עכשיו. היה אפשר לצאת לטיול שבת עם המשפחה, לשבת עם חברים בסלון, סתם לנשום לרגע או לנסוע לצפון. היום? אין אנשי צוות, עובדים על שלוש מחלקות וכל רופא עושה תורנויות של שלושה.
בנוסף, רפאל היה בנישואים שניים אישתו הצעירה, ילדים בבית הספר, הוצאות… וחלום קטן להחליף את הרכב.
בסוף, לא זה מה שעניין אותו באמת. מה שכן, רפאל התרגל להיות הכוכב הכי מבוקש, הכי אהוב, הכי מקצועי, הערצה מהקולגות, הרבה מאוד הערכה וכסף טוב כל זה היה עשרים שנה של קריירה ברפואה.
איתן, הוא התקשר לאיתן המרדים, נועם באה היום לעבודה?
ברור, רפי. היום היא שם.
וסוף יום, רפאל כבר שוכב בתוך מכשיר ה־MRI, שומע את הצפצופים הדחוסים, והמוזיקה באוזניות לא מצליחה להרגיע אותו.
פתאום, דופק הלב טס. למה לעזאזל אני מפחד ככה? חייב להירגע, להסיח את הדעת… אבל מה כבר מסיח? מה טוב מהחיים האלה? אולי…
והזיכרונות שלו עולים לאט לאט, חוזרים אחורה. הנישואים השניים מורה לבית הספר של הבת, והוא רופא מוערך, אבל כל יום עבודה-בית-עבודה, ויותר מדי תיקי גירושין… למה להיכנס לזה בכלל? הפרק הראשון זיכרון צורם, עדיף להדחיק.
סטודנט לרפואה! בואו, בזה עוד אפשר להתגאות ארבע השנים הראשונות.
וכך, רפאל נוסע אחורה בזמן. גדוד עבודה בקיץ, חברה מהקפיטריה, כל החבר’ה יחד, הכל נראה פשוט יותר.
שלושת הסטודנטים רפאל, דוד ועמיחי הכירו בתהליכי הקבלה לאוניברסיטת תל אביב. לתל אביב הגיעו מכל הארץ, בחורים מהמושבים ומהערים, וחיו במעונות.
עמיחי היה מזרחי כזה, ילד מהדרום, משקפופר, שקט, מלא חן. היה לו זיכרון מדהים כל שאלה, כל מבחן, ידע הכל. דוד, ההפך הגמור, ענק עם לב ענק, אוהב לחפור ולדבר, מתיידד עם כל קומה על המקום, תמיד בריצה ולא עוצר לחשוב.
רפאל פחד מהמבחנים כמו כולם. היה בטוח שהוא יהיה זה שלא יתקבל, התפעל מהידע של עמיחי ומהפה של דוד. לבסוף, רק מיכאל לא התקבל והשלושה נשארו חברים.
לאחר התקבלותם, עדיין לא קיבלו מקום במעונות, אז אמא של עמיחי, קלרה, באה מהדרום, מצאה דירה בתל אביב לשלושתם.
השם ישמור עליכם, ילדים! תזכרו לשמור אחד על השני, היא אמרה, חיממה להם אוכל בכל המקפיא.
תגיד, עמיחי, אמא שלך במה עובדת?
היא בחנות יודאיקה, מוכרת חנוכיות, לעס עמיחי בנחת.
באמת? דתייה האמא שלך?
בטח. וגם אני מאמין, השיב עמיחי, הביט בחברים והוריד עיניים.
דוד פלט מיד מהבטן: תגיד, אנחנו לומדים רפואה, אז מה זה שייך לאמונות בכלל?
רופא מטפל בגוף, אלוהים דואג לנשמה, ענה עמיחי בשלווה והשאיר את החברים המומים. מאותו רגע לא דיברו על אמונה.
עמיחי היה פשוט אחר: מתעסק בדברים שלו, לא כועס, נותן דוגמה אישית. כשהיו מתווכחים על ניקיון המטבח, הוא היה פשוט לוקח סמרטוט ומנקה, בלי עניין.
לא פלא שהוא הצליח במבחנים הכי טוב מכולם. הוא היה גשר ביניהם.
ולמרבה הפלא, דווקא עמיחי הראשון שהתאהב. בוועד הסטודנטים הכיר את נועה: קטנה, שיער כהה קצר, חזקה ועדינה. די מהר ראו אותם הולכים יד ביד.
ודוד הפתיע כמתמחה בשטח, הוא התחיל לעבוד במגן דוד אדום, וקיבל אחריות רצינית עוד לפני כולם. רפאל, לעומת זאת, היה תלמיד טוב אבל בלי שיאים.
***
סוף הסריקה. ד”ר נועם נגשה, הוציאה לו את הציוד מהראש.
מה כבר רואים שם, נועם?
רגע, תן לי לחכות לתשובה מהנוירולוג. תחזור מחר…
אני אלך הביתה, אמר רפאל, הסתיר את הלחץ. אבל לא הספיק לצאת. נועם חזרה אחרי שעה עם הדיסק והתשובה.
רפי, אתה רופא, אתה מבין… אל תשתהה עם זה. תלך לדר’ קינר. שיבדוק.
רפאל פתח את הפענוח, הכניס את הדיסק למחשב ופשוט גלגל את התמונות המוח שלו, הנגע שלו. כל כך קשה לקבל, להאמין שזה בו, בעצמו.
***
דר’ קינר יובל ניסה לרכך: אתה רופא מוכשר ממני, רפי. אתה יודע מה זה… אתה מבין…
אני רואה… זה זהו זה?
זו מחלה קשה, אין דרך אחרת להגיד. ועם זאת, אף פעם אל תוותר. אתה רופא, אתה יודע הכל בידי רופאים וגם, אם תרצה, של אלוהים.
לא מאמין… לא להיות מוזמן לוועידת הרופאים בירושלים, לא לנסוע לחופשה… מה היית עושה במקומי?
אני? הייתי פונה לפרופ’ שמעון רחמים בשערי צדק. הקליניקה שלהם עולמית, סטטיסטיקה הכי טובה; רק יש רשימת המתנה של שנה…
כלומר?
אולי נצליח. יכנסים רופאים טובים לפעמים דחוף. ננסה?
רפאל המשיך לעבוד, ניתח, ייעץ, רשם. התרופות סידרו לו תסמיני חולשה. החליט שהוא חייב לדבר עם אישתו, ענת.
ענת, אני צריך לצאת לירושלים לבד.
מה? למה לבד? והילדים?
ענת, אני לא בטיול. אני כנראה הולך להתאשפז. מצאו לי גידול במוח.
ענת נעמדה מהכיסא. עיניה דמעו.
ה’, ה’, רפי… איך? אני באה איתך.
ענת, אולי אצטרך לחכות שם הרבה, אולי בכלל לא להתאשפז. הכול פתוח…
הוא סיפר לה הכל: חוששות בהתחלה, בירור, תשובה, החיים שעברו מול עיניו, תקוות ופחדים.
***
שנה רביעית ללימודים, הרצאה על אתיקה:
עדי, תקראי ענה הרופא עדי קראה: ‘עדת עדים של יהוה מסרבת לעירוי דם, מצטטת את התנ”ך… רבנים שוללים תרומת איברים, מתנגדים להפריה חוץ גופית, מאמינים בסגולות. מדע ודעת לא מתיישבים…’
מישהו קם מהאולם, עמיחי.
זה לא נכון, פתח, הדת והרפואה עוזרות לאדם יחד.
רוצה להתווכח, סטודנט? שאל המרצה בעוקצנות.
לא. זה פשוט כך.
תיגש אל הלוח, ננהל דיון.
עמיחי עמד בשקט. המרצה תקף בשאלות, הוא ענה בעובדות.
הדת דואגת לנשמה. אם לא מצליחים להביא ילדים, אולי זו המשימה שלהם. שכח מטיפולים. בנוגע להפריה חוץ גופית לא תמיד יש איסור! רק בבנק זרע חיצוני. ואשר לאימוץ זו אפשרות יפה. חשוב גם על היולדת והילד…
שטויות! המרצה התלהט הדת מכשילה את המדע! באשמתה ילד מת!
עמיחי עמד, לפעמים בריחוק, ענה בביטחון מלא והביא מובאות. זמן הלחץ עבר כולו על כמויות ויכוחים. לאט לאט ראה הקהל שעמיחי לא נשבר וגם לא מתרגש. אפילו המרצה הרגיש שהפסיד.
מאז ניסה הסגל “להקטין” את עמיחי שיחות, בירורים עם ההנהלה. הוא שתק, רק לנועה סיפר.
בחמישית עמיחי לא חזר ללמוד. אחרי כמה שבועות קיבלו מכתב ממנו “בחרתי לצעוד בדרך אחרת, אל תשכחו אותי”.
רפאל ודוד היו בשוק הכוכב של הכיתה, כזה פוטנציאל, סיים ארבע שנים ויצא מהמסלול…
הם נסעו בפסח לביתו בדרום. קלרה אמא שלו קיבלה אותם בשמחה: “הוא התקבל לישיבה, כל מה שחלם”. חזרו הביתה, עמוסים בדברי מאפה שלה, כמעט ולא הבינו את המהלך הזה.
איזה שטויות, קיטר דוד בתחנת האוטובוס.
ככה אלוהים לוקח, רפאל הנהן, עזב אותנו, טמבל…
***
על איזה נר אתה מקשקש, יובל. אני נוסע לחבר, כבר יצאתי לחופשה.
עוד שלושה ימים רפאל בירושלים, הזמין כרטיסים לרכבת. פחד לנהוג בגלל הסחרחורות. קיווה שיקבל תור.
חבר מהלימודים? יובל הנוירולוג הסתקרן.
כן, עמיחי, לא ראיתי אותו יותר מעשרים שנה. למד איתנו, עזב לחיי רבנות, היום הוא רב בעיר ליד. מחר אצא אליו.
לא כדאי להסתכן…
חייב לנסות.
היישוב היה ציורי, מלא בתי כנסת. הוא נשם לרווחה כשלא חווה סחרחורת לאורך הדרך.
הגיע לבית הכנסת המרכזי, נאמר לו שהרב לשיעור תפילה כדאי להמתין. החליט להסתובב. בחצר בית הכנסת תחנת מים, נשים זקנות ממלאות מים ומטפסות שוב ושוב לעלייה. מעניין, רפאל תהה.
אתה לא בא למלא מים קדושים? שאלה אשה צעירה. הצביעה על בקבוקי פלסטיק.
למה?
אתה כבר פה, לא?
רפאל חייך, לקח בקבוק ועשה שלוש עליות וירידות, מילא ושתה. מים קרים ומתוקים, ומיד תחושת שמחה משונה בלב.
בתוך הקהל אחרי התפילה, עלה רב זקן, עיניים תכולות, ואיך שהוא חייך רפאל הבין שזה עמיחי.
הם התחבקו חזק.
אחי! איזה נס! יעלי תשמח.
יעלי?
נועה התחתנה איתי, פדיאטרית במקצועה לא רוצה לעזוב, ברוך ה’, חמישה ילדים, הכי קטן בן עשר.
מדהים… גם לי שלושה. אז נשארתם כאן?
כן, טוב לנו. הזמינו אותנו למלא קהילות, אנחנו נשארים.
אבל מה עם המשקפיים?
לייזר, לפני שנים. ברוך ה’, היום עיניים בסדר.
ככה הדת לא מתנגדת לרפואה, הא?
צחקו שניהם. הזכירו איך ניסו פעם להבריח ספר ספריה ושאר סיפורים מהמעונות.
אחרי טקס, עמיחי שלח אותו הביתה לנועה, בית יפהפה, קטנה חמימה. הבית מלא פרחים, סמלי יהדות, וגם טלוויזיה ומחשב ועוגת תפוחים. רפאל התייחס כמו בן בית, נרדם בערסל במרפסת. לרגע שכח מדוע הגיע.
***
אתה מכיר את כל מה שקרה עם דוד?
ברור. איזה תקופה… היינו שומרים על קשר בהתחלה, אבל הלך לאיבוד.
כועס עליי?
השם שופט, אנוש אין לו זכות. אבל אני רואה שיש לך משהו על הלב…
יש לי גידול במוח, ממאיר.
זה חמור, מחר נלך לתפילה. אל תפחד, הכל שלך. רק תפתח הלב באמונה ותעשה מה שצריך.
פעם אספר לך הכל.
זה יסופר מחר.
בלילה הסיפור על איך רפאל גנב את בת הזוג של דוד נראה פתאום כל-כך שולי, והפך בתפילה לסיפור של חרטה.
***
התפילה הסתיימה. עמיחי הסתכל עליו והזמין אותו לגשת.
המשיח עומד כרגע, רק אני שומע דבר, רפאל.
ורפאל סיפר, הכל: קנאה, טעויות, איך איכזב את דוד, את הטעויות הנוספות מקרה מוות בטעות במנתח, בגידות.
לסוף, רפאל הסתכל עליו בעיניים רטובות.
אז תמחל לי, רב עמיחי?
רק אלוהים, רפאל. מה שחשוב זה שאתה באמת מתחרט.
הדמעות זלגו, הוא התפלל כמו ילד.
תגיד לקבל ברוך הוא שאני רוצה לחיות, עמיחי, רק לחיות.
השם ישמע תפילתך, רפאל.
ואז עמיחי לוחש: “לך תמצא את דוד, תבקש סליחה. הוא כרגע בבית חולים אונקולוגי בחיפה. לא לי-ם. לשם תיסע”.
אולי גם שינתח אותי? גיחך רפאל.
חילוקי טכנולוגיות לא יכריעו יש בו רוח, לך תפגוש אותו.
אשתדל.
ביום האחרון, לפני שעזב, רפאל עלה עשר פעמים להר מול המעיין, כל פעם שתה מהמים ושלח מבט לשמים.
והמאמינים עמדו בכניסה, מסתכלים עליו, מעבירים עליו יד בברכה.
שיתן לו השם חיים.
