אני רוצה לחיות, נדב!
ד”ר גבריאל לוי, מה מצבך?!
האחות אביגיל ציפמן תפסה את הרופא המנתח בשרוול החלוק. אבל הוא השתחרר ממנה, נשען על קיר המסדרון וצנח לאט עם הראש למטה, שותק כמו ענן כבד.
אביגיל, ברגע משונה של גאווה מוזרה עבור כל הצוות, הבטה בגבריאל איזה מסירות, איזה כח נפשי יש ברופאים! עובדים כמעט עד איבוד ההכרה, ומי בכלל רואה או מעריך את זה? אפילו החולה שזה עתה שכב על שולחן הניתוחים של גבריאל, לא יבחין.
ד”ר לוי, מה קורה? אני מזעיקה מישהו…
אל תקראי, תודההוא כבר מתרחק במסדרון, מתנדנד בשתיקה אל חדר הרופאים. לפני הדלת הסתובב: הכול בסדר, אל תדאגי.
גבריאל צנח בעייפות אל הספה בעור, שלח רגליים קדימה כמי שמתחפר במערה. מה, זה תקין? כבר לא פעם ראשונה שהוא מרגיש את התחושות המוזרות האלה, הסחרחורת. עומס? הכי סביר.
פעם היו לו ימי מנוחה. שבתות אמיתיות, שהיה נפגש עם דנה אשתו הראשונה, נוסע לטיול בפארק הכוכבים ברמת גן עם הילדים.
והיום? כולם עובדים בשתי מחלקות, מנהרה בלי אור בקצה. ועוד לי יש כבר נישואין שניים. אשתו השנייה, שירה, צעירה בעשר שנים; הילדים קטנים בכיתה ב’ וד’, המשכנתא לא נגמרת, וכמובןצריך כבר להחליף רכב.
אבל כל זה לא העיקר. גבריאל התרגל להיות נדרש, לחיות מההוקרה, לרדוף הישגים ומעמד. שנים, כולם העריכו אותו חולים התחננו אליו, קולגות כיבדו, שלחו לו חולים, הבטיחו לו שְכר נאה. הכל זרם עשרים שנה, ופתאום הגוף מתערער.
נדב? הוא מחייג אל חברו, הרופא המרדים, יאלי אצלכם השבוע?
היי, כן, היא בסבב היום נדב עונה.
בסוף אותו היום, גבריאל שוכב בצינור ה-MRI של יעלי, שומע את תקתוקי המכונה הדביקה, שהמוזיקה לא מכסה. מתפרץ עליו גל פחד. רק אל תלחץ, חושב, תשתדל לחשוב על משהו נעים… אבל מה נשאר מזמן?
הזיכרון שלו נפתח צעד אחרי צעד ברצף לא ברור של תחנות חיים נישואין שניים… הוא כבר מנתח, אב, והיא מורה של בתו הגדולה.
רעש ה-MRI מוחק כל אפשרות לחלום על הטוב היחסי ההוא. בית-עבודה-בית. נישואין ראשונים? עוד יותר גרועגירושין מכוערים, לילות בלי שינה.
סטודנט? כן, שנות הלימודים הראשונות.
תיאור זיכרון משולש גבריאל, נדב ויותם. התיידדו עוד במכינת הלימודים. תל אביב רחוקה לכולם, גרו בדירת שותפים ברחוב חובבי ציון.
נדב, צנום, משקפופר מהקריות, תמים ומשהו בו תמיד רגוע. היה כיף להיות לידו היית הקשב לו, בחור עם עיניים כחולות עמוקות מאחורי המשקפיים. כל שאלת לימודשל נדב הייתה תשובה מוכנה.
יותם? ההפך. גבה קומה, בן למשפחה מעמק יזרעאל, ישיר, רועש קצת, אהוב על כולם. התחבר עם כל הקומה מדקה ראשונה, כותב דפים דפי עזר, פחות לומד.
כולם פחדו מהקבלה ללימודים. רק מישל, השותף הרביעי, לא עבר את המבחן. שלושתם נשארו יחד.
אמא של נדב, לאה, הגיעה ועזרה להם למצוא דירת שלושה חדרים.
שיהיה לכם במזל טוב, ילדים. תסתדרו, אמרה במבטא ירושלמי. בישלה מלאי לשבועות קדימה.
לאה תותחית! יותם אמר, במה אמא שלך עוסקת, נדב?
ספרנית בבית כנסת, ענה נדב כשהפה מלא קובה.
ספרנית? איפה?
בית כנסת במרכז העיר. מוכרת גם ספרי קודש, מדליקה נרות…
אז היא דתייה?
ברור, נדב אומר, מניח את הסכין.
מבטים אל מזוזה גדולה בכניסה, נדב מסביר.
היא השאירה את זה לכבודי. אל תדאגו… עיניו הולכות לרצפה.
יותם, ללא מסיכות:
השתגעת? בשביל מה למדת רפואה… מדע מול אמונה…
רופא מטפל בגוף, אלוהים עוזר לנפש, נדב ענה פעם אחת וסובב את מבטו. דיון נגמר. אבל בתחום האמונה משיחה זו זהו זה. הם לא דיברו.
נדב היה טוב לכלאם מנקה היווה בעיה, היה פשוט לוקח מגב ושוטף. ענייני חולין פחות נגעו לו.
ובכל זאת, הראשון שהתאהב היה דווקא הוא. נבחר לועד האגודה ושם פגש את זוהר: קטנה, שחורת שיער, עם חיוך גדול, מאז לא נפרדו.
יותם, דווקא המוחצן, הפך תוך זמן קצר לאסיסטנט מדופלם בשיבא, עושה משמרות בקיץ, וממש אהוב על הצוות.
גבריאל היה כזה חרוץ, לא מצטיין, אבל רפואה הייתה אהבתו הגדולה.
***
המכונה פולטת אותו. גבריאל נושם, מדוע פתאום קלסטרופוביה? נכנסת יעלי, מסירה ממנו את החיישנים.
נו, מה התמונה? הכל ברור? הוא מנסה לחדור.
תחכה לד”ר רשף, היא שולחת מבט נמנע.
אשוב מחר, חייב כבר הביתה.
אבל דקה אחרייעלי מגיעה עם הדיסק והתשובה.
גבריאל… כולם מבינים פה. אל תתמהמה, פנה אל פרופ’ שמעונישיסתכל.
בוהה במסך, לא מבין. זה המוח שלי? זה הגידול שלי? ממשי חד וברור, מתועד.
כל הנסיעה דמותו לא תופסת את הפחד. לא יתכן. זה פשוט לא כך.
***
פרופ’ שמעון אברבנאל היה נוירוכירורג מוביל באיכילוב.
אני הייתי מעדן, אבל אתה, ירושלמי, מבין ת’תמונה. אין למה לרמות אותך רואה הכל.
רואה. זה הסוף?
לא שאלה לרופא כמוך… תל אביב, או הדסה עין כרםלך תתייעץ. ובסוף, הכל אצל הקב”ה.
קשה להאמין. הייתי אמור לעלות להרצאה, עם כל המחלקה…
קודם כל תתחיל בתהליך. שים לב, שמעוני עצמו פחות מנתח היום, אבל הצוות שלו, כן. יש תור ארוך. נמצא פתרון, תן אמון בביננו.
גבריאל עובד ניתוחים, חוות דעת, מסירות שקטה. מצא לעצמו טיפולים להפיג סחרחורות, נלחם בייאוש. חיפש דרך להגיע למנתח הנודע.
הגיע הרגע לספר לשירה, שארזה מזוודות לתל אביב.
שיר, אני כנראה צריך לנסוע לבד.
לבד?! מה פתאום לבד? ומה הילדים?!
הוריד מבט.
זה לא לכנס. זו חצייה רפואית. גידול, הוא לוחש. המילים משתרגות. כתם של דמעות בעיניה.
הוא מספר שוב ושוב ומסתבך חששות, בדיקות, תוכניות, וחלומות. אבל טוב לספר, לדעת שיש מי שמקשיב.
***
“שדים לא שותים דם זה ציווי מהתנ”ך,” המרצה רטן.
כבר שנה רביעית בפקולטה. יושבים בהרצאה על אתיקה רפואית.
הרבנות מונעת הצלבות תרומות איברים, או מניעת טיפולים חוץ-גופיים. הכנסת הסדירה, אבל הרבנים נגד…
לא מדויק, קטע אותו נדב.
מי כאן? קום!
נדב קם, עיניו של המרצה נעוצות בו, כל הסטודנטים שקטים.
רפואה והלכה עוזרות לאדם לחוש כאדם.
ויכוח נוכחי, נדב עונה, המרצה משתולל, הוא שקט, עם ציטוט מן המקורות, מסביר רפואה להלכה, להלכה לרפואה, נלחמים על נשמה אחת.
בסוף, נדב הופך לדמות חריגה. שיחות עם ראש הפקולטה, שיחות סודיות עם זוהר. ובחמישיהוא פשוט לא שב ללימודים.
מכתב: “דרכי שונה. סלחו, אל תשכחו.”
הלם. הכי טוב, כה מוכשר! סוף כזה?
ניסו לשאול את זוהר, היא סירבה לדבר. מצאו לאה. היא שמחה: “הוא בישיבה, בו’, ב”ה.”
חוזרים לתל אביב, מבולבלים, עם קופסה מלאה עוגות מלאות אהבה, לא מבינים כלום.
השתגע, נדב. אלוהים הוביל אותו הלאה…
***
מה, להדליק נר? אני יוצא אליו מחר. יצאתי כבר לחופשה.
שיחה עם פרופ’ אברבנאל. עוד שלושה ימים, תל אביב. כרטיסים קנה, אוטו פחות רלוונטי הסחרחורות תכפו. ויש מעט תקווה בשמעוני עצמו, אולי אפילו ימצא להם מקום לנתח.
למי הולך?
לחבר שלמד איתי לא נפגשנו מעל עשרים שנה. אז הוא עזב לישיבה, היום רב בבית כנסת בגליל. אסע מחר.
הכפר מבצבץ עם כיפות סרוגות בכל פינה. הכי חריג הרבה בתי כנסת ומדרשות. הוא מתקרב אל בית הכנסת הלבן, נחבא בין עצי זית, כפסה מופלאה.
מוזר כל הדרך, לא תחושת מחנק אפילו פעם. משהו בדרך לטיהור, חיוך קטן עולה לו. אולי טוב שנסע.
בכניסה נאמר לו: “תמתין, הרב בתפילה. מתי תיגמר? לא יודע.” הלך לטייל.
מתחת, מעבר לקבר עתיק, ומעיין שנשים מביאים דליים משם, עולה חזרה בעלייה תלולה.
בצד מישהי שואלת:
לא תשתה מים מהמעיין ותעלה שלוש פעמים?
למה דווקא שלוש?
מי שמגיע, יודע למה.
הוא ממלא בקבוק שלוש פעמים, שותה, וכשהוא חוזר, סוף סוף נגמרת התפילה.
הרב כיפה גדולה, זקן בהיר, קומה רחבה, חיוך עמוק. לא יכול להיות נדב. הוא לא היה גבוה כזה, ולא במשקפיים; אבל העיניים עדיין עמוקות, מזמינות.
הם נפגשים, מתחבקים, צוחקים. חוזרים יחד לאשתו של הרב זוהר, היום רופאת ילדים מקומית, אם לחמישה, הבית מלא ספרים ופרחים, האווירה נעימה, של אוכל וילדים. גבריאל כבר שוכח למה בא.
הוא נשאר ללון, בבוקר נוסע שוב לקבר, לשתות מהמים, מטפס שלוש פעמים בעליה, שקט יורד עליו.
***
בערב, מספר הכל לנדב הגידול שבמוח, החרטה, כל האשמה על יותם החברה שהוא לקח ממנו, השגיאות, חוסר הנאמנות, העצב.
נדב שומע את הווידוי, מבין, לא שופט.
אתה צריך למצוא את יותם, לבקש ממנו סליחה.
איפה? בטח בארצות הברית היום.
שמעתי שפתח לאחרונה יחידה נוירוכירורגית בסורוקה. סע. אל תוותר.
***
שבת בבוקר, סוף סוף תפילה. גבריאל עומד בצד. הרב נדב מתפלל ועם סיום, ניגש:
תגיד את תשובתך, תשפוך לבך. הקב”ה שומע.
והוא אומר: “בכיתי, קינאתי, טעיתי והכאב לא עוזב…”
העיניים שלו מוצפות. נדב מביט בו, מברך אותו, והדמעות שזורמות שוטפות שנה של כאב ישן.
לך בקש סליחה מיותם. תתחיל מחדש. זה המסע שלך.
ובעיני רוחו הוא הולך למטהמעיין, שותה עוד שלוש. זקנה עושה עליו סימן, תהילים הופכים תפילות שחרית.
ואז הוא מביט למעלה: “אל תיקח אותי עדיין,” לוחש, “אני רוצה לחיות. לאהוב. לגדל את הבן שלי, לחזור לרפא. אני פשוט רוצה להמשיך. אל תסגור דלת.”
ובעודו יורד שוב לטבול, הוא מביט בשמים וגומע את האור ההולך ומתפרץ בין ענפי הברוש.
אנשים סביב עושים סיבוב, חלקם משפילים מבט וחלקם מביטים בו כאילו יודע דבר שאין לאחרים.
הם מסמנים לו בידיים תנועת ברכה. “שהקב”ה ישלח רפואה שלמה,” לוחשים והולכים.
