אורי כבר לא זיהה את אשתו, הוא התקשה להבין מה עובר עליה. מיכל תמיד הייתה מסדרת, מבשלת, מגהצת; עכשיו פשוט הפסיקה לעשות את כל זה. אורי ניגש אליה בזהירות ושאל:
אפשר לי לנוח קצת? כמה שנים כבר אני משרתת אתכם, תנו לי לקחת אוויר!
לאט-לאט החל לחשוד שיש למיכל מישהו. בסערה של ספקות, בדק אורי את התיק של אשתו, שם הבחין פתאום במכתב מוזר מעטפת נייר דהויה, עם ריח של שקדים ודפוס עתיק.
אורי כבר לא זיהה את מיכל מה קורה לה? הם יחד שבע עשרה שנים, תמיד הכל זרם: נחמדה, סבלנית, לא מסתירה כלום, וזה מה שמשך אותו אליה. בבקרים תמיד הכינה דייסה או חביתה, נכנסה הביתה מהעבודה ומיד חיממה סירים. בימי שישי גיהצה חמש עשרה חולצות אחת לכל יום עבורו ועבור שני הבנים שלהם. אם כי לבנים הספיקו שתיים-שלוש, כי להרגל אותם לדיוק ולהקפיד כמו של אבא היה סיפור.
בשבועיים האחרונים, בבוקר רק קורנפלקס או כריך והיא עוד מציעה: “תכין לבד.” בערב, במקרה הטוב, חיכה לשולחן שארית מארוחת הצהריים מאתמול, או סתם פתק: “אחזור אחרי תשע, אפשר לבשל פסטה.”
ביומיים-שלושה הראשונים, אורי חשב שזה בגלל כנס שהמכון של מיכל ערך, אבל הכנס נגמר, והחיים הרגילים לא שבו.
אורי ניגש בחשש לברר, ומיכל ענתה:
מה, אין לי חיים משלי? אפשר לנוח קצת אחרי כל השנים?
בטח, אין בעיה, אורי השיב.
הוא רצה לשאול “כמה זמן זה יקח?” אבל עצר בעצמו. ומאז מיכל ממשיכה להיעלם לסרטים, להצגות, לתערוכות פסלים. מה שהכי הפחיד את אורי בארון שלה הופיעו שמלות חדשות ומעוררות עין, ובמקום להכין להם קפה, היא יושבת מרוחה במסקרה וליפסטיק. בליבו עלתה חשדנות יש לה אחר?
לא נעים לומר, אבל החשד לא הרפה. אורי התחיל לבדוק לה את התיק, את ההודעות, אפילו זיכויים בכרטיס אשראי. לבסוף, בתוך כיס פנימי בתיק, מצא מכתב מקומט, דהוי, שגרם ללבו להתכווץ. מכתב אהבה, ברור:
“מיכל, אני מתגעגע אלייך, לא יודע איך להעביר במילים כמה אני משתוקק שתחזרי. בכל מקום שומע את קולך, מחפש את החיוך שלך ולא מוצא”
לא נעים לקרוא דבר כזה. לפי מצב הנייר, הברור שזה כבר זמן אצלה, וזה פצע את אורי כי אם זה היה סטוץ, אולי היה סולח, אבל רומן עמוק? הכל היה שקר?
שלושה ימים הסתובב אורי שתול, טרוד במחשבות אילו פיתויים עמד בהם כל השנים, כמה יכל היה בעצמו לבגוד, ולא עשה. לבסוף, נשבר.
אני יודע הכל, לחש.
מה הכל? שאלה מיכל בפליאה.
קולה היה רגוע, קצת מופתע, אבל אורי חשב שזה מסיכה הוא קרא את המכתב.
יש לך מישהו, אמר בקור רוח.
מיכל צחקה.
מה השטויות האלו, אורי? אתה רציני?
אם הייתה מתוודה, בוכה, אולי היה קל יותר. אבל ככה…
קראתי את המכתב! התעקש. מה נראה לך, שאדם זר סתם כותב: “אני לא יכול לחכות ליום שניפגש, נשמותינו נועדו ללכת יחד עד סוף כל הדורות” נו באמת!
לפתע מיכל פרצה בצחוק, וזה עצבן את אורי פי כמה.
אתה מדבר ברצינות? שאלה.
ואת?
הוא הביט בה בצל, בקושי נושם.
אז חיטטת לי בתיק?
כן.
וקראת את המכתב?
כן.
ולא מזהה שזה ביד שלך נכתב?
מה? לקח לו רגע להבין.
המכתב הזה אתה כתבת לי! כשהיית בשליחות בבאר שבע, ואני נשארתי עם נעם לבד בבית. זוכר?
את חושבת שאני לא מזהה את כתב היד שלי? אני לא הייתי כותב כך!
מיכל נאנחה, לקחה שרפרף, הורידה קופסה מהמדף הגבוה. הניחה על המיטה, חיטטה פנימה, וחשפה מעטפה.
קח. אז שברת את היד, וכתבת לי בשמאל.
אורי קרא על המעטפה את שמו וכתובתו באמת שלו, באמת ממקום אחר, אבל הכתב לא דומה לשלו. האם באמת כתב כך? נזכר במעורפל היד הגביהה, הקפיץ באתר ההוא זה היה אז?
ולמה את סוחבת איתך את המכתב? התמרמר.
פסיכולוגית אמרה, ענתה בשקט.
פסיכולוגית?
כן, אורי. התעייפתי. כל חיי דואגת לשלושה גברים. מאז שילדתי את נעם, כבר אין לי חיים משלי. אפילו תודה לא תמיד שמעתי. פרחים רק בפורים או בט”ו באב, מילים יפות שכחתי מזמן. אבל אני אישה, ומה, כל-כך זקנה? חשבתי אפילו, אולי כדאי להתגרש אבל יש לנו משפחה נהדרת. אני מעריכה את זה, אז הלכתי למומחית. נותנת לי עצות ואני מנסה אותן.
הוידוי טלטל אותו. גירושין? לעזוב אותו?
וזה עוזר, ההמלצות? שאל בשקט.
לפעמים, חייכה בעייפות.
והמכתבים?
מזכירים לי למה בכלל התאהבתי בך.
אורי הנהן. היה לו על מה לחשוב. פנה אל המרפסת, נשען על המעקה. מאז לא דיברו עוד על זה.
***
בבוקר, כשמיכל קמה, הבית היה מלא ריחות וניל ורעש משונה. לקח לה רגע להבין פתחה את המטבח.
הבן הבכור הכין חביתה, הצעיר הניח גבינות בצלחות, ועל השולחן עמד אגרטל עם הפרחים האהובים עליה שושנים צחורות.
מה הולך פה? שאלה בפליאה.
בוקר טוב, אמא! קרא הבן הצעיר תרצי תה או קפה?
מיכל לא האמינה לעיניה ולאוזניה.
קפה, ענתה בחלום.
חביתה או גבינות?
גבינות
אורי לא היה במטבח, אבל היה ברור כל זה שלו. ברגע שנגסה בביס הראשון, נכנס אורי. הגיש לה דף מקופל.
בוקר טוב, אהובתי!
מה זה? שאלה.
מכתב חדש, חייך. שהפעם בטוח יעזור.
היא חייכה אליו, ומהיום ההוא, השתנו דברים. לא בכל יום חיכה כזה פינוק, הרי ניסים מתרחשים לעיתים רחוקות. אבל לפעמים, כן. וגם לסרט היא כבר לא הלכה לבד אורי התלווה אליה. הנישואין ניצלו.
