בין אמת לחלום
10 בדצמבר, יום שלישי, תל אביב
התכרבלתי בשמיכה הירוקה האהובה עליי בסלון הדירה שלי, רחוק מהמולת העיר הסואנת. הלילה היה צונן במיוחד, וטיפות הגשם שרטטו קווים שקופים על שמשות החלון. במקום פתיתי שלג, כמו בסיפורים האירופיים, אצלנו הגשם פוסע חרישי ברחובות בצהריים ומתחזק בערב ליווי מושלם לשקט הכי ישראלי שיש.
רק עכשיו חזרתי מחנות הכלות ברחוב דיזנגוף. עוד מדידה של שמלת הכלה שלי חלום שכבר חודשים מלווה אותי בהתרגשות מחניקה. השקית עם עגילים עדינים, קשת פנינים ופריטים קטנים אחרים עדיין בידיי, כאילו הם שומרי הסף למשהו חדש. כל הזמן בראש מתנגנת אותה שאלה: איך אראה מתחת לחופה? אילו מבטים אשאב מהאורחים? איך אור הנרות ישתקף בקשת שעל ראשי? מידי פעם אני אפילו תוהה אם אצליח לעמוד כל כך הרבה זמן על עקבי הסטילטו שעדיין לוחצות…
השלווה, אותה שלווה מבורכת של ערב חורפי אופייני, נקטעה בבת אחת על ידי דפיקה בדלת. נדרכתי מיד, ליבי בולם. שבע בערב, מי כבר מגיע פתאום, בלי להודיע? המחשבות התרוצצו: אולי שליח של וולט עם מנה ששכחתי שהזמנתי, אולי השכן מקומה למעלה שוב צריך משהו, ואולי…
ניגשתי בזהירות לעינית. דמות גבוהה עטויה מעיל כהה, אך הפנים מוסתרות בצל. לא מזהה לא פתחתי מיד.
“מי זה?” נשמע קולי נחרץ, אולי אפילו עצבני.
“זו אני, עוז. חייב לדבר איתך. זה דחוף.”
הקול שלו עוז לוי, החבר של נעמה. פחות ידיד, יותר מכר שפעם הסתובב איתנו, בעיקר דרך נעמה. רגע חשבתי אולי קרה משהו לנעמה? פתחתי בזהירות, דלת בשלבי פתיחה ועדיין תחושה מוזרה מהביקור.
“יכנס,” אמרתי, מנסה להסתיר את חוסר הנוחות, “אתה רטוב לגמרי.”
עוז נכנס פנימה, השאיר אחריו סימני בוץ על הפרקט הבהיר, אך לא נראה שזה מזיז לו. הביט למרחק, כאילו הוא בכלל לא איתי עכשיו. עמדתי מן הצד, חשה את הדופק שלי מואץ משהו פה לא תקין.
“נועה,” פנה אליי בלחש נרגש, מוחץ את הכפפות בידיו. “אני לא מסוגל יותר. אני אוהב אותך.”
קפאתי, האוויר בחדר התקרר ולרגע איבדתי מילים.
“עוז, אתה…?” התחלתי לגמגם, אבל לא סיימתי.
לא נתן לי להמשיך. התקרב, קצת מפחיד בסערת הרגש הזו.
“את עומדת להתחתן, אני יודע שזה מטורף!” קולו הנמוך רעד, “השתדלתי לשכוח אותך. ניסיתי. עם נעמה… התחלתי לצאת איתה רק כדי להיות קרוב אלייך! מעולם לא באמת אהבתי אותה.”
ברגע אחד הכל קפא. נעמה. החבֵרה הכי טובה שלי. הוא השתמש בה כדי להיות לידי? על חשבונה? פתאום חשה שהשמיכה נפלה ממני, שוחקת על הכורסה. כל החדר התכווץ.
“עוז… אתה מבין מה אתה אומר?” גייסתי את כוחותיי, “אני מאורסת! אני אוהבת את יהונתן!. אנחנו בונים חיים יחד, יש לי דרך. ונעמה…”
הוא רק הנהן בעיניים נוצצות, אוחז בכוח במשהו שנשמט בכוח. “הייתי חייב לשחרר את זה. ידעתי שאם לא אגיד, אתחרט כל החיים. נעמה לא חשובה לי היא לא מה שחשבתי שהיא.”
בלעתי רוק. זה כבר לא רק מחשבות המציאות טפחה על פני. אתה אוהב אותי… והקול הפנימי צועק: אתה לא נורמלי. מה עם נעמה?! כמה כאב לה, לא תדע אף פעם.
“קום,” לחשתי בקור שבקושי זיהיתי בעצמי.
הוא התרומם, לא משחרר מבט. שמעתי בגרונו היתקעות תקווה.
“את לא מאמינה לי?” קולו רעד בפגיעות שלא הכרתי בו.
“אני מאמינה לך, אבל זה לא משנה כלום. עוז, אני בוחרת ביהונתן. אותך אני רואה כאח, לא מעבר.”
ברקע הוא נתקדם אליי עוד צעד, הנואשות ניכרת. “את גם הרגשת משהו. ראיתי איך הסתכלת עליי…”
צעדתי אחורה באופן אינסטינקטיבי, ליבי דופק מהר מאוד. “בינינו אין כלום. זו לא אהבה, עוז, זו אובססיה. אתה יוצר לעצמך סיפור שבו אני דמות מרכזית; המציאות שונה. בבקשה, בוא נפסיק.”
הוא קימץ אגרופים, אבל מרירות קטנה החליפה את הכעס. “את טועה, לא הייתי מאוהב אף פעם כמו בך! אין תחושה שדומה לזה. את לא יכולה להשוות את זה לכלום.”
ניסיתי לשמור על קור רוח. “מה עם נעמה? חשבת לרגע איך היא תרגיש? אתה השתמשת בה, ועכשיו בא אליי לצפות שאעזוב הכל?”
הביט ברצפה: “אני יודע שפגעתי בה. אבל כנראה לא הייתי משנה את זה גם אם הייתי חוזר אחורה.”
“אי אפשר לבנות אושר על חשבון אחרים,” אמרתי, עיניי מחפשות את הסמרטפון.
הוא משך כתפיים: “נעמה בשבילי לא משמעותית. את חושבת שאת תשבי בשקט?”
“אתה לא רואה אותי מתמסרת לאף אחד אחר,” עניתי, לא מאפשרת לעצמי רחמים. “לך מפה, עוז.”
הוא הלך לדלת, פניו חיוורים, כל תנועה מסגירה את המאבק הפנימי. “אני לא נפרד ממך,” אמר רגע לפני שיצא. “אני אחכה.”
“רק אל תחכה. תמשיך הלאה. תמצא מישהי שאתה באמת אוהב, לא דמות שרקמת בדמיון. פשוט תלך.”
הוא סגר אחריו את הדלת בעדינות מפתיעה. נשמתי עמוק, מרפה לאיטו את הלחץ האיום שהצטבר בי. ניגשתי לחלון. רחוב יהודה המכבי היה רטוב, הפנסים גורמים לאספלט להבריק יפה. ראיתי אותו הולך, גבו כפוף, שוקע בגשם. פעם אחרונה…
לא מתעכבת אני מחפשת בנייד את המספר של נעמה. לוקחת נשימה ארוכה, בולעת את כל גלגלי המחשבה.
“נעמה? צריכות לדבר. זה חשוב.”
ברקע שמעתי רשרוש של דף. “קרה משהו? את נשמעת מוזרה. הכל בסדר?”
ניסיתי להסדיר את הלב. “עוז היה כאן. הוא התנצל ואמר שכל הקשר איתך היה רק כי רצה להתקרב אליי. שהוא לא אוהב אותך בכלל, רק אותי.”
שתיקה. דקה ארוכה. יודעת שהיא מנסה לעבד, מאמינה בי למרות שזה הורג אותה.
“והוא…הוא אמר את זה ככה?” גמגום, כאילו מחפשת טיפול ברסקו.
“כן. ואף אמר שהוא אוהב רק אותי ורוצה שאשאר איתו. לא שולט בעצמו. פחדתי ממש.”
שוב השתיקה, ואז: “הבנתי. ומה עושים עכשיו?”
“לא יודעת. כנראה הוא עוד יגיע אלייך. את לבד עכשיו? אני דואגת.”
קולה התעשת: “יהיה טוב. תודה שדיברת איתי בגובה העיניים.”
“סליחה. מעדיפה את האמת, אפילו אם כואבת.”
“עדיף לדעת. אני אסתדר.”
ניתקתי, חוזרת להביט בעיר עיר שבה שני אנשים על סף שברון לב, ואני תקווה שיצליחו לאחות את השברים ולמצוא את הדרך החוצה.
—
במקביל נעמה, שם בדירתה בצפון תל אביב, יושבת עם כוס תה שכבר קרה, חוזרת בזכרונות לפעם ההיא שעוז ליווה אותה ל’לאביט’, כשהרגישה לראשונה פרפרים בבטן מול הקסם שלו. אותו קסם, שכעת נראה כמו מניפולציה ריקה.
“מעולם לא אהב אותי,” חוזרת במחשבות. הזיכרונות כבר לא מחממים הם שוברים. כל רגע, כל מילה, שייכים כעת לאשליה שהתנפצה.
דפיקה בדלת. רגע של התלבטות, מציצה. עוז.
פותחת, לא בטוחה בעצמה בכלל.
“נעמה, צריך לספר לך.”
“כבר שמעתי הכל מנועה,” קוטעת, מתאמצת להחזיק את הדמעות. “אין לך מה להוסיף.”
עוז מחוויר, מגמגם, מושך זמן.
“באתי לבקש סליחה. על מה שעשיתי.”
“יכולת להיות אמיתי מהתחלה,” עונה. “עכשיו זה כבר מאוחר. אתה בוחר לבוא אלי רק כי נועה לא איתך?”
הוא שולף טבעת מזהב דק, מנסה להושיט לה.
“לא רוצה ממך כלום,” היא מצהירה בקור קפוא. “תשמור את זה לאחרת.”
שניהם יודעים שדבר כבר לא ישוב.
“כדאי שתלך. אני לא רוצה לראות אותך. לא עכשיו, לא בעתיד.”
עוז מאבד תקווה, עוזב. לא לפני שעוד מבט מתחנן, ושוב שתיקה מצמררת.
עוד דפיקה. יהונתן, בן-זוגה של נועה. נכנס פנימה, פונה ישירות לעוז, קולו קר:
“אני יודע מה עשית. אל תעז להופיע שוב קרוב לנשים האלו. אם תעשה זאת, אני אדאג שלא תוכל להמשיך.”
עוז, למרות השפלה, מניח שאין מה להשיב. נעמה חשה צורך לעצור את המתיחות אך יודעת שזה חסר טעם. יהונתן לא מוכן להשלים עם עוול שכזו. הוא לא מהסס מבהיר שעוז איבד כל זכות.
לאחר עזיבה, נעמה ויהונתן נותרו שניהם שקט של אבל, אך גם אפשרות להתחלה חדשה. “את חזקה,” אומר לה. “את תתמודדי. אל תשכחי יש מי שתומך.”
היא מודה לו בלב שלם. יודעת שזו רגישות אמיתית לא רק מחווה.
—
ועוז? עוז יוצא אל הרחוב. נרטב בגשם, לא רואה ממטר. מנגב שפתיים מדממות, מתעלם מהמבטים. שבוע לאחר מכן מגיש בקשה לעבודה בחיפה. מחזיר את הטבעת, מפקיד את הכסף לחשבון הבנק של נעמה 730 ש”ח עם פתק: “סליחה. זה שלך.”
בעוד ימים אחדים אורז ועוזב את העיר. דף חדש, רחוק מכל זיכרון, משפחה ומכרים. ידיו בוערות אולי מזיכרון, אולי מהצטברות הרגשות. זה כואב יותר מכל סטירה.
החיים ממשיכים. בחורף התל-אביבי, אני ונעמה נפגשות בבית קפה קטן ברמת אביב. מושכות חוטי שיחה עדינות: חופות, איפור, אהבות חדשות. יהונתן עומד לצידי ומקשיב אחר, רגוע, טוב-לב.
“אני כבר לא כועסת,” נעמה מודה. “פשוט… חבל שכך זה נגמר.”
אני מחייכת ונוגעת בידה, “מגיע לך טוב אמיתי לא זיוף, לא פחד.”
היא מהנהנת, עיניה נוצצות. “ואני אמצא אותו, מבטיחה.”
בחוץ הגשם לא מפסיק. כל טיפה כמו תקווה חדשה. אני יודעת שנעמה ואני למדנו על בשרנו: עדיף אמת, עדיף להתמודד עם כל הכאב מאשר להעמיד פנים. החיים שלנו מתיישבים מחדש, לא פחות ולא יותר מאשר עיר שמתחילה יום נוסף אחרי לילה של סערה.
