הייתי בן חמש או שש, עוד לפני בית הספר, בתחילת שנות התשעים, כשלרחוב שלנו ביישוב קטן בגליל הגיעו להתגורר שני פנסיונרים מעיר גדולה סבתא מרים וסבא גבריאל. הם קנו בית ישן ממש ממול נמוך, עם שתי חלונות לחזית וחצר ענקית, שאותה הפסיקו לטפח בגלל גילם. בכל יום טיילו קצת לפעמים ביער, לפעמים לנחל, ולרוב נשארו לבד בבית ופעם בשבוע נסעו בכביש לקנות מצרכים בפרדס חנה. הם חיו בשקט, צנועים ונחבאים אל הכלים. לביתנו לא באו חוץ מפעמיים בשבוע, אז היו עוברים לקחת חלב טרי מהעזים שלנו.
המשפחה שלנו לא הייתה עשירה החזקנו עדר קטן, אבא עבד קשה ולפעמים לא היה קל, ולכן סבתא מרים תמיד נתנה לי הפתעות קטנות שוקולד פרה, מחברת יפה, או עשרה שקלים. לילדים לא זכו.
חלפו כמעט שלוש שנים מאז עברו אלינו, ובאחד מלילות סוף החורף, בדיוק כיבינו את הטלוויזיה ושכבנו לישון, נשמעה דפיקה חרישית בחלון. זו הייתה סבתא מרים, שנכנסה ואמרה בשקט גבריאל נפטר.
עזרנו לה כמה שיכולנו לעבור את הימים הקשים, את ההלוויה. היא התקשתה מאד להתאושש, חלתה, לא יצאה כמעט מפתח הבית, אז התחלנו לבקר אצלה יום יום. כך ישבנו אצלה והקשבנו לסיפורים איך חיו יחד חמישים ושתיים שנה, איך עבדו קשה במפעל בטבריה, ואיך החליטו להותיר את הדירה לאחיינית ולבוא להתגורר בגליל, בין ריחות הרוזמרין, השקדיה והטבע.
הגיעה האביב. מרים התחילה להתרגל לבדידות, חוזרת לעצמה אט אט, ואז יום אחד קראה לי פנימה והראתה לי קופסה ובה גור כלבים אפור, קטן ורועד. לא חיבבתי כלבים במיוחד, אבל כשראיתי אותו, הלב שלי התמלא אהבה בלי שליטה.
עד היום אני זוכר איך ישבתי על הרצפה, ליטפתי אותו באצבע, וסבתא מרים הביטה בנו, לראשונה מזה זמן חייכה חיוך קטן, חסר שיניים, כמו שמש בוקר ראשונה.
אף פעם לא היו לנו כלבים, סיפרה לי, וגם ילדים לא הצלחנו, מה לעשות אבל להיות לבד זה קשה. מצאתי אותו היום ליד השוק בפרדס חנה, בפח האשפה. תראה איזה מתוק.
לא העזתי לזוז.
מה הוא אוכל? הוא בטח רעב? שאלתי כמעט בוכה.
חיממתי לו חלב, אבל הוא לא שותה מהצלחת, צריך בקבוק, אבל אין לי. מחר אקנה, לחששה.
רצתי כמו טיל הביתה, הוצאתי מהפה של אחותי התינוקת בקבוק מוצץ. הסתבר שהגור היה בן ימים בודדים האכלתי אותו ככה, לחצתי בעדינות, דאגתי שיתחזק.
שבוע שלם ניסינו למצוא לו שם. סבתא רצתה לקראו לו אדום-אוזן בגלילית, אני настояתי על שקט, כי תמיד ישב בשקט ולא השמיע קול. והשם, שקט או בקיצור שקקי שלי הולם אותו עד היום.
הרבה חודשים השקעתי יחד איתה בטיפול בשקקי לחמם לו חלב, להכין אוכל, ואז, כשהתחמם האוויר, הוא התחיל להסתובב בחוץ. היה גור קטן וחלש, תמיד חולה, כי ננטש מההתחלה ולא ינק. אבל סבתא ואני לא ויתרנו לו.
אחרי בית הספר, ישר הייתי רץ לסבתא, משחק איתו, לומד אחרי זה, עוזר בבית שלנו עד הערב, ואז חוזר אליה. היא אהבה לשבת שם, להביט עלינו, ולחייך.
בקיץ שקקי גדל, אבל נשאר קטן, כנראה מכלב מהגזע הקטן. לקחתי אותו כל בוקר לדיג בירדן, להוריד את העיזים למרעה. כשלא הייתי, היה עם סבתא מרים.
מאז שהיה לשקקי, מרים חזרה לעצמה, בריאה ומשוחררת יותר, טיפלה בו כאילו בן אדם בישלה לו, הברישה אותו, קראה ספרים של טיפול בכלבים, ניסתה כל טיפול אפשרי.
עברו שנה, שנתיים, חמש. את כל השנים האלו שקקי חי בבית של סבתא מרים, אבל כל בוקר קפץ לדלת שלנו, חיכה לי, ליווה אותי לבית הספר מרחק שלושה קילומטרים, ובצהריים חיכה בשער עד שאחזור. חורף, קיץ, בוץ או גשם תמיד. כך עברו תשע שנים.
הלימודים שלי הסתיימו ובכפר הקטן שלנו היו רק עד כיתה ט’. אם רציתי להמשיך, צריך לעבור לעיר נתניה או לכפר הנוער הקרוב ולחיות בפנימייה.
ביום שעזבתי, ישבתי שעות במרפסת של סבתא מרים עם שקקי בין הידיים ודמעות.
קח אותו איתך אם קשה לך להיפרד, אמרה סבתא ובכתה גם היא.
לאן אני אקח אותו? שקקי, הוא שלך. תשמרי על עצמך. אמא תבוא אליך כל יום, אני אתקשר.
כשספינת הנוסעים יצאה מהמעגן בראש פינה עמדתי בסיפון, בכיתי, ראיתי את השקקי רץ על הדשא וצופה בי בלי להבין למה אני עוזב.
בלימודים בבית הספר החקלאי לא התערבבתי מאוד עם החבר’ה. למדתי ספרי וטרינריה, כלכלה חקלאית, סיימתי כל משימת שיעורים וחזרתי לחדר. רק לפעמים פגשתי חבר מכפר קטן ליד.
בערב חנוכה קיבלתי טלפון אמא סיפרה שסבתא מרים כבר שבוע במיטה, לא קמה, והשקקי לא זז ממנה, הביאו לו קערת אוכל למיטה.
הקדמתי להגיע הביתה. מצאתי את שקקי יושב על הכיסא ליד מיטתה של סבתא, לא מסיר ממנה עין. היא ליטפה אותו ביד רועדת, ייבשה. שניהם נראו דקיקים ועצובים. זה היה מראה קורע לב אישה מבוגרת גוססת והכלב שהפך להיות לה חיים.
כשעזבתי אחרי חג הפסח ידעתי שלא אראה אותה שוב. שקקי ליווה אותי רק עד הדלת לא היה יכול לעזוב אותה.
בחודש שבט סבתא מרים נפטרה.
בטח תשאלו מה יש לבכות על סבתא זקנה וכלב זקן? מי שלא חווה לא יבין לפעמים הכלב הוא כל מי שנשאר לך בחיים. והוא זה שיישאר אחריך וכואב.
חזרתי אחרי הבגרות, לקראת שבועות. איפה שקקי? נעלם. סיפרו לי שבהלוויה רץ סביב הקבר, ניסה לקפוץ פנימה, פועלים גירשו אותו. הביאו אותו אלינו, אבא בנה לו מלונה גדולה עם שמיכה, אבל הוא סירב בתוקף להישאר. הסתובב ימים בבית של סבתא עד שנעלם.
חיפשתי אותו בקיץ, הלכתי בין כל היישובים, שאלתי, הצגתי תמונה שלו. איש לא ראה אותו. האמנתי שהוא חיכה לה בבית עד שאיבד תקווה, הלך לחפש אותה, וככה נעלם מהעולם.
הגיע אוגוסט.
יום אחד נסענו כל המשפחה לבית הקברות בכפר נטר. חמישים קילומטרים. מי חשב למצוא שם את שקקי?
יצאנו מהרכב בשער בית העלמין, ופתאום אני רואה הוא רץ אליי, אוזניו לאחור, לשונו משתלשלת.
נפלתי על הברכיים, בוכה.
שקקי שלי! חיפשתי אותך כל הקיץ, עקשן שכמוך!
הוא קפץ אליי, ליקק לי את הלחיים, ואפילו הוא נראה שדמעות בעיניו.
הוצאתי את כל מה שלקחתי לאכול לחמניות, קציצות, פיתה עם חומוס. הוא אכל בגוואה בלי להסיר מבט ממני.
ניגשה שומרת בית העלמין, שאלה, זו הכלב שלכם?
זה שקקי, אמרה אמא, מנגבת עיניה.
הוא גר פה חודשים. כל הזמן ליד קבר אחד, פתח שם בור עם הכפות שלו, כמעט הפיל את המצבה.”
הקבר היה של סבתא מרים.
המשכנו לטייל בין קברי בני המשפחה, ושקקי לא זז ממני רק נעץ בי עיניים מלאות תקווה.
הקבר של סבתא מרים היה מחורר לגמרי מכפות רגליים קטנות ועקשניות. אבא יישר את המצבה, אמא סדרה פרחים, ואני יושב מחבק את שקקי, שמסתכל עליי ועל הקבר, ומדי פעם מלקק לי את הפנים.
אל תכריח אותו לבוא איתנו, לחש אבי, אם ירצה, יישאר פה.
“אני לא רוצה להשאיר אותו פה. תיכף סתיו ואחריו גשם, הוא כבר לא גור צעיר כמעט בן עשר”, עניתי, אבל ידעתי אם ישאר, גם חמישים קילומטר הלוך הוא יצליח לעבור.
כשירדנו מהקבר, הוא התלבט קפץ מצד אל קבר, רץ אלינו, ולבסוף, כשהתיישבנו במכונית, עמד עוד רגע, ראה את הקבר, ואז קפץ אליי למושב.
“שקקי שלי, לעולם לא אשאיר אותך לבד,” אמרתי ודמעות עדיין על לחיי.
ומאז, אני יודע האהבה והנאמנות של כלב שווה יותר מילים מכל. כולנו זקוקים לבן לוויה נאמן ולפעמים, הוא בא בדמות כלב קטן וחכם מהגליל.
