הספר שלא סיימתי לקרוא
טוב, רות, אני יוצא! אל תלווי אותי. אחזור מאוחר! תכיני לי למחר את החולצה והמכנסיים הכחולים, אל תשכחי! צריך גם לאסוף מהנקיונות! קרא מהכניסה ראובן, השליך במהירות מעיל גשם ארוך על כתפיו, הביט היטב במראה, חטף את הכובע ויצא, הטיח את הדלת מאחוריו.
הדלת כל כך נטרקה, שזכוכית החלון הקטן בכניסה רעדה מהמכה.
“משב רוח…”, חשבה רותי מיכאל, סגרה את ברז המים במטבח, ניגבה את ידיה בסינר והציצה החוצה. הכול כמו תמיד מסדרון מוצף אור מהחלון, סופו בכניסה, תמונות המשפחה על הקיר, טפטים בכחולתכלת פסים רחבים ודקים, המעיל של רות על המתלה. ו…
רותי מיכאל קימטה את מצחה.
חבילה! ראובן שכח את החבילה ובה הבורקסים! רות עמלה עליהם מהבוקר, עם בצל וביצה, בדיוק כמו שרובי אוהב. אפתה אותם במיוחד ליום הזה הרי ראובן נוסע לשטח, שם אי־אפשר לאכול כמו שצריך, ובית זה בית!
רותי שלפה במהירות את הסינר וסידרה את שערה, לבושה בשמלת בית פשוטה עם כתפיות קצרות וכתם קפה קטנטן על השוליים, חטפה את החבילה החמה, חיבקה אותה כמו תינוק, ורצה מהמדרגות למזלה לקחה איתה מפתח, אחרת הייתה ננעלת. במהירות ירדה במדרגות, אחוזה ביד במעקה העץ החלק והמבריק קומה רביעית, שלישית, שנייה…
היא יכלה, כמו שכנותיה התלאביביות, לצעוק לראובן מהחלון ולסמן לו לעצור, אבל זה לא היה נראה לה מכובד. עדיף שתמסור בעצמה את החבילה, תגיד לו שלום ותושיט את הלחי, והוא ינשק בקצרות, וילך…
מהריצה רותי התנשפה, פרצה אל החצר וטרקה את הדלת בקול מה זה משנה שמזמן עברה את גיל עשרים, וכבר בת ארבעים ותשע, עדיין קלילה רצה.
בשקיקה חיפשה בעיניה את הדמות המוכרת, מעיל גשם כהה וכובע בהיר.
ראובן אהב מעילים, פתוחים, שהתפזרו וחבטו מהם רוחות הרחוב. והכובעים היו לו כאלה לכל עונה. רותי הקפידה לשמור עליהם, ניקתה, קנתה. כך טיפלה בו.
כובע זה סטייל! היה מתעקש ראובן, כשבנם מיקי על שם הסבא צחק על אביו. אתם, הדור הצעיר, פשוט לא מבינים. הכול אצלכם סינתטיקה ודמוי עור!
איפה רובי?
הנה הוא, כבר יוצא מהשער, טובע בשמש וברחוב הרועש. אם רות לא תזדרז, הוא יעלה על אוטובוס ואז הלך עליה…
רותי רצה במהירות, בדרך מושיטה חיוך לשכנות שבחצר, יושבות על ספסלי עץ, קווצות אפורות מציצות מתחת לכיסויי ראש צבעוניים. הן נופפו לרות בחיוך כאילו שמחות באהבתה, באושר הביתי.
מה קרה, רותיק? קראה גברת פנינה אחרי גבה הדק של רותי.
ארוחת צהריים! ראובן שכח, והכנתי לו בורקס! קראה רותי מעל כתפה.
גברת פנינה חייכה באישור בורקס טוב, ואהבה זה בכלל טוב. פלא!
אך רגע לפני שהספיקה לקרוא לראובן, נעצרה, קפאה, פתאום חשוך הרגישה שהאוויר יוצא ממנה. החזיקה את צינור הניקוז בקיר, לייצב את עצמה.
ראובן עמד בתחנה, מחזיק בידו נערה צעירה, שופעת ותוססת. היא צחקה, התחנחנה, והוא הביט בה כאילו העולם שייך לה. פתאום היא דחפה אותו, הביטה בו בבוז, והוא השפיל ראש, מיהר להחזיר לה חיוך, אחז בידה, ביקש לנשק. אך היא חילצה את ידה, כאילו סטרה על פניו. ראובן התיישר בחדות, נרעש. אבל מיד התחנף שוב, ליטף את גבה, שלף סוכרייה מהכיס, והגיש לה. “גברת”, כך תיארה אותה רות בליבה, צחקה, פתחה את פיה כאילו מזמינה.
רותי הרגישה בושה. ריבון עולם! ראובן גבר מכובד, מבוגר, לוקק את סולייתה של בחורה, יצא מכליו!
לנערה הייתה שמלה קיצית יפהפיה, כחולה עם נקודות לבנות קטנות, סרט לשיער בצבע תואם, שיער מסודר להפליא, סנדלים אלגנטיים.
רותי בהתה בה, ולא ידעה מה לעשות עם החבילה הזאת, הבורקסים האלה וכל החיים…
הגיע אוטובוס, ההמון פרץ פנימה, ראובן סייע לנערה להיכנס, דלתות נסגרו.
כשהאוטובוס התרחק, הרגישה רות שראובן מביט ישירות בה. פתאום התביישה בשמלת הבית, בנעלי הבית השחוקות ובחבילה שבידיה.
רותי מיכאל הפנתה כתף, חזרה לחצר העמוסה שכנות, כמעט התנפלה על גברת פנינה.
אז מה עם הסיר, רותיק? לא הספקת? חייכה פנינה והצביעה על החבילה.
היא בכוונה קראה לה “הסיר”, כי עמוק בלב לא אהבה את מסירותה של רות לראובן, טענה שיש בזה יותר מדי חמימות מתוקה, מעיקה.
לא הספקתי, משכה רותי בכתפיה.
חבל, חבל. חבל על האוכל! פסקה פנינה. אביא את יוסי לנשנש, את פה היום?
רותי הנהנה בערפול.
מצוין. הוא אוהב בורקס, ואני לא אופה. חכי.
פנינה מצמצה בפתאומיות, התנפלה בצעקות על נהג טרקטור שנכנס לחצר.
בחייך, זוז! אתה שוב דורש לקטוף לי את השתילים! צעקה. רותי כבר לא האזינה.
חזרה אל הכניסה, שקעו עקביה במדרגות. קול דק של בכי התערבב בחריקת הדלת, שבסוף נבלעה בדממת הדירה.
זהו. זה היה “זהו”. הסוף לבית המשפחה, לסדר, לאמון. הסוף לראובן. מה עכשיו?
רותי התיישבה בכבדות על השרפרף במסדרון, כמה בורקסים נשפכו מהשקית. החתול, פיצי, התחכך ברגלה וביקש אוכל, אך רותי לא הרגישה בו. ליבה עוד עמד שם, מתחת לצינור, בוהה בשמלה והנערה, ובראובן. דמעות רותחות התגלגלו על לחיה, והיא מצאה את עצמה מתענגת על הצער, לא מיישרת גב, לא מחייכת, אלא סופגת רחמים עצמיים מתוקים…
אין לדעת כמה ישבה כך, כשפתאום נשמעה דפיקה חלשה בכניסה, פיצי נעלם מפחד.
הדלת שלא ננעלה נפתחה קלות, ראשו של מרדכי בעלה של פנינה הציץ פנימה: אף בולט, פנים עגלגלות, תלתלים רכים, צוואר אדום הכל במרדכי היה גדול מדי, קצת גס, אבל שייך עדיין לשכונה האינטליגנטית הזאת.
אמן, רותיק… היה מסביר ראובן, אמן עם כישרון. אנשים אמנותיים קצת משוגעים, אחרת היו רגילים, ומאבדים את כל הכוח שלהם…
רותי מיכאל ניגבה את הדמעות, ואספה עיניים כחולותבהירות טיפוסיות על מרדכי. אם לא היה אמן, הייתה מדמיינת אותו כרב בבית הכנסת.
מרדכי? אתה?
על מי את חושבת? התפלא. פנינה שלחה אותי. אמרה שיש לך בורקסים מיותרים? אצלנו שיפוץ, פנינה מחליפה מטבח כבר כמה ימים לא בישלה, המיטה אותי לאכול בחוץ נמאס
שפתיו רעדו מעט, נכנס למטבח. רגע, אוריד נעליים, רטובות מהגשם. גם גרביים! אמר, והוריד, לא התבייש. רותי הביטה ברגליו הגדולות, ופתרה שהגרביים דווקא נאים, רק בחור קטן בבוהן.
הביאה את הנעליים למרפסת לייבוש.
תחזירי מיד! נבח.
אבל רטובות, תצטנן! לחשה.
הגוף שלי העסק שלי! החזירי! ציחקק. אבל היא הניחה אותן לייבוש.
מרדכי פנה למטבח, חיפש בעצמו תה, פתח וסגר, מְשַצֵּף.
רותיק, תה! לא הייתי שותה תה חזק כזה הרבה זמן, עם פרוסת לימון! מה יש, חימי אותו לחבר שכן, התעייפתי…
מיד, השיבה, הפעילה גז, קפאה. בליבה סערה.
ראובן… איך הוא יכול, איך?! בקושי הלך מהבית כבר מתחייב לאחרות, חוצפן!
רותי האדימה מהמחשבה עד לאן הגיעו הבילויים של ראובן.
“לא, זו טעות! סתם עמיתות, רותיק!”, ניסתה להרגיע את עצמה בקול אמא שלה, “כשיחזור, תהיי נחמדה, תדאגי לו והוא יחזור אלייך, תראי.”
מרדכי פתאום כעס: מה, תה ישן את מביאה לי? תכיני חדש, כמו לאורח חשוב!
רק הרתחתי! טעים, תטעם!
אבל וויתרה, הלכה להכין חדש, העניינים הקטנים לא חשובים. ראובן פחות פשוט…
התפזר ריח תה הודי “עם פיל”, חריףחמצמץ.
אה! עכשיו תביאי את הספל עם הזהב. אני מת עליהם. וגם את הבורקסים. לא על הצלחת הזו אפשר יפה. עד שאני אוכל, תתקני לי את הגרב פנינה לא תופרת, עסוקה בשיפוץ. זה לוחץ לי נורא! הושיט לה את הגרב ודימָּה עצמו לליצן החצר.
רותי מורה מוערכת, ויתרה על תלמידיה לפני שנים למען הבית, משכילה, חשה בוז מסוים לגרב, אך כבר נטלה אותו בלי שמרגישה.
מרדכי פתאום טפח בשולחן באגרוף, תפח לפתע למימדים עצומים.
מה את נותנת לי לנהל אותך?! את בעלת הבית! פעם היית מלכה. הציפורים בחצר עצרו לנשום אותך. מתי הפכת רגל סמרטוט?! אוי ואבוי!
פיזר ידיו, עיניו התגלגלו, הקפיץ את הכלים.
למה באת בכלל? למה לומר לי את זה? לא אכפת לי! ראובן בעלי, והוא הלך עם אחרת… ראיתי הכל! הדמעות חזרו.
השתיקה גברה, הווילון נעצר, אפילו השעון שבק.
מרדכי נאנח: בגלל זה ראובן הלך. פעם תלמידים רדפו אחרייך, שום מועד ב’, הכל קָשֶׁה, היית קפואה וקשה. אפילו לי הרגשת… חם ממך, למרות שפנינה יפיפיה, ממך בער כל הגוף. ועכשיו? את אמא שלו! רק “ראובן, קח כובע, בורקס, אל תצא אני אעשה”. מספיק!
תחילה נעלבה, ואז פרצה בצחוק הוא צדק…
אני תרנגולת, אה? כנראה, כן…
אבל זו טעות שלך. את אוהבת לפנק, אבל גבר רוצה לכבוש. אם את עושה הכל, נהיינו לכם אמא. מיקי עזב העברת את כל האנרגיה לבעלך. בינתיים אחרות נותנות לו להרגיש צעיר.
רות לא הבינה. הרי הכל שגתה? פיטרה את התלמידים, הפסיקה לשיר, לא ציירה, כי ראובן לא אוהב ריח טרפנטין, הכל למחוק בשבילו…
ומה עכשיו? הפסקת לחיות!
מניקור? מי ישקיע ליד סירים וקציצות.
שמלות חדשות? למה, הם לא יוצאים…
נעליים? “למה עקבים?! הורידים בולטים!” לעג לה ראובן. וכך הנעליים הושמו בפינה.
ידידות כמעט ואינן, מיקי מגיע פעם לחודש, אוכל, בקושי עונה, לוקח אוכל, נעלם.
זהו. הכל נגמר…
מה את מתייאשת?! תקומי! עודך רעננה, פרח! תהיי גאה שוב! הרעים מרדכי באצבעו. והבורקסים שלך סוף! אילו היה לי שמונה עשרה… הייתי אחרייך רץ, רותיק!
ויצא. ורותי נותרה…
…ראובן חזר מאוחר, ריח יין ובושם עליו.
ישיבת מורים נמשכה, השליך את התיק. תתקני לי ספגטי וצ’ייסר. רותי, נו?
רותי לא לקחה את התיק, פקדה: תזוז, אני מארגנת לי מזוודה.
לאן את הולכת?! הביט ברותי החדשה עם שיער עטוף בנפח צדפה, עגילים, שמלה חולית, סנדלים. המסמר.
לנסיעת עבודה. תסתדר פה לבד, עם הצ’ייסר או בלעדיו. משכה בכתפיים.
והספגטי? החולצה למחר?
רותי כמעט ניגשה לגהץ, ואז וויתרה.
תסתדר לבד. או ששתבוא היא לעזור, לא מפריע לי. שלום ראובן.
ופרחה, רק התעכבה עם המזוודה ביד הידית חתכה קצת.
נקישות עקביה נעלמו במדרגות, השמלה החדשה הבזיקה בחצר, מונית חרקה, דממה.
ראובן מיהר למדרגות, כמעט צעק, ובעודו מתכופף, כאב איום חצה אותו, דמעות זלגו.
רו-ו-ו-ות… לחש.
איפה את, רות? היית עכשיו מעסה אותי, שמה משחה, עוטפת בצמר, מחבקת, מרגיעה…
…נעמה? זו את? לחש לטלפון. כן, זה אני… הגב. תמרחי לי משהו, נעמה! תביאי אוכל. אני לא מסוגל לזוז! אנחנו לא זרים! מה?..
בקו נשמע משפט כללי על רופא שצריך להתקשר במקום אחר, ואז ניתוק. נעמה לא תבוא, לא תשפשף, לא תגהץ, לא תחבק. היא לא רות. ממש לא רות. זה סיוט…
גרר רגליו למטבח. בורקסים קרים חיכו בצלחת. זה לא סיוט. זו קטסטרופה. והוא הביא את זה על עצמו! אוף!
…רותי חזרה למחרת עם רופא וזר פרחים. קנתה לעצמה ורדים, סידרה באגרטל קריסטל. ריחה בושם וסיגריות קלות כן, מדי פעם עישנה.
דקה, רופא, לא לזרוק, עצרה את זרועו.
ראובן נאנח עמוקות.
מה עכשיו? שאל הרופא.
רגע. ראובן, מה הבטחת לה? לנערה הזו? הרי אתה כבר לא ילד, כרעה אליו רותי.
אני צעיר! אני בשיא…
של הפנסיה, השלים הרופא. מה הבטחת? תגיד, אחרת אני הולך.
משרה. ותואר. אבל היא לא תקבל כלום! טעיתי, רותי! רק את! ילל ראובן. רק את! סלחי! היא לא תקבל כלום!
תקבל. גבר צריך לעמוד במילתו. היא תקבל גם וגם. אתה תעזוב את התפקיד, תמצא משהו אחר. ואני חוזרת מיום ראשון לעבוד. המגהץ במדף, החולצות בכביסה. לא טוב? תתגרש. הבנת?
ראובן החוויר, ניקה את מצחו, הנהן. הכאב בגב בלתי נסבל, רות תובעת, הרופא לצידה, ולמשקוף נכנס מרדכי “רואה”, בטח תיכף תבוא גם פנינה…
הבנתי. הזריקו כבר! לחש והתרסק.
רותי הנהנה, הרופא טיפל…
…נעמה הייתה מאושרת. התזה המאולתרת התקבלה בגדול, קיבלה תואר ומשרה נחמדה. כל בזכות אותו ראובן המבולבל.
עכשיו כבר לא הבחינה בו, הסיטה מבטה. למה לה? אשתו נתנה להבין אפשר גם לקחת את התואר, וגם לפטר אותה! אז נעמה תמצא לעצמה מישהו אחר…
ראובן עזב. כולם הופתעו משרה טובה כזו. הוא שתק. בפעם אחת רמז, שמילה זו מילה. את מי היה חייב לא פירט.
מסיבת פרידה ערך, הביא את אשתו עם יהלומים, רקד איתה טנגו, הביט בה לא נשא כך עיניו על נעמה.
למה? מה יש באישה הזאת, רותי?
פשוט הכול. היא ה”אוויר” שבלעדיו חי, ורק כשלא היה הבין כמה חסר. לא הגב ולא החיבוק. רותי עוד נותרה אותה ספר שלא סיים לקרוא, מסתוריתמתוקה כבּתות קיץ ששקע לאכול איתה פעם על החוף. לעולם לא יגיע לעמוד האחרון. כך יהיה טוב.
ונעמה, כנראה עוד לא הגיעה לשם. יכול להיות שלעולם לא תגדל להיות ספרה של מישהו. ימים יגידורותי, עם זר הפרחים ביד אחת ותיק עבודתה ביד השנייה, הביטה ברוגע בראובן הקמל על מיטת הספה הישנה. בתחושה משונה, לא של ניצחון וגם לא של כישלון, אלא של שלווה חדשה, יצאה מהבית וידעה: יש חיים שמעבר למטבח, מעבר לבורקסים, מעבר לכל הציפיות הישנות.
אהבה, אולי, היא לא תמיד הספר שסיימת לקרוא. לפעמים, היא דפדוף אטי בחושך, דף ועוד דף, כתמים וקמטים ושוליים מוכתמים בקפה, ובכל עמוד, קצת מעצמך נשאר, וקצת נשכח. מי שאוהב באמת הוא זה שמבין אפילו כשהסיפור משתנה והדמויות מזדקנות, העמודים המשומשים שווים זהב.
בערב, מבעד לחלון המטבח, התנגנו קולות צוחקים פנינה, מרדכי, ואפילו מיקי, שבא לבקר. רותי פתחה את הדלת, נשפה בעדינות, וידעה שאם תתמיד לקרוא את עצמה, את חייה, את אלו שסביבה הספר שלה לעולם לא ייגמר. עוד נשארו בו פרקים מפתיעים, אולי סוף לא צפוי, ואהבה לא של הרגל, אלא של בחירה מחודשת, בכל בוקר מחדש.
ברחוב, תחת העץ הגדול, הולך ראובן, מחזיק בידו ספר ישן, דפיו פרומים, אך הוא אוחז בו חזק יודע שלעולם לא יוכל באמת לסיימו. כי יש אהבות, יש נשים, שהן יותר מסוף, הן ההתחלה שמניעה הכול.
והחיים, כמו הספר, ממשיכים להיכתב דף אחר דף, בקמטי החיוך, בצלילי הצחוק, ובשלווה של סוף שפותח התחלה.
