גילת הייתה מסיימת להכין לטש, כשרפאל חזר מהעבודה.
הגעתי הביתה, קרא רפאל, נכנס למטבח ונתקע במקומו.
מה הולך פה?
מה זאת אומרת? הנה, אני סוגרת לטש, כמו שביקשת, חייכה אליו גילת.
לא, אני שואל מה קרה פה, בכל המטבח?
למה אתה מתכוון, אהוב שלי? אתה יכול להסביר? שאלה גילת מופתעת.
אל תעשי את עצמך. טוב מאוד את מבינה על מה אני מדבר, ענה רפאל כבר בכעס.
עמדתי שם, לא מבינה, כשהמטבח ופינת האוכל היו הפוכים.
גילת, את חזרת? כל כך שמח לראות אותך! אמר רפאל בקול מנסה לרכך, כשהגעתי הביתה.
לא, באתי לקחת את מה שנשאר לי פה! כבר אמרתי לך בינינו זה נגמר.
אבל איך אפשר? אני אוהב אותך! לא רוצה שניפרד. הייתי בודד כל הימים האלו…
שבוע קודם לכן, התווכחנו כמו שלא צריך שיקרה בין בני זוג. רפאל פשוט לא הצליח לעצור את עצמו.
הכל התחיל כשחזר מהעבודה וגילה את כל הבלאגן במטבח.
אני סגרתי לטש. כלים, קערות, צנצנות, תבניות בכל פינה. סיר עשר ליטר על הכיריים, מוכתם ברוטב עגבניות שהשתולל מעבר לשפתיו. על השיש צלוחיות עם שום, פלפלים, כל הירקות שבעולם.
עמדתי שם, קוצצת פלפל אדום מתוק מבחינתי הכל תחת שליטה.
ארבעה חודשים מאז עברתי לגור איתו. הוא חי לבד המון שנים, ואני, למען שנינו, עזבתי את השקט שלי וניסיתי שוב להקים בית.
היינו כבר אחרי גיל ארבעים. לי יש בת בוגרת שכבר עובדת, לרפאל יש בן בן עשר מהנישואין הראשונים, שגר עם אמא שלו בעיר אחרת ולא רואה אותו כמעט.
הרגשתי ששנינו סוף סוף מצאנו מישהו שבאמת מרגיש נכון אפילו אם זה הגיע מאוחר.
התחלה הייתה חלום; כל ערב הפתעתי אותו במשהו טעים, לפעמים באמת מכלום ובמאמץ אחרון של יום. בעצמי לא הבנתי מאיפה הכוחות.
אהבה, אין הסבר אחר.
אחרי כמה חודשים רפאל השתנה. הוא היה מגיע חסר סבלנות, מתלונן כל ערב לפעמים מיחס שטויות: לא שטפתי מיד כוס, לא ניגבתי הרצפה, המיטה לא מסודרת כמו שהוא אוהב.
מה כבר משנה? הבית נקי, האוכל טרי, אהבת אמת לידך.
גם אני עבדתי וכמעט תמיד הקדמתי אותו בשעה, ועדיין הספקתי הכול והיה גם ערב.
בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות. אבל זה הלך וכרסם בי עם הזמן.
השתקעתי על הכנה לעונת החורף השתדלתי לגמור לפני שרפאל מגיע, כי כשהלך לסוף שבוע לאחותו לטפל ברכב עם גיסו, היה לי נוח לפעמים.
אותו יום דווקא תכנן להיות שם אך חזר פתאום, וראה את הברדק מבצעים שעתיד להפוך לשורות של צנצנות לטש מכוסות שמיכה.
לא הבנתי מה ההתמרמרות איך אפשר לסדר הכל ולעשות שימורים בלי לכלוך לרגע? אין דבר כזה.
רפאל, עוד רגע אני מסיימת ומנקה.
כן, בטח! הרי אני לא מכיר אותך! עכשיו תסיימי ותשאירי את כל הבלאגן.
פעם ראית ששארתי בלגן אחרי בישולים? מאיפה כל הכעס הזה?
כל הדירה בריח, פה חם מדי, אין לי איפה לנשום!
אז פשוט תהיה בסלון, תראה טלוויזיה, אל תיכנס עכשיו…
אני רעב! מה יש לאכול?
מיד אחמם לך ואביא. רק תירגע.
מה תחממי? פסטה עם קציצות מהיומיים האחרונים?
זה מה יש עכשיו. אי אפשר לעשות הכל במכה אחת. גם את הלטש הזה אתה ביקשת! יצאתי פעמיים למכולת, תיקי קניות כבדים לי חם לא פחות, ואתה רק מתלונן.
אל תתווכחי! קטע אותי רפאל.
זה אתה שמתווכח! אני רק מנסה להרגיע אותך…
נמאס לי מכל ההצגה הזאת!
פה כבר לא יכולתי להבליג.
נמאס ממה? מזה שאתה חוזר הביתה לאוכל חם? מזה שאתה ישן בסדינים טריים? מזה שמחכה לך אישה שמחבקת במילים טובות, גם כשאתה לא בסדר? אולי פשוט נמאסתי עליך? תגיד כבר!
נכון, כבר נמאסת עלי! וגם כל הסעודות והכיבוס והלטש הזה!
טוב מאוד! כבר חודשים אתה רק מתלונן! כל הזמן הכול רע לך, הכל חייב להיות לשביעות רצונך. אתה פזרן מבקש סדר, לא מדיח כלים מעיר לי על מטבח במצב עבודה. לא הסכמת לקחת אותי פעם אחת לשוק העדפת את סיון מאשר אותי. גם אתה נמאסת עלי! צעקתי.
רפאל כנראה לא אהב שמבקרים אותו. אולי פגע בו המבט שלי אבל פתאום… הוא לא שלט בעצמו.
ניסיתי לענות אבל הבנתי שאני פשוט לא רוצה להיאבק. לא שווה.
נגמר! אמרתי ויצאתי מהמטבח.
התחלתי לארוז את מעט הדברים בקור מר ומעליב. מה שהספקתי דחפתי לשני מזוודות, לבשתי ג’ינס ויצאתי מהדירה.
רפאל ראה את הכל. אפילו לא ניסה לעצור או לבקש סליחה.
אותו לילה ישנתי אצל חברה, ולמחרת שכרתי דירה בתל אביב שילמתי אלפי שקלים על שכירות, דמי תיווך, קניתי קצת דברים ראשוניים.
לא חשבתי אפילו לרגע לחזור אליו. לפחות בשלושה ימים הראשונים. ואז ירדה עלי מועקה. נזכרתי בויכוח, בכל המילים בסוף, שנינו טעינו.
אבל ידעתי דברים כאלה לא סולחים. ובכל זאת הלב נחנק.
רפאל לא התקשר, לא חיפש. באותו ערב רק שלח הודעה:
ומה עכשיו עם הלטש?
תעשה מה שבא לך עם הלטש. לא אכפת לי! כתבתי לו בעצבים.
ברור שהתבאסתי בכל זאת עמלתי על זה. עוד חצי שעה, ארבעים דקות, הכל היה נסגר יפה. והכל התקלקל.
אפילו לעצמי לא רציתי להודות חיכיתי שהוא יכתוב, יבקש סליחה, יבוא אליי… אבל כלום.
עבר שבוע, התרגלתי לאט לרעיון שאני שוב לבד. החלטתי לבוא לקחת את הדברים שנשארו בדירה שלו ולהחזיר את המפתח.
יכולת לבוא כשהוא לא בבית. אבל החלטתי בכל זאת לבוא כשנמצא שם.
שלחתי לו הודעה של חצי שעה לפני, רפאל פתח לי את הדלת נראה אבוד ואשם, אבל שום דבר בזה לא ריכך אותי. מבפנים כאב לי.
אמר שהוא אוהב אותי, שלא רוצה שאעזוב אבל אלו רק מילים.
אם היה באמת אוהב, לא היה שותק כל השבוע ולא עוזב אותי ללכת.
לא האמנתי לו. פגעת בי תעשה את זה שוב.
רפאל, תפסיק לשקר לעצמך ולי! אם באמת היית אוהב, היית נלחם עלינו.
סליחה! באמת לא יודע מה קרה לי. אני מצטער!
אז תמשיך ככה לבד. באתי רק בשביל הארגזים.
עברתי על ידו, פתחתי את השקיות שהכנתי מראש, והתחלתי לאסוף מה שנשאר שמפו מהמקלחת, התה האהוב עלי שהוא לא נוגע בו, הכוס הורודה שבתי קנתה לי, שמיכת צמר שאחותי קנתה לי ליום ההולדת.
אספתי הכל לשקיות, שמתי במסדרון להעביר לדירה החדשה שלי.
רפאל התרוצץ סביבי, מנסה עוד לסכם, לבקש סליחה. אבל כבר לא הייתי צריכה את זה.
שבוע שלם של שתיקה עכשיו אני יודעת הכל. אם היה אוהב, לא היה שותק, היה עושה יותר.
סיימתי לארוז וקראתי מונית. הוא עמד בדלת:
אל תלכי, אהובה. אני לא אשרוד בלעדייך!
אבל אני בלעדיך אשרוד! הרבה יותר טוב עניתי בביטחון, הזזתי אותו בעדינות ופתחתי את הדלת.
עזבתי. הוא עמד שם המום, מנסה להבין מה קרה. אני לא בטוח שהבין כי מאז לא נפגשנו שוב, למרות שמילים יפות פעם זרמו בינינו.
בדרך במונית, הסתכלתי מהחלון על תל אביב בסתיו. היה קר בלב וסגרירי בחוץ. ואז נזכרתי סתיו זו העונה האהובה עלי; ועוד שבועיים יום ההולדת שלי.
הכל יהיה בסדר! לחשתי לעצמי וחייכתי. הכל יהיה בסדר!
