שלושה מפתחות חדשים
מה קרה לך, יא רחל, את נראית כל כך חיוורת? שוב הדיאטות שלך? הקול של אתי, חמותי, הדהד בכניסה, בלי שלום, בלי שום הקדמה.
אני עמדה ליד הגז בבוקר שבת, בחלוק ישן, ומערבבת דייסת שיבולת שועל. זה היה סוף סוף השבת שלי. כולה. משמונה בבוקר עד הלילה. גדי נסע לדוג עם דוד, מהשכנים בקומה למעלה, אמר שיחזור לארוחת ערב. בראש כבר תכננתי: שקט, ארוחת בוקר לבד, טיול בפארק הירקון, אולי לשכב עם ספר ולעצום עיניים לרגע ארוך. ימים כאלה נדירים. כמעט ואין.
והנה.
אני מסתובבת ורואה את אתי כבר פוסעת למטבח, חולצת את המעיל ונזרקת אותו על משענת הכיסא, בלי להסתכל, המעיל גולש לרצפה. היא לא שמה לב.
שלום, אתי, אני אומרת, בקול רגוע. כבר שנים שאני רגילה לשמור על שקט חיצוני.
שלום שלום. איפה גדי?
הלך לדוג.
היא נעצרת באמצע המטבח, מביטה בי כאילו סיפרתי משהו לא הגיוני כלל.
לדוג? הוא לא סיפר לי כלום!
כנראה שכח, אני מגיבה וחוזרת לסיר.
הדייסה גולשת בשקט. אני מנמיכה גז. בחוץ אוקטובר אפור, אבל רגוע, בלי רוח. לפני חצי שעה עוד חשבתי שאצא לטייל, שגם האוויר יהיה רך וריח עלים. עכשיו אני עומדת, מבטיחה לעצמי שזה לא נהרס סופית. הרי אולי עוד יהיה בסדר.
אתי מרים את המעיל מהרצפה, תלויה אותו במסדרון ויושבת לשולחן בסבלנות. היא שולפת שקית גדולה מהתיק ופורשת אותה על השולחן.
אפיתי פה בורקס עם כרוב. גדי אוהב.
תודה.
תטעמי, אל תזעפי מראש.
אני לא מזעפת. אני פשוט משרתת את הקערה שלי בהפוכה אליה. ידיים שקטות. רק בפנים, באיזו פינה נסתרת, כל הגוף מתוח כמו קפיץ. חיצונית שלווה לגמרי. שבע שנים של אימונים.
תשבי, תאכלי איתי, היא אומרת. הנימוס אוטומטי כמו נשימה.
אני כבר אכלתי, רק תה.
אני מרתיחה מים. יושבת מולה ומתחילה לאכול דייסה. אתי מסתכלת על הקערה שלי.
זה כל הארוחה שלך? דייסה במים?
עם חלב.
אותו דבר. וגדי, אכל משהו לפני שיצא?
לא ראיתי, אתי. הוא יצא בשש בבוקר, הייתי ישנה.
היא נאנחת. אני מכירה את התנועה הזו, זו הדרך שלה להדגים אישה שלא מטפלת בבעלה.
אני עוקבת במבט אחרי יונה שמדלגת על אדן החלון, מחפשת שארית פירור. לחיות חיים פשוטים.
הגיע הזמן להחליף את הווילון הזה, היא סוקרת את המטבח. כבר דהה.
אני דווקא אוהבת אותו.
את אוהבת. וגדי אמר שגם הוא רוצה להחליף.
גדי מעולם לא ציין דבר כזה בפניי. אולי לה? אולי בשיחה שאני לעולם לא אשמע כי הם מדברים עלי, על הדירה שלי, בלעדי.
הקומקום שורק. אני קמה שופכת תה, מניחה מולה סוכר וכפית.
תודה, היא אומרת, מערבבת. תעדכני את גדי שבאתי.
אין קליטה איפה שהוא דג.
אין קליטה? איזה מקום זה?
ככה הוא אמר.
היא מצמצמת את השפתיים, לוגמת, ומביטה בשקית.
שימי בבקשה את הבורקס בכלי. שיהיה יפה על השולחן.
אני שמה כלי. היא עורכת בצורה מושלמת. הבורקסים גדולים, שזופים, ריח הכרוב משתלט. במצב אחר, אולי הייתי לוקחת.
עכשיו רק מסתכלת.
תגידי לי משהו, אתי שואלת, עדיין מסדרת. את וגדי מדברים בכלל?
מדברים.
הוא מתקשר אלי כל יום, מספר… ואת תמיד שותקת.
מה הוא מספר?
היא עוצרת, ואז ממשיכה.
כל מיני. שעייף, שלא רגוע אצלו בבית.
אני מניחה את הכפית.
לא רגוע, אני חוזרת, לא כשאלה, סתם כקביעה.
את מבינה לבד. אני מזהה מתחים. אני הרי אמא.
אתם מגיעים לפה אולי פעם בשבועיים.
כל אמא מרגישה.
אני קמה ושוטפת את הכלים. חולפת על הדשא שבחוץ מהחלון. מישהו מטייל עם כלב קטן, ג’ינג’י, הכלב מושך, האדון משתרך אחריו עם ידיים בכיסים. שלווה נפרדת.
רחל, אתי קוראת.
כן.
את כועסת?
אני מסתובבת. היא מביטה בי במבט שאני מכירה. לא חרטה, אלא ציפייה לשמוע: “לא, הכל בסדר”, כדי שיהיה אפשר להמשיך.
לא, אני אומרת. לא כועסת.
היא מהנהנת, מסופקת.
זהו. אני לא האויב שלך. אני רק דואגת שיהיה לכם טוב.
אני יודעת.
אני בת ארבעים ושמונה. גדי בן חמישים ואחת. אתי בת שבעים ושלוש. נשואים כבר שבע שנים. שנינו בנישואין שניים. חשבתי שבפעם השנייה מבינים יותר טוב, יודעים לתקשר, יודעים מה רוצים. אבל מסתבר שזה תלוי רק בבן־אדם.
אתי מסיימת לשתות, קמה.
תראי מה יש במקרר.
למה?
היא כבר פותחת מקרר.
אבשל משהו טוב כשגדי יחזור. תמיד חוזרים רעבים מדייג.
אתי.
מה?
אני שותקת רגע.
אני אבשל.
היא נעצרת, מסתכלת מופתעת.
רחל, אני רק עוזרת.
אני מסתדרת.
כמו תמיד. אתי מזהירה, גדי רזה. אני דואגת.
הוא בוחר מה לאכול.
הוא גבר, לא יבשל לעצמו.
הוא לא גר פה לבד.
אנחנו עומדות זו מול זו, שני מטר של ריצפת קרמיקה. בחרנו אותה יחד. אני בחרתי, הוא הסכים. הימים שלפני החתונה. גם השקענו בוילון. עכשיו אתי קובעת שצריך להחליף, שהקצוות מתקלפים.
טוב, היא נכנעת. איך שתרצי.
חוזרת לשולחן, פורקת תיק. כבר חשבתי שתלך, תקווה עולה ואז…
אשב קצת, אחכה לגדי.
הקפיץ נמתח שוב.
הוא יחזור רק ערב.
אין לחץ.
היא מוציאה מסרגות, כדור צמר. מתמקמת. כמו מישהי שמצאה בית.
אני מזהה בעיניים שאין לה כוונה לזוז. לוקחת את הספל שלי, יוצאת לסלון.
אני מתיישבת על ספה, רגליים מתחתיי, מביטה בקיר. על הקיר ציור קטן שקניתי בשוק: נחל, שדה, ערבה זקנה מעל המים. תמונה שקטה, אהובה עליי.
הקליקים של המסרגות נשמעים מהמטבח.
אני מוציאה את הפלאפון. שולחת לתמר: “היא שוב פה”. תמר עונה מיד: “בלי להודיע?” אני: “יש לה מפתח”. תמר שולחת אמוג’י עוצם עיניים: “רחל, כמה עוד? תדברי כבר עם גדי כמו שצריך”.
אני מכניסה את הפלאפון.
דיברתי. לא פעם. אחרי שנתיים בנישואין, פתאום הבנתי: אתי לא באה אלינו, אלא לגדי, לדירה שהייתה שלו, בלעדיי. ביקשתי: גדי, תודיע לי מראש. הוא: זו אמא שלי, היא רגילה ככה. אני: זה הבית שלנו. הוא: אז שתבוא. אני: בלי להודיע אי אפשר. הוא: את מגזימה.
דיברנו שוב אחרי שהיא שינתה לי את מגירת התבלינים, הסבירה שככה נוח. עמדתי באמצע המטבח דקות ולא הבנתי למה כל כך אכפת לי. ואז קלטתי: זו המגירה שלי. הסדר שלי.
גדי: תסדרי חזרה, מה הבעיה. אני: זה לא על התבלינים. הוא: אז על מה? לא הצלחתי באמת להסביר. או שלא רציתי. או שכבר התעייפתי.
השלישי היה אחרי שהיא ניקתה את כל הדירה כשלא הייתי. זה נשמע קפריזה: מי נעלב שניקו לו? אבל בשבילי זו חדירה. כי אפשר להיכנס גם כשאני לא כאן. להיכנס לחדר שלי, לראות את הספרים שלי, הנעליים, כל החיים הפרטיים שלי. והכל בלי לשאול.
גדי: אמא התכוונה לטוב. אני: אני יודעת. הוא: אז מה הבעיה? אני: שיש לה מפתח. הוא: זו הדירה שלי. אני: גם אני גרה כאן. הוא: אני לא מבין מה את רוצה.
בדיוק את המשפט הזה. אחרי שבע שנים.
אני שומעת אותה קמה, פותחת ברז, שוטפת משהו, מקרר נפתח, אריזה נקרעת.
אני נכנסת למטבח.
היא עומדת ליד קרש חיתוך, קוצצת בצל.
מה את עושה?
מכינה מרק ירקות. גדי אוהב.
אתי, ביקשתי לא לגעת.
רחל, זה רק מרק ירקות, מה כבר.
במטבח הזה, אני מחליטה מה נכנס לסיר.
היא מניחה את הסכין, מביטה בי זמן ממושך.
את אוסרת עליי לבשל?
מבקשת לכבד את זה שגם אני חיה פה.
זה דירה של גדי. מגיל אפס פה.
מזמן לא. וגם אני גרה שבע שנים.
היא לוקחת ממני בעדינות את הקרש, מחזירה למקומו.
אדבר עם גדי, היא אומרת.
דברי.
את לא מנומסת.
אני מבקשת כבוד למרחב שלי.
איזה מרחב? ראית יותר מדי סדרות.
אני נסוגה לעבר החלון. היונה התרחקה, האיש עם הכלב נעלם, החצר ריקה, עלים מתגלגלים על הכביש.
רחל, עכשיו היא רכה יותר. אל תכעסי, באתי בטובה.
אני יודעת.
גדי זקוק לאוכל ביתי. את עובדת בלי סוף.
אני מוצאת זמן.
בסדר, תני גם לי לעזור.
היא חוזרת לחתוך. היא יודעת שומעת מה שנוח לה, כל היתר, כאילו לא נאמר.
אני יוצאת לחדר, נכנסת לחדר שינה, סוגרת דלת. שומעת רעש סירים, כלי אוכל. היא מכינה מרק.
אני שולפת ספר, מנסה לקרוא. כלום לא נכנס.
מתקשרת לתמר.
היא מבשלת אצלך? תמר שואלת.
אצלי במטבח.
רחל.
כן.
תדברי עם גדי היום. לא “רק רומזת”. בפעם תגידי כמו שצריך.
אני יודעת שהיא צודקת. אנחנו חברות עשרים שנה, היא רואה אותי טוב ממני. כבר אמרה לי: תרדי מרמיזות. אבל פחדתי. לא, לא מגדי. הוא לא קפדן, רק עייף מהחיים, רגיל לסדר ישן, אוהב את אמא שלו, שונא עימותים, מעדיף לא לראות את מה שעלול להרוס את השקט.
קוראים לזה אינפנטיליות, תמר אומרת ולא מתביישת. לקח לי שנים להבין.
אדבר, אני מבטיחה.
מבטיחה?
כן.
אחרי, ספרי לי מה היה.
אני נאנחת. חוזרת לשכב. מהמטבח יש ריח טוב של מרק. באמת טוב. במקום אחר אולי שמחה.
אני חושבת על עצמי, על זה שאני כמעט חמישים, עובדת בהנהלת חשבונות בחברה קטנה, שוחרת בישול ביתי, יש לי חיים, חוקים בראש ולב, ואף פעם לא ביקשתי שמישהי אחרת תסדר לי בית ותבשל לי במטבח.
התקרה לבנה, סדק קטן ליד הווילון. אני כבר יודעת אותו בע”פ.
אחרי שעתיים יוצאת מהחדר, מסדרת שיער, מסתכלת במראה. פרצוף רגיל, עיניים עייפות. לא חיוורת, ממש לא. רגילה.
במטבח הכל ערוך שלוש קערות, כפות, לחם, בורקסים, מרק בסיר.
תשבי לאכול, היא אומרת. המרק מוכן.
תודה, אני אחר כך.
יתקרר.
אחמם.
היא מביטה בי. בעיניים יש עלבון גלוי הפעם.
רחל, מה קורה?
הכל בסדר.
הכל? יושבת כל היום בחדר, לא מדברת אלי. מה עשיתי?
אני ניגשת למקרר, מוזגת מים, שותה.
אתי, אני פונה אליה, בואי נדבר גלויות.
דברי.
את באה מתי שבא לך, עם מפתח, בלי להודיע. בכל פעם שאני חוזרת, אני לא בטוחה אם היית כבר או לא.
ומה? אני משפחה.
את משפחה של גדי. אני כלה, וזה שונה.
היא מזדקפת.
איך שונה? אנחנו משפחה.
משפחה מתקשרת, שואלת אם נוח להגיע, לא נכנסת פשוט ככה.
אני צריכה לבקש רשות מהכלה?
מילה “רשות”. תמיד עולה.
טלפון: “רחל, אפשר לבוא בשבת?” זה לא השפלה. זו נימוס, אני אומרת.
אני באתי לבן שלי!
והוא לא פה.
אבל את פה.
נכון. ואני גרה כאן ורוצה לדעת מראש מי בא.
אתי קמה, אוספת את הכלים, לובשת מעיל, הידיים קצת רועדות עלבון, לא חולשה.
טוב, היא אומרת. טוב.
אתי, אני לא רוצה לריב.
שומעת… את רוצה יחסים תקינים?
כן. יחסים עם כבוד הדדי.
תקינים זה להתקשר ולבקש רשות.
להתקשר ולהודיע. כן.
היא סוגרת את המעיל, מרימה את השקית עם הבורקס.
יש מרק על הכיריים. תזרקי כל היתר.
הדלת נסגרת בשקט, וצובט אותי בלב. זה שקט יותר גרוע מרעש.
אני נשארת לבד. המרק בסיר, כלי שבקושי אני זוכרת שיש לי.
אני מוזגת לקערה, אוכלת בשקט, מסתכלת החוצה. טעים. זה לא. זה כלום.
שוטפת כלים, מכסה את הבורקס לכל שלא יתייבשו. שולחת לתמר: “דיברתי”.
תמר: “ואיך?”
אני: “יצאה נעלבת”.
תמר: “זו זכותה. את צדקת”.
אני מניחה את הפלאפון, חושבת על מה שצפוי ערב. גדי יבוא, יראה מרק ובורקסים, ויהיה צריך להסביר. שיחה קשה. ברור לי יתקשר לאמא עוד לפני שיתפשט, וישמע שוב: “אז למה ככה?”. יאמר: “רק רצתה לעזור”. אני אגיב: “אני יודעת”. והוא: “אז מה הבעיה?”.
אני לוקחת ספר, מנסה שוב. הפעם למילים יש משמעות. השקט עוזר.
גדי נכנס בסביבות שבע. אני שומעת את המפתחות, הציוד, נכנס למטבח.
או! מרק! הוא קורא. אמא הייתה?
אני אחריו.
הייתה. שב, אחמם לך.
הוא מוריד מעיל, תולה, מביט בסיר. גדי איש גדול, קצת מסורבל, פנים טובות, שמח כשטוב, נעלב כשלא. אני יודעת עליו הכל. גם שהוא לעולם לא יגיד לאמא משהו שפוגע בה.
אני מחממת, שמה לפניו. הוא אוכל, מדבר על הדייג, קולה תפס קרפיון גדול, האוויר היה מעולה. אני מחכה.
אמא נעלבה? הוא שואל בין כפית.
קצת.
שוחחת איתה?
כן. גדי, אנחנו צריכים לדבר.
הוא עוזב את הכפית, נדרך.
על מה?
על המפתחות.
הפסקה.
רחל…
אני מבקשת שתחזיר לה את המפתחות.
היא אמא.
ואני פה. צריכה שיכבדו אותי. תודיעו מראש, מגיעים, מכבדים את המרחב.
היא באה לבקר.
נכנסת מתי שבא לה, מחליטה במטבח שלי, מזיזה חפצים, מבשלת בלי לשאול.
מה כבר קרה…
גדי, אני נאספת. ביקשתי ממך לשמוע אותי, לא את אמא. אני חיה בתחושה כל הזמן שמישהו יכול להיכנס. זה לא מרגיש בית. זה לא בסדר.
הוא נשען אחורה, ידיים שלובות.
את מגזימה.
אני עוצמת עיניים בנשימה עמוקה.
תמיד את אומרת את זה.
כי תמיד ככה. אמא באה, עוזרת, ואת…
מה אני?
עושה מזה עניין.
גדי. היא באה בלי להודיע, משנה דברים, מבשלת בלי שהסכמתי. זה לא עניין, זה דפוס קבוע.
דפוס… תגידי, רחל, מה את רוצה שאגיד לאמא? אל תבואי?
שתגיד לה שתתקשר קודם.
היא כבר לא צעירה. רגילה ככה.
היא לא בת תשעים, יודעת איך מתקשרים.
את דורשת את המפתחות.
מבקשת. בסך הכל, מבקשת.
הוא קם, מוזג מים, מביט בחצר.
רחל, את יודעת שהיא לבד. מאז שאבא נפטר, רק אני לה.
אני יודעת.
המפתחות זה בשבילה ביטחון. לדעת שלא באמת לבד.
יש דרכים אחרות. להתקשר, לקבוע, להזמין. להחזיק מפתח לדירה של מישהו אחר, זה שליטה.
דירה של מישהו אחר, ככה?
שלנו. לא שלה.
זו הדירה שלי.
המילים האלה, תמיד בסוף. הזמנה אחרונה.
כן, אני שקטה. שלך.
שקט.
אני לא אקח ממנה מפתח, הוא קובע.
בסדר.
באמת?
כן. הבנתי אותך.
רחל, אל תהיי ככה.
ככה?
ככה קרה.
אני לא קרה. פשוט הבנתי.
מה?
אני קמה, לוקחת את הספל.
שבחרת, אני אומרת.
כלום לא בחרתי. רק לא רוצה לצער אותה.
ואתי… לא מפריע לה לצער אותי.
אף אחד לא פוגע בך.
גדי, אני עוצרת בפתח. אי פעם חשבת איך זה לגור בבית, שכל רגע מישהו נכנס עם מפתח? לא חשבת, כי אתה יודע את התשובה.
אני נכנסת לסלון. הוא לא עוקב אחרי.
אני שומעת אותו מתהלך במטבח, מדבר עם אמא שלו בטלפון: “אמא, אל תדאגי… רחל כזאת… את יודעת… ברור, תבואי מתי שתרצי…”
ברור, תבואי מתי שתרצי.
אני שומעת. בתוכי נהיה שקט, לא כואב פשוט שקט. כמו בחדר שרק כיבו בו את האור.
אחר כך נכנס.
רחל.
כן.
בואי לא נידבר ככה.
איך?
ככה, בשקט.
הוא מתיישב לידי. אני לא זזה.
התקשרת אליה?
כן. הרגעתי.
היא נעלבה?
קצת.
מובן.
רחל, הוא לוקח לי את היד. אני מבין שזה מפריע לך. אבל אולי, תנסי… להיות יותר עדינה?
יותר עדינה…
היא אישה מבוגרת, לבד, דואגת.
גדי, אני שקטה, הייתי עדינה שש שנים, הכל קיבלתי, הכל דחיתי כדי שיהיה שקט. והנה, כלום לא השתנה. היא ממשיכה בדיוק. ואתה ממשיך להגיד לה, כן, תמיד תבואי.
הוא משחרר את היד.
לא באה להתפשר.
נמאס לי ללכת רק צעד אחד.
אז מה עכשיו? גירושין?
המילה יוצאת לו בקלות מדי, כאיום.
אני לא עונה.
שאלתי אותך!
שמעתי.
אז?
אני לא עונה כי זו לא באמת שאלה.
לא מאיים! רק אומר…
כל השיחה זו סגירת נושא. שנגמור עם הדיבור.
הוא ניגש לחלון.
את מסבכת דברים.
אולי.
בגלל מפתחות.
לא מפתחות, מה שמסתתר מאחוריהם. אתה פשוט לא רוצה לשמוע.
אני מדבר.
אתה מסביר למה אני צריכה לשתוק.
שקט.
אני לא מבין מה את רוצה ממני.
שבע שנים. והוא שוב לא מבין.
אני אוספת עצמי, לוקחת ארנק, מפתח, זורקת על עצמי מעיל.
לאן?
לצאת קצת.
רחל.
לנשום.
יורדת במדרגות, ריח תבשילים עולה מהקומה למעלה.
בחוץ כבר חשוך. הפנסים דלוקים, העלים על הרצפה כהים מרטיבות. הולכת לכיוון הפארק, יושבת על ספסל לח, לא מתיישבת רטוב. עומדת מעט, מסתכלת על העצים החשוכים.
פותחת פלאפון, כותבת לתמר: “הוא אמר לאמא שתבוא מתי שתרצה”.
תמר מתקשרת חצי דקה אחרי.
אז?
אני מספרת בקצרה. תמר לא קוטעת.
רחל, היא אומרת. אמירה קשה, אל תכעסי כל עוד זו דירה שלו, תמיד תרגישי אורחת. הוא לעולם לא ייקח לה את המפתחות. זה לא עליה, זה עליו עלייך, על הזכות, על הבית שלו. בסוף הוא יחזור, לך אין לאן.
אני שותקת.
מה תעשי?
לא יודעת.
אל תמהרי. תחשבי.
אני חוזרת, אבל לא ישר. נכנסת לחנות כלי עבודה קרובה, ריח גומי וברזל.
המבט שלי נמשך למדף מנעולים. מסתכלת, נוגעת, מורידה קופסה, שלושה מפתחות, שם רשום הכל. בודקת מחיר.
עומדת שלוש דקות. המוכר בקופה לא מסתכל.
בסוף, לוקחת מנעול והולכת לקופה.
בבית גדי מול הטלוויזיה.
איפה היית?
טיילתי.
הרבה זמן.
כן.
סוגרת את השקית, מניחה בארון שמתחת לכיור.
הוא נכנס.
מה קנית?
סתם דברים.
אוקיי. שקט.
רחל, הוא פונה אלי. חשבתי על זה כשלא היית.
כן?
אני מבין שזה לא קל לך. אבל אמא לא תשתנה. קבלי אותה כמו שהיא.
לקבל.
זהו. אז היא תבוא. לפחות ת’ה מרק, את הבורקס. חיוך עייף.
גדי, אני רצינית. אני לא מוכנה יותר לקבל.
חיוך יורד.
אז מה תגידי לי.
אני רוצה שתדבר איתה באמת. תסביר את הגבולות.
היא תיעלב.
כנראה.
היא זקנה.
זה מה שאמרת קודם שהיא זקנה, הכל מותר?
לא התכוונתי…
אז למה התכוונת?
הוא שם את הספל.
רחל, אם כל כך רע לך פה, אולי… תחשבי, זה נכון שאת בכלל כאן?
להישאר או לא?
פשוט לבדוק עם עצמך.
אני מרגישה קור נוראי. כלום לא מתנתק, רק משתתק.
רוצה שאלך?
תחשבי.
אחשוב.
אני לוקחת את הספל, נכנסת לחדר שינה. שוכבת בלי לקרוא. רק שומעת את הטלוויזיה ברקע, אח”כ הוא מכבה, מתקלח, חוזר. שוכב.
ישנה?
לא.
רחל. דיי עם הפרצוף.
אני חושבת.
על מה?
על מה שאמרת.
הוא נאנח, הופך צד, נרדם בשניות.
אני בוהה בתקרה. הסדק לא נראה, אבל אני יודעת שהוא שם.
בבוקר גדי קם בשמונה, אוכל, יוצא עם אותו דוד מהשכונה, חוזר רק בערב. אני שותה קפה, יושבת. אחר כך שולפת את השקית מחנות החומרה, מניחה על השולחן.
מוציאה פלאפון, כותבת לשכן משה מהקומה מתחת, מקצוען בעבודות קטנות.
“מתי אתה פנוי היום? צריך להחליף מנעול.”
תוך עשר דקות: “עוד שעתיים. יש לך חומר?”
“כן”.
“מתקשר לפני שאני בא.”
מחזירה פלאפון לכיס.
משה בא ב-12. בחור גבוה, כפוף, מזוודת כלים.
מה צריך?
אני מגישה את המנעול.
מצוין, הוא בודק. חצי שעה וזה גמור.
אני עוברת למטבח. שומעת את הדפיקות, את הברגים החדשים, את הדלת נטרקת.
גמרתי, הוא קורא.
אני מגיעה. שלושה מפתחות, הוא נותן לי.
תנסי.
אני מנסה. פותח חלק.
תודה, אני אומרת.
איכות זה עניין חשוב, הוא עונה. מה עם הישן?
תזרוק.
אני משלמת. הוא הולך. אני בפנים, מחזיקה שלושה מפתחות חדשים, לבד בפעם הראשונה.
מתקשרת לתמר.
החלפתי את המנעול.
הוא יודע?
לא.
מתי חוזר?
בערב.
רחל, זו כבר שיחה אחרת. לא על מפתח.
אני יודעת.
את בטוחה?
אני רוצה שמישהו לא ייכנס אלי בלי לבקש.
זו עדיין הדירה שלו.
את יודעת. אז אני שוקלת צעדים.
את כבר בדרך החוצה.
כן.
גירושין?
כן.
יש לי עורך דין טוב. ארשום לך.
אני רושמת.
תמר…
מה?
לא מפחדת. זה אמור להיות מפחיד. אבל לא.
אולי כבר קיבלת את זה מזמן, רק לא העזת להודות.
יכול להיות.
אני בדירה שהיא שלי, שלו, שלנו, מחזיקה את שלושת המפתחות. סוף סוף, מישהו לא ייכנס כמו שנוח.
גדי חוזר ב-6. שומעים צעדים, המפתחות בחריץ לא נכנס.
שוב מנסה. שוב.
לבסוף דפיקה בדלת.
רחל, המנעול לא עובד.
החלפתי, אני עונה.
מה?
החלפתי מנעול, גדי.
תפתחי.
אני פותחת. הוא בכניסה, אשכרה המום, תיק דייגים על הכתף.
החלפת מנעול.
כן.
בדירה שלי.
כן.
למה?
כדי שלא יכנסו בלעדיי.
זו דירה שלי.
אמרת את זה.
רחל, את יודעת שזה זכויות שלי על הדירה.
תגיד מה שתרצה.
עכשיו המפתח של אמא כבר לא מתאים.
נכון.
בכלל לא חשבת לבדוק איתי?
חשבתי.
ובכל זאת.
הוא מתיישב. הפעם זה נראה כאילו משהו נשבר.
את… את לא צוחקת?
לא.
את רוצה גירושין.
הפעם זה כבר עובדה.
כן.
על ארבעה מפתחות.
על שבע שנים ששום דבר לא השתנה. תמיד בוחרים באמא לפני. אמרת אולי אשקול אם נכון לי פה? שקלתי. צדקת רק לא בכיוון.
הוא מסתכל עליי המון זמן.
את באמת רצינית.
כן.
נדבר עם עורך דין, נארגן. הדירה שלך, אני לא מבקשת. רק את הדברים שלי.
כבר חשבת על זה.
מזמן.
הוא נחנק: אמא… שותק.
תעדכן אותה, אני אומרת. זכותך.
אני יוצאת מהמטבח לחדר. באוויר כבר חושך, דמדומים, פנס נדלק. אני אורזת ספר, עוד דברים קטנים. ברוגע, בלי לחץ.
דרך הקיר שומעים את השיחה איתה. לא מתאמצת להקשיב.
בחוץ העיר חיה, ילדים צועקים, דלת נטרקת.
אני אוחזת בשלושה מפתחות.
אחד שלי. סוף סוף באמת שלי.
הפלאפון רוטט. תמר כותבת: “איך את?”
אני חושבת, כותבת: “שקט”.
היא: “מעולה. שקט זה התחלה”.
אולי.
מחר הרבה עניינים עורך דין, דירות להשכרה, להבין הכל. כל כך הרבה להתעסק.
עכשיו שקט.
בכניסה שלושה מפתחות קטנים. לידם מפתח אחד שלא פותח דבר.
גדי יוצא, עוצר בדלת.
רחל, הוא שואל. בטוחה?
אני מסתכלת עליו, על הפנים העייפות, הכתפיים השמוטות, הידיים בכיסי המכנסיים. אני מכירה אותו טוב. יודעת איך הוא מחזיק כף, זוכרת כל תכונה, כל פחד.
כן, אני בטוחה.
הוא מהנהן בשקט, מין השלמה שלא מסכימה לגמרי.
טוב, הוא אומר בשקט. טוב.
והמילה הזו מתגלגלת בחלל, בין המנעול החדש, המפתחות, המעיל, ואינני יודעת עוד אם היא פיוס או ייאוש או משהו אחר שעוד לא קיבל שם.
אני לוקחת את התיק.
אלן לישון אצל תמר.
בסדר.
הדלת נסגרת בנקישה נעימה. באמת נעול היטב, כמו שמשה אמר.
רחל, הוא קורא מאחור.
אני מסתובבת.
תתקשרי?
אני מביטה. ארוך.
כן, אני אתקשר.
ויורדת במדרגות.
