בעבר הרחוק, בלב אחד הישובים הקטנים בארץ ישראל, הופיעה פתאום חתלתולה זעירה ולא בולטת ליד מכולת השכונתית, עד שנראה היה כאילו הגיעה לשם בעצמה או שמישהו הפקיד אותה שם. הגורה הקטנטנה, פרוותה דלילה ורטובה, רעדה מן הקור והלחות. צריחה החלושה “מיאו” לא ריגשה כמעט אף אחד מהעוברים והשבים. פניה היו מצולקות וקרומות, עיניה צרות ועמומות, ועל אוזניה וצווארה נוסרה הפרווה כמעט כליל. איך מצאה את דרכה אל פתח המכולת ספק אם אי פעם נגלה.
המוכרות במכולת ריחמו עליה והכניסו אותה פנימה, אל החמימות, אפילו טפטפו על עורה טיפות נגד טפילים, אך עזר מועט בלבד בכך. יום אחר יום חזרה החתלתולה אל פתח החנות וביקשה להתחנן אולי מישהו יאמץ, אולי יד ליטוף תימצא.
החורף התקרב, והקטנה, שכבר רעדה מקור בטמפרטורה של חמש מעלות, לא הייתה שורדת את קור הירושלמי של מינוס חמש עשרה או עשרים. אחת המוכרות, שנזכרה שבליל קיץ קודם כבר אספנו משם גור חתולים אחר, יצרה שוב קשר איתנו וביקשה עזרה.
הגענו אל החנות כעבור זמן קצר, והחתלתולה החלה להסתובב סביב רגלינו וסביב תיבת הנשיאה, כמו שמבינה שזו ההזדמנות האחרונה שלה להינצל מהרחוב. היא עמדה על רגליה האחוריות, ליפפה את זנבה סביב כפות ידינו עשתה הכל כדי למצוא חן.
כבר בתמונות הראשונות היה ברור הגורה סובלת מגראדיה. למרבה השמחה, המחלה לא התפשטה מדי והגיבה יפה לטיפול טיפות “סטרונגהולד” ישראליות עזרו במהירות.
בחום ובדאגה של בית האומנה, התחילה הגורה לנהום וללטף, לאות תודה. בימים הראשונים עסקה רק באכילה ושינה, לסירוגין, ככל שידעה.
שמה נבחר כמעט מאליו תפוחית. הקטנטנה הזכירה במקצת תפוח אדמה זעיר: לא סימטרית, מצחיקה, אבל כל כך מתוקה. אך המצב הזה לא נמשך זמן רב; אחרי שני טיפולים של טיפות על העורף, כבר עמדה מולנו גורה פקחית ודי חיננית.
הפרווה על אוזניה וכפותיה עדיין לא חזרה לגמרי, אך זה רק עניין של זמן. תפוחית כבר רשומה לעיקור ועוד רגע תהפוך לחתולה מטופחת, בריאה ומלאת קסם ממש כפי שייחלנו עבורה.
