מרד מאוחר
את מבינה מה את עושה? שאלה לי-עדה בקול שקט, כמעט בלי אינטונציה, וזה מה שהפחיד אותי יותר מכל צעקה. את מבינה מה זה אומר לכולנו?
מרים עמדה ליד החלון והביטה לרחוב. שם זרם גשם תל אביבי דק, ואנשים מיהרו מתחת למטריותיהם, בלי להסתכל זה על זה.
אני מבינה מה זה אומר בשבילי, ענתה לבסוף.
בשבילך. לי-עדה חזרה על המילה כאילו היא שוקלת אותה על האצבעות. את ככה תמיד: בשבילך. ומה איתנו?
אתם כבר מבוגרים.
אמא, את בת שישים ואחת.
אני יודעת.
לי-עדה צנחה על הספה. ספה ישנה, עוד מהדירה הראשונה של מרים. מרים הביטה בה וחשבה כמה פעמים כבר רצתה להוציא אותה לגמרי, ולא עשתה זאת. כי זה מה שמוכר. כי חבל לזרוק. כי הרגשתי שאם אזרוק, כאילו אני נפטרת ממשהו חי.
חשבת בכלל מה אנשים יגידו? שאלה הבת.
לא, ענתה מרים, לא חשבתי.
וזה היה אמת.
***
הכל התחיל במרץ, כשהוזמנתי לסוף שבוע אצל חברה ותיקה, שרה, שהתמקמה בזיכרון יעקב מאז שהתאלמנה. קנתה שם בית קטן בקצה המושבה, גידלה גינה, וסוף סוף התחילה “לנשום” לדבריה. אני הייתי באה אליה תמיד בקיץ, פעם בשנה, אבל השנה, משהו בתוכי זז. מישהו בי לחש עכשיו. לא לחכות לקיץ. עכשיו.
מרץ בזיכרון היה קריר ומעט רטוב. אדמה כהה וצמחייה לחה, מסביב גפנים ערומות, וריחות חול ומלח מהים. הלכתי ברחוב שקט, והרגשתי שקט אמיתי. לא ריק. את ההבדל גיליתי כאן.
שרה קיבלה אותי בנעליים גבוהות וסוודר ישן.
סוף סוף! אמרה, בואי, הכנתי לביבות!
ישבנו במטבח, שתינו תה, שרה סיפרה לי על השכנים והגינה ושהיא מתכננת לאמץ עז.
עז? הרמתי גבה.
למה לא? חלב טרי, גבינה ביתית. קראתי קצת באינטרנט, זה לא מסובך.
את אפילו לא ראית עז מקרוב מימייך.
בדיוק בגלל זה, מעניין להכיר, צחקה שרה ומזגה תה. ואת? נראית דהויה לגמרי. תסלחי לי, אבל זו אמת.
הבטתי בידיי. ידיים רגילות, כבר לא צעירות.
אני בסדר.
“בסדר” זה לא תשובה. משהו קרה?
לא. הכל כרגיל.
זה בדיוק הבעיה אמרה שרה. כשהכל כרגיל משהו לא בסדר.
שתקתי. מבעד לחלון החשיך מוקדם, בקצה הרחוב נדלק פנס ראשון.
למחרת שרה גררה אותי לשוק. לא למרכול בעיר, אלא לשוק האמיתי, הישן, עם דוכני בורקס, ירקות ומארגנות צמר. ליד דוכן פטריות יבשות ראיתי את אורי.
לקח לי רגע לזהות אותו. עברו יותר משלושים וחמש שנה. משהו באיך שהוא עמד, הידיים בכיסים, היה בדיוק כמו אז.
הוא חייך.
מרים? שאל בהיסוס.
אורי.
רק את שמותינו אמרנו. שרה התרחקה באלגנטיות אל הצמרים, אנחנו עמדנו שם, והריח מסביב: פטריות, אדמה רטובה.
את גרה פה? שאל.
לא, באתי לבקר חברה.
אני כבר שנתיים בזיכרון. שקט פה.
ושוב שתיקה, נעימה דווקא, כזו שאינה דורשת מילים.
לא השתנית, אמר בשקט.
זה לא מדויק.
קצת. אבל לא מאוד.
וצחקתי ולא ציפיתי שאצחק.
***
אורי היה איתי באוניברסיטה. לא חבר קרוב, לא אהוב, פשוט ידיד ללימודים. אחר כך כל אחד הלך לדרכו. שמענו שמועות: הוא נישא, הוליד בת. ואני נשארתי בנתניה, התחתנתי, ילדים, עבודה. ועכשיו, פתאום, הוא מולי.
קבענו להיפגש בערב בקפה במדרחוב. שרה הגביהה גבה, אבל לא עשתה ביג דיל.
תלכי, בטח אמרה. אני רואה נטפליקס. ואל תדאגי, לא עושה עניין.
אני גם לא.
כן, כן. פשוט תלכי.
בבית קפה היה ריק. שולחנות מעץ, מנורות רכות, תמונות ישנות של זיכרון. לקחנו תה ועוגת תפוחים. דיברנו ארוכות, קצת על הלימודים, חברים מהעבר, דחקות ישנות.
לבסוף אמר:
אשתי נפטרה לפני שלוש שנים.
משתתפת, עניתי.
תודה, זה כבר בסדר. אפשר להתרגל, או פשוט חיים אחרת.
אני מבינה.
נזכרתי בבעלי לשעבר, דוד, שעזב לפני תשע שנים, ולא טרח אפילו להסביר. הלך. חשבתי על כל השנים, מה עשיתי לא נכון. בסוף הפסקתי לשאול, התחלתי פשוט לחיות: ילדים, נכדים, חוג בסטודיו, ביקורים אצל שרה פעם בשנה.
לפעמים בסדר, לפעמים סתם, אמרתי.
הוא הנהן. השתיקה היתה טובה.
***
כשחזרתי הביתה, חשבתי שזה מפגש מקרי, וזהו. אבל אחרי שבוע שלח הודעה בווטסאפ. “מה שלומך?”
עניתי. מכאן התפתחה שיחה כמעט יומיומית. זה היה מפתיע אני לא חובבת התכתבויות, לא מהירה עם טלפון. פתאום הרגשתי שאני מחכה להודעה שלו.
הוא כתב בפשטות. סיפר על העבודה, הוא משמר פסיפסים, עובד בבית מלאכה קטן, שאל עליי, על העבודה עם הילדים. שלח תמונות: בית כנסת לבן אחרי גשם, חתולה תל-אביבית על אדן, תה חם על שולחן עץ.
לי-עדה שמה לב אחרי חודש.
אמא, את לא עוזבת טלפון.
אני קוראת.
תמיד אמרת שעדיף ספרים.
כנראה שטעיתי.
לי-עדה הביטה בי מוזר, אבל לא שאלה.
באפריל אורי רצה לבוא לרמת גן, היה לו סידור. “אם לא מפריע לך, ניפגש.” זו היתה דרך מכבדת, ברורה.
בוא, כתבתי.
נפגשנו ליד כיכר אורדע. כבר אביב, אבל היה קריר. לבשתי מעיל נאה, זה הכסוף, שכמעט ולא לבשתי.
הוא עמד ליד קיר האבן והביט ברחוב. זיהיתי אותו מיד. דיברנו, כמו תמיד, על הכל ולא כלום. סיפרתי איך ילד בן שמונה בחוג כתב “ספרים הם חלון הפוך נכנסים פנימה, לא החוצה”. אורי עצר.
מדויק, אמר. בן שמונה?
כן. מוכשר.
רואים שאת טובה איתם, אמר.
איך את יודע? לא ראית.
שומעים איך את מדברת עליהם. זה חשוב לך.
הבטתי בו. הוא הבט ברוגע החוצה.
אחר כך שתינו קפה. וישבתי שם, מובכת כמה לא הייתי רגילה לשבת עם מישהו סתם, לדבר בלי לחץ להסביר או לדאוג. היה לי טוב. פשוט.
בסוף אמר:
רוצה לבוא שוב, אם אפשר.
אפשר, חייכתי.
***
לי-עדה עלתה על זה במאי. התקשרה אקראית, לא עניתי. כשעניתי מאוחר יותר, נשמעה דרוכה.
איפה היית?
טיילתי.
לבד?
שתיקה. קצרה, אבל לה היא קלטה.
לא.
התחיל הוויכוח. זהיר, אחר כך יותר אמוציונלי.
מי הוא? שאלה.
מכר מהעבר. סיפרתי, נפגשנו במקרה בזיכרון.
סיפרת שפגשת מישהו, לא שהוא כל יום איתך.
וכן.
אמא, את
יודעת בדיוק בת כמה אני, לי-עדה.
שתיקה.
זה… זה לא מוזר? לגיל שלך?
שלך או שלי?
של שנינו, המשפחה. אבא…
אבא חי כבר תשע שנים עם אחרת.
אבל הייתם יחד שלושים שנה.
זה משנה הכול.
לי-עדה הרימה כוס, התרחקה.
ומה תגידי לשירה? היא תבין?
שירה בת שמונה.
לכן. היא קולטת הכול.
היא תבין מה שנסביר. “סבתא פגשה חבר טוב.” זה מספיק.
ומה הלאה?
מי יודע.
“נראה.” תמיד אומרת “נראה” כשאת בורחת מתשובה.
לא, תיקנתי. “נראה” כשאני באמת לא יודעת. זו תשובה ישרה.
לי-עדה עמדה בשקט. לבסוף, חרש, אמרה:
אני פוחדת שתתחרטי.
אפשר להתחרט גם על מה שלא ניסינו.
הביטה בי בחדות.
זה פילוסופיה. זה לא עוזר לי.
לי גם לא תמיד קל. אני פשוט חיה עם זה.
בערב נסעה הביתה. חיבקנו חיבוק קצר, מתוח, אינטימי.
***
ספטמבר הגיע בחדות. חמש שנים שאני גמלאית, אבל החוג לילדים באולפנית עשה סדר בשגרה. הילדים באים פעמיים בשבוע, מציירים, מציגים סצנות. חדרון קטן, מדפים נמוכים, כריות ספה ישנות.
רחלי, מנהלת הספריה, בת שישים וחמש, ידעה על אורי. לא סיפרתי, היא פשוט שמה לב. היתה בי משהו שקט אחר.
קורה אצלך משהו, קבעה.
קורה, הסכמתי.
טוב?
עוד לא יודעת.
לא משנה. העיקר שמתחולל. אחרת אנחנו נהיות נהר שזורם בלי לדעת לאן.
צחקתי.
בספטמבר הציע אורי לנסוע יחד לעכו לסוף שבוע פסטיבל כתבי יד עתיקים. כל אחד חדר משלו, טיילנו בעיר, נכנסנו למוזיאון, ישבנו על קפה מול הנמל. באחד הערבים, במסעדה, אמר:
אני לא לוחץ. אם את מרגישה לחץ, זה לא ממני.
אני יודעת.
חשוב לי שתדעי באמת, לא מנימוס. אני בן שישים ושלוש, לא ילד, לא מחכה לאיזה דרמה. פשוט שמח שאת.
לא עניתי מיד. בחוץ היה ים כהה ואורות.
קשה לי להאמין, לחשתי.
למה?
כי התרגלתי שכל הצעה היא התחייבות נסתרת.
בלי התחייבות. רק אם את רוצה.
נענעתי בראש, שתינו בשקט, טיילנו על הטיילת. הוא לא אחז לי יד, רק צעד לצידי. זה הרגיש נכון.
***
באוקטובר אני זו שמתקשרת לבת. לא מחכה, אומרת מיד:
אורי הציע שאעבור לזיכרון. שנגור יחד. אני חושבת על זה.
שתיקה.
את רצינית?
כן.
את מכירה אותו שבעה חודשים.
שמונה.
אמא! זה כלום! את לא יודעת עליו כלום!
יודעת מספיק.
מה את יודעת? שהוא נחמד? שאיתו כיף? אנשים משתנים!
גם אבא שלך השתנה. היינו שלושים שנה יחד.
שתיקה.
זה לא הוגן, נשמעה הבת.
לא מחפשת הוגן. מחפשת אמת. לכם, וגם לעצמי.
בערב שוחחתי עם עידן, הבן, גר בהרצליה. סיפרתי בנינוחות, בין לבין.
הוא רציני? שאל.
כן, נורמלי לגמרי.
טוב. תדווחי כל כמה זמן.
חשבתי על שתי התגובות. איזו עדיפה? לא החלטתי.
***
הקיץ התנהל אחרת מהרגיל. אורי הגיע לרמת גן, אני נסעתי לזיכרון. טיילנו בשווקים, מוזיאונים, אכלנו בקפה. בחופש לקח אותי למלאכה שלו חדר קטן, חלון גבוה, ריח שמן עץ. פסיפסים עתיקים מסודרים בשורה.
את לא חוששת לעבוד עם עדינים כל כך? שאלתי.
להפך, זה מרגש. לדעת מה היה לפניי, ומה שיישאר אחרי.
את מאמינה?
היסס.
אני מרגיש שזה משנה. לא כי מישהו אמר.
הבטתי ביצירה שאחז בידו. דמות בהירה, שקטה.
דוד תמיד אמר שבזבזתי זמן עם החוג, ברח לי. ש”לקבל מאות שקלים לא שווה התעסקות כזו”.
ומה את חושבת?
הרבה שנים הסכמתי. התרגלתי.
אורי שתק. הביט בי. זה הספיק לי.
בערב, במטבחו, שתינו תה. הרגשתי שלווה. גם עם הדאגות ברקע לי-עדה כועסת, הנכדה שואלת “סבתא, את חוזרת?”, תחושת אשמה דוקרת אבל ברגע ההוא בפינת המטבח, הקוץ הזה נחלש.
חשבת לעבור לגור פה? שאל פתאום.
איפה?
בזיכרון. או בכלל לשנות כיוון.
היה עדין, השקיף אל התה.
אתה מציע לי… גמגמתי.
לא מציע, רק מתעניין. האם אי פעם חשבת.
לא. בעצם כן, כשהייתי צעירה. אבל זה היה נראה לא אפשרי. ילדים. נכדים. דירה. עבודה קטנה. הכל פה.
הילדים גדלו.
זה לא משנה הכל.
את צודקת. שאלתי בלבד.
הנחתי שאלה זו תישאר בתוכי עוד הרבה.
***
באוגוסט לי-עדה הגיעה לביקור עם רכבת השבת. ישבנו, שתינו תה.
את רצינית? שאלה.
לא יודעת, עניתי ביושר.
אמא. זה לא חריג לעבור מערכת חדשה בגילך?
שלך או שלי?
במשפחה שלנו.
אבא עבר מזמן הלאה.
אבל הייתם יחד עשרות שנים.
וזה משנה.
ומה תשיבי לשירה? היא קטנה, אבל מבינה.
נסביר. “סבתא הכירה חבר.” זה יספיק.
ומה אז?
נראה.
שוב “נראה”.
הפעם אני באמת לא יודעת, לי-עדה. זה יותר ממה שיש לי לתת אמיתית איתך.
היתה שקטה ליד החלון.
אני מפחדת ש… שתתחרטי.
אפשר להתחרט גם על מה שלא עושים.
הביטה בי בעיון.
זו פילוסופיה.
גם לי לא קל עניתי אני מתנסה בזה עכשיו.
חיבקנו. היה בזה רוך.
***
ספטמבר. כבר קריר. החוג ספרות לילדים התמלא בציורים על הקירות. רחלי שמה לב שקצת שיניתי גישה, פחות דאגתי לאחרים, מחשבה פתאומית על עצמי.
יש לך משהו, קבעה.
כן.
זה טוב?
עוד לא יודעת.
הכי חשוב שמשהו קורה.
צחקתי.
בסוכות אורי הזמין לטייל לעכו. ראינו תערוכה, הזמנו שני חדרים, הלכנו ברגל על החומות, בערבים טיילנו. במסעדה, אמר לפתע:
אני לא דוחק, חלילה. אם יש תחושת לחץ לא ממני.
אני יודעת.
תזכרי זאת. בגילי לא מצפה לשום דרמה. רק שמחה שאת קיימת.
הבטתי בו. היה שקט, מתון, לא ממהר.
קשה לי לקבל.
למה?
התרגלתי שהכל הוא חוזה משנה.
לא עכשיו.
המשכנו בשיחה רגועה. חזרנו לטייל בטיילת.
***
באוקטובר התקשרתי ללי-עדה.
רוצה לעדכן. אורי הציע שאעבור לזיכרון. אני שוקלת ברצינות.
השתיקה היתה ממושכת.
את באמת מתכוונת.
כן.
אתם מכירים שמונה חודשים.
יותר. שמונה.
זה כלום! את לא יודעת עליו כלום!
יודעת מספיק.
מה? שהוא נחמד? אנשים משתנים, אמא. דברים משתנים!
גם אבא השתנה. שלושים שנה היינו.
שתיקה.
זה לא הוגן.
לא מחפשת הוגן. רק אמת. בשבילכם. בשבילי.
אחר כך דיברתי גם עם עידן. אמרתי בין לבין, בישיבה שקטה:
חושבת לעבור.
טוב אצלם? הוא בסדר?
בן אדם רגיל, מסודר, בית חמוד.
תמכרי דירה?
לא, אשכיר. אם לא ילך, אחזור. רוצה לנסות בלי מחשבה תמידית על “מה אם”.
בסדר אמר. תתקשרי יותר.
אעדכן.
ישבתי ליד החלון, גשם דק ירד. שקועה במחשבות: פעם ראשונה בחיי אני מחליטה משהו בשבילי, לא בגלל שאחר עזב, לא כי הנסיבות הכריחו פשוט כי אני רוצה.
זה הרגיש מוזר.
פתחתי את ההודעות. כתבתי לאורי: “אני חושבת. תן עוד רגע.”
ענה: “קחי כל הזמן שאת צריכה.”
***
שרה התקשרה פעם בשבוע. שמרה על נייטרליות. לא “תעברי כבר” ולא “חכי עוד”. סיפרה על העז שלה.
איך קראת לה? שאלתי.
רבקה.
באמת?
מתאים לה. היא חשובניקית.
את לא צפויה.
טוב או רע?
טוב, ברור.
תגידי, המשיכה, אם היית בת שלושים, היית מתלבטת כל כך?
מה זה עניין הגיל?
אולי לא קשור. אבל בילדות היינו יורות לדרך, עכשיו בודקות, חושבות יותר מדי. לפעמים זה חכמה, לפעמים סתם פחד.
את פילוסופית כמו רחלי.
מחמאה?
עובדה.
נפרדנו בצחוק. צדקה לפעמים פחד מסתתר מאחורי חכמה. פעם פחדתי מלטעות. אחר כך פחדתי מלא להחליט.
אבל הפעם הפחד אחר. לא ממנו. מעצמי. כל חיי הייתי מישהי בשביל מישהו אשה, אמא, מורה. שכשזה לא היה קודם אלא שלישי, נשארתי בלי לדעת מי אני.
החוג לילדים החלטתי עליו לבד, מזמן לא היה לי דבר כזה. ועכשיו עוד החלטה שלי.
***
בסוף אוקטובר התקשרה אמא של דוד, רותי, גרה ברמת גן, בת שמונים ושתיים.
לי-עדה סיפרה לי.
מה?
על החבר שלך. שאולי תעזבי.
שתקתי.
ומה את חושבת?
אני חושבת שהגיע לך, אמרה באיטיות. בני לא העריך אותך מספיק, ראיתי כבר אז.
רותי…
אל תקטעי. בגיל הזה כבר אומרים הכול. תעשי מה שטוב לך. הנכדים הסתדרו. לי-עדה פוחדת לאבד, אבל זו לא המשימה שלך.
רואים אותי.
רואים אותך כסבתא, כאמא, כמי שתמיד שם. אבל כאדם?
לא ידעתי לענות.
זהו. תעברי, רק תשמרי על קשר. אשמח לשמוע ממך.
עמדתי ליד החלון בבית, מביטה בעץ עירום, שקוף. המון ריקות קרות בחוץ.
מעניין איך אנשים רואים אותי: לי-עדה כאם שתמיד שם; עידן זקוק לנוחות; רחלי קולגה. רותי כאדם.
ואורי? מה הוא רואה?
לא ידעתי, אבל קיוויתי שהוא רואה אותי, לא דמות, לא תפקיד.
***
נובמבר הביא שלג ראשון ותשובה משירה בת השמונה.
היא התקשרה ממכשיר של אמא.
סבתא, את תעברי?
התיישבתי.
שמעת שאמא דיברה?
קצת. את תעברי?
עוד לא החלטתי, שירונת.
אם תעברי, תבואי לבקר?
בטח שאבוא.
מבטיחה?
מבטיחה.
סבתא, שם יפה?
מאוד. גבעות, בתים לבנים, ים לא רחוק.
אצלנו הכל ירוק.
אצלנו לבן עכשיו.
אמא פוחדת שלא תהיי בריאה ולא נספיק לבוא.
נחנקתי כמעט.
תגידי לה שאני בריאה ונשארת ככה.
היא יודעת, רק פוחדת.
גם אני פוחדת.
ממה?
הרבה. זה בסדר, כולם פוחדים.
אמרת שאמיצים פוחדים אבל עושים בכל זאת.
נכון. את זוכרת.
אני זוכרת כל מה שאת אומרת, אמרה בגאווה. חייבת ללכת, אמא תכעס.
שירה.
מה?
אוהבת אותך.
גם אני, סבתא. ביי.
***
באמצע נובמבר לקחתי חופשה ונסעתי לשבוע שלם לזיכרון. אורי פגש אותי בתחנה. הוא סיפר על עבודה חדשה בשימור בית כנסת עתיק, ואני הבטתי בשדות המולבנים. הרגשתי שאני סוגרת מעגל.
במהלך השבוע, בביתו עם רצפת עץ ישנה וחלונות שמדי פעם רועדים מהרוח, היינו יחד: אני בשלתי, הוא ניקה. בוקר שתינו קפה במטבח הקטן. השלג נפל בצד.
באחד הערבים אמרתי:
לא חונק לך, לגור ביחד פתאום?
להפך. הרגשתי חנוק כשלא הקשבתי לעצמי. הרבה שנים הייתי בענף הבנייה, כי היה צריך כסף, אחר כך עברתי לשימור. כולם חשבו שזה מופרך.
ואשתך?
מאד תמכה. היתה שקטה כזו. עשתה טוב לכולם.
אתה מתגעגע.
כן, ענה ישירות. אבל זה לא מונע ממני להמשיך. את מבינה?
מבינה.
זה גם אצלך?
חשבתי על דוד. התגעגעתי לדמות שלא היתה, לרוגע שלא היה.
אצלי אחרת. אבל כן.
השקט היה נעים.
***
ביום חמישי, אחרי חמישה ימים, התקשרה לי-עדה.
יצאתי למרפסת, שלג דק כיסה את הגינה.
את שם?
כן.
לכמה זמן?
עד יום ראשון.
אמא, אפשר לשאול באמת? כל מה שקרה זה כדי להוכיח משהו? לעצמך? לנו?
הבטתי בכוכבים.
לא. זה בשביל לנסות אחרת.
ומה לא היה בסדר?
לא רע. אבל לא בדיוק מה שאני רוצה.
ומה חסר?
חשבתי. באמת היו לי הרבה דירה, ילדים, עבודה, חברות. לא חסר כמעט.
אך היתה תחושה, כאילו חי בצד. מתכנן, מיישם, לא נמצא באמת שם.
את עצמי, עניתי לבסוף.
את עצמך? מה זה אומר?
זה נשמע מסובך, אבל זה פשוט.
שתקה ארוכה.
את תהיי מאושרת? שאלה ברצינות של ילדה.
לא יודעת. אני פשוט רוצה לנסות.
בסדר, נשמעה.
לא הסכמה, לא קרב.
***
ביום ראשון, לקראת העזיבה, שאל אורי:
החלטת?
כמעט.
זה טוב?
זה אומר שאני עוד צריכה טיפונת.
הנהן.
את פוחדת לטעות.
כן.
רוצה להגיד משהו?
כמובן.
יש טעויות שאת עושה, יודעת וזה עובר. אבל יש כאלה שאת לא עושה לעולם, והן חונקות. לי השניות קשות יותר.
הבטתי בו.
אתה מתואם בול אליי.
לא בכוונה. פשוט ככה יוצא.
חזרתי הביתה. הפחד קצת התפוגג. פתחתי ספר שהיה פתוח לפני הנסיעה. המשפט: “הבדידות איננה עונש היא עובדה.” קראתי מחדש.
סגרתי את הספר, שלחתי הודעה: “מגיעה בינואר. נראה.”
הוא ענה: “מחכה.”
***
דצמבר עבר באווירה מיוחדת. הכל המשיך כרגיל חוג, רותי, הרחלי אבל בפנים היה שקט אחר. החלטה שטרם גובשה, אבל הדרך כבר עצמאית.
לי-עדה התקשרה תחילת דצמבר.
לא התחרטת?
לא.
תשכירי דירה?
כן, מתייעצת כבר.
בסדר. רגע אמא, חושבת שלא לפעמים אנחנו רק מתלהבים מחדש ממה שהוא חדש ואז מקבלים?
לי-עדה.
מה?
אני בת שישים ואחת. לא ילדה מתלהבת. עברתי המון. יש לי למה להשוות.
זה לא חוסך אשליות.
אולי. אבל מקטין.
ואולי תתאכזבי?
תמיד יש “אולי”. גם כשנשאת, לא ידעת.
אבל הייתי צעירה.
ו…?
שתיקה.
בסדר, הסכימה לבסוף. תסדרי עם המעבר?
תעזרי לי?
ארוכה שתיקה.
ברור, אמא.
***
ערב ראש השנה הייתי אצל לי-עדה, עם שירה ונדב, ועם עידן ומשפחתו מהמרכז. היה שמח, צפוף, הילדים התרוצצו, המבוגרים דיברו.
שירה לחשה:
אמא הכינה לבד את החמין. אבל את הבורקס קנתה.
את לא אמורה להלשין.
אני מסבירה, תיקנה.
לפני חצות אמרה לי-עדה בקול שקט:
אמא עוברת לזיכרון. בינואר.
נדב הנהן. עידן הביט בי.
לתמיד? שאל.
נראה.
עידן חייך.
שירה פקחה עיניים רדומות:
סבתא, את עוברת?
כן, שירה.
תבואי לבקר?
מבטיחה.
טוב, חייכה ונרדמה.
הבטתי בה וחשבתי: זה החיים. ילדה ישנה, ילדים בוגרים, ספה ישנה שעדיין לא העפתי, גבר בעיר אחרת שמחכה.
***
בחמישה עשר בינואר התקשרתי לרחלי.
רחלי, אני עוזבת את החוג.
מתי?
בפברואר, שתספיקי למצוא מישהי אחרת.
עוברת?
כן.
לזיכרון?
כן. אליו. וגם אל עצמי.
זה ניסוח יפה, אמרה. נמצא מישהי אחרת, אבל זה לא יהיה אותו דבר.
תודה.
ביום הראשון אחרי, קיבלתי מהילדים כרטיס ענק. ילד אחד צייר חלון וכתב: “שתסתכלי פנימה”.
שמרתי בכיס.
***
ביום עשרים ושלושה בינואר הגעתי לזיכרון. אורי קיבל אותי, העלנו את המזוודה לחדר הקטן שארגן לי. על אדן החלון עמד עציץ גרניום ורוד.
מאיפה? שאלתי.
קניתי. צריך צבע בחורף.
החלטה מצוינת.
הבטתי מהחלון חצר לבנה שקטה, גדר, גגות.
איך? שאל.
תשאל אותי עוד חודש.
אשאל.
הבטתי בו.
תודה שלא לחצת.
חייך.
תודה שבאת.
***
שלושה חודשים. התרגלתי לאט. מקום קטן זה גם קל, גם קשה. כולם מכירים פה. שרה הכירה לי חברות, אחת מהן, חנה, הזמינה אותי להצטרף למועדון ספר בבניין התרבות. עשרה איש, קוראים, מדברים.
לא בטוחה שאתאים, אמרתי.
בואי, תראי, גלגלה חנה יד, תאהבי תישארי, לא שיהיה.
ניסיתי. אהבתי.
לי-עדה התקשרה פעם בשבוע, מתעניינת “איך אצלכם”, “איך אורי”, “איך החוג החדש”. כאילו העיניים מצליחות להסתגל לאור אחר.
שירה שלחה מכתב בדואר. שני בתי כנסת מצוירים ונהר קטן, כתבה: “סבתא, אני באה בפסח. אמא אמרה. אגב, רבקה זו באמת עז? שרה סיפרה.”
עניתי לה במכתב.
***
באפריל לי-עדה באה לביקור, לבדה. נכנסה, סקרה הכול. אורי הציע לה תה ונעלם לסדנה.
ישבנו בשקט.
נעים פה, אמרה, כאילו מופתעת.
כן.
קטן מאוד.
אבל שקט.
מתגעגעת לרמת גן?
כן, אליכם. אל רחלי. אל הטיילת.
ובכל זאת?
ובכל זאת.
לי-עדה סובבה את הכוס.
הוא טוב אליך? שאלה, בלי ציניות.
כן.
את מאושרת?
חשבתי.
לא יודעת אם זו מילה מתאימה. אבל טוב לי. אמיתי.
הנהנה.
טוב.
“טוב” זה מה?
טוב זה טוב. אני עדיין פוחדת, אמא. כנראה תמיד אפחד.
אני יודעת.
אבל משתדלת להבין.
זה מספיק.
דיברנו על שירה, על העבודה, מאור עובר רכב. שיחה פשוטה, סוף סוף.
בערב יצאה. ליוויתי אותה.
אוויר האביב היה רענן, ריח אדמה. העצים בירוק בהיר ועדין.
אמא, נעצרה בשער.
כן?
לא מבינה עד הסוף. כנראה לא אבין.
יודעת.
אבל רציתי שתדעי: כל חיי היית שם. תמיד. חשבתי שתמיד תעני לי.
עונה גם עכשיו.
אני יודעת. זה פשוט… מרחק אחר. אתרגל.
תתרגלי.
בטוחה?
בטוחה. את חזקה.
לא כמוך.
בדיוק כמוני.
חייכה, חיבקה. עמדנו דקות בשקט. היא הורידה את התיק.
אצלך כבר הגרניום פורח, שיחקה.
פורח.
טוב מאוד.
הלכה ברחוב. הבטתי בה, גב זקוף, הליכה מהירה, עקשנות של אבא שלה.
הסתובבה, קראה:
הגרניום פורח! ראיתי.
פורח.
טוב, אמרה.
***
חזרתי פנימה. אורי סידר מרק במטבח, אני הייתי ליד החלון. לי-עדה נעלמה מעבר לפינה. ברחוב אישה זקנה הלכה לאט, שקית כבדה בידה.
הגרניום על אדן החלון פורח ורוד.
הכל בסדר? שאל אורי בלי להסתכל.
כן.
היא טובה, הוספתי, רק פוחדת.
מובן, גם לה קשה.
כן.
הבאתי צלחות. רגיל כבר, שלושה חודשים יחד מסגרת חדשה.
אורי, אמרתי.
מה?
זה היה נכון מה שעשיתי?
הביט בי.
ואת מה חושבת?
שאני סוף סוף שייכת לעצמי.
אז ענית לעצמך.
אכלנו. בחוץ זיכרון אביבי, קצת שלג, ירוק ראשון בין הלבן.
הבטתי בזה, חשבתי: לא אושר כמשהו גדול, לא החלטה סופית. פשוט ארוחה. פשוט חלון. פשוט האיש הזה מולי.
האם זה יספיק לי? לא יודעת.
אבל המרק חם, הגרניום פורח, ובתיק מכתב של ילד בן שמונה, עם חלון שמזמין להסתכל פנימה.
***
בערב התקשרה שירה.
סבתא, לי-עדה סיפרה שהיתה אצלך.
נכון.
איך הייתה?
שיחה טובה.
לא בכתה?
לא. למה את שואלת?
לפעמים בוכה בלילה כדי שלא אשמע, בגללך.
עצמתי עיניים.
שירונת.
מה?
תגידי לה שאבוא לבקר, ממש בקרוב.
בסדר. סבתא?
כן.
אצלך כבר אביב?
כמעט. עוד שלג, אבל מעט.
אצלנו קיץ. מוזר, אה?
לא. רגיל.
סבתא, את מתגעגעת אלינו?
ישבתי, מביטה החוצה. חושך, כוכבים ראשונים.
מאוד, מתוקה. תמיד.
זה טוב, אמרה, רגועה. אם מתגעגעים, אוהבים.
לא עניתי.
ביי, סבתא.
ביי, שירה.
הנחתי את הטלפון. אורי עמד במטבח, מזמזם, הגרניום על החלון, כלב נבח בשכונה.
חשבתי צדקה. אם מתגעגעים, אוהבים. אולי גם להפך. אוהבים מתגעגעים. כנראה ככה זה פשוט.
כנראה ככה החיים לא מושלמים, לא צבעוניים תמיד, לא כפי שכתוב בספרים. חיים שמורכבים גם ממרחקים, גם מקרבה, גם מהחלטות נכונות או שגויות, שבסוף פשוט… הן שלך.
קמתי, הלכתי לעזור במטבח.
