תקשיב, יש לי סיפור שפשוט לא עוזב אותי מהערבחייב לשתף אותך. תדמיין: מסעדה תל-אביבית בשישי בערב, מלא אנשים, רעש של כלים, מוזיקה ברקע, שמחה, תור עד החנייה. ובין כל זה, בפינה ליד שולחן מספר 4, יושבת אישה אחתחיה. היא הזמינה מראש שולחן לעשרה, לכבוד יום הולדת 80 שלה. תבין, היא לבושה הכי חגיגי, עם שמלה שהיא בטוח שומרת לאירועים מיוחדים כאלה. אפילו ענדה סרט מבריק כזה עם הכיתוב: ״80 ומדהימה״.
שמה ליד כל צלחת כובע יומולדת מנייר, הכל מסודר בטירוףכאילו התקווה שמישהו יגיע יותר חזקה מהכל. תלתה שלט ״מזל טוב״ שהביאה מהבית, הניחה טלפון לידה. אבל אף אחד לא התקשר. אף הודעה. סתם מטען לאכזבה.
בא אליה המנהל של המסעדה, אלון, עם הפנקס והעט ביד, עושה לה עיניים מבינות, אבל בעצם הוא פשוט צריך מקום לאורחים הממתיניםאתה יודע איך זה בתל אביב בשישי בערב. אז הוא שואל אותה, ״חיה, את רוצה שנשאיר לך כיסא אחד ליד הבר? אולי תשבי שם, פנו פה תור…״
ראיתי אותה קצת מהססת מבושה, פתאום אוספת את הקישוטים לאט-לאט, כאילו מצטערת על הרעש. הלב שלי נשבר. לא יכלתי לשבת מהצד ולא לעשות כלום.
קמתי, לקחתי את הצלחת שלי ביד ופשוט ניגשתי אליה. בכוונה בקול רם ואדיב, אמרתי, “סליחה על האיחור! קשה פעם למצוא חנייה בעיר הזאת!” ראיתי שהמנהל נעצר. חיה הסתכלה עליי עם עיניים מופתעות, מלאות בדמעות שמחזיקים חזק עד לשנייה האחרונה.
ניגשתי, התיישבתי מולה, אמרתי בלחש, ״הקשבתי לכל מה שקרה. ולא רציתי שתישארי לבד. גם אותי הבריזו הערב, כבר 20 דקות אני תקוע פה לבד מול שניצל קר. אני שונא לאכול לבד, תני לי להצטרף אלייך ליומולדת?״
היא התבוננה בי, על הסניקרס שלי, הג’ינס עם הכתם של צבע והידיים שריח שלהן מזכיר מוסך יותר מאוכל יוקרתי. ואז שוב, הסתכלה על השולחן הריק, ועליי. ופתאום חייכה חיוך של מישהי שהלב חוזר לה לדפוק נורמלי. אמרה, ״טוב, לא ניתן למנות ראשונות להתבזבז. אבל אני מדברת הרבה, שיהיה ברור.״
עניתי לה, ״אני מקשיב עוד יותר.״
קוראים לה חיה, כבר אמרתי? והיא סיפרה לי, נו, כמו שרק סבתות יודעותעל בעלה יעקב, שבכל שנה מביא לה ורדים צהובים. תמיד צהובים, “כדי להכניס עוד שמש הביתה”, היה אומר לה. סיפרה על שלושת הילדים, שעברו “פשוט להרצליה”, עם הקריירות, הטיסות, הלחץ, וה-“נדבר אחר כך” שתמיד נתקע באוויר. סיפרה על הילדות במושב מגידו, איך פעם העולם היה הרבה יותר בשקט, והריח של חלה חמה היה ממלא את השישי.
אני הצגתי לה סיפורים מהסדנה, איך הגב שלי בוכה בסוף כל שבוע, ואיך בתל אביב תמיד מרגיש שכל מפגש הוא ראיון עבודהכולנו מתנהלים כמו בסרט, מחפשים משמעות.
חיה צחקה, צחוק כזה אמיתי, פעמות ראשונות זה שנים כנראה. ואני צחקתי איתה, כאילו אנחנו מכירים שנים.
פתאום שמתי לב שהאחרים במסעדה מסתכליםאבל לא מבט רחמים, להפך, קצת קנאה כזאת שקטה; כאילו אומרים לעצמם, “הלוואי שהייתי שם”.
המלצרית, בחורה צעירה בשם מעיין, שבחנה מרחוק את כל מה שקרה, רצה ישירות לבר, לחשה משהו לשףואז נעלמה למטבח.
כעבור עשר דקות האורות התעמעמו. כל הצוות יצאלא עם עוגת שמרים קטנה, אלא עם גביע ענק של גלידת שמנת, שוקולד, תותים וקצפת, ועל הכל זיקוק מתפוצץ.
וכל המסעדה שרה ביחד, ״היום יום הולדת, היום יום הולדת…״
חיה כיסתה את הפנים בידיים, הכתפיים רעדו, הפעם מדמעות של טוב. כאלה שממיסות את הלב.
כשבא החשבון, היא שלפה את הארנק, אבל הייתי מהיר ממנהאמרתי, “אני מזמין. תודה שריפאת לי שישי שהיה בדרך לייאוש נוראי”. רצתה כמובן למחות, אמרה משהו כזה, אבל ראיתי בעיניים שלה שהיא מבינה שפה זה הרבה מעבר לכסף. זה פשוט על לא להישאר לבד.
בחוץ כבר היה קריר, מנורות הרחוב נתנו אור צהבהב כזה, שעושה את העיר קצת יותר רגועה, פחות צינית.
חיה חיבקה אותי חיבוק של סבתאמהאלה שמכוונים לך מחדש את הלב, מכירים?
ואז אמרה לי, ״אתה יודע? נכנסתי לפה שקופה, ואני יוצאת כאילו אני מלכה.״
אמרתי לה, ״מזל טוב, חיה.״
לא זזתי עד שווידאתי שהיא נכנסה לאוטו ונעלה את הדלת. נכנסתי לרכב שלי, ישבתי רגע בלי להניע.
בום. חשבתי על אמא שליאיך לא התקשרתי אליה כבר שבועיים בלי סיבה, מתוך איזה ביטחון ילדותי שתמיד יש זמן.
הרמתי אליה טלפון. ״היי אמא, רק רציתי לשמוע אותך רגע.״
לפעמים, כל מה שצריך זה רק מישהו בצד השני של השולחן. ואסור שאף אחד יבלה את היום הולדת שלו לבד.
